האיגרת השבועית

כשהמונית עוצרת, האדון יוצא ממנה וממשיך בדרכו. הוא אינו מביט לאחוריו. הוא יודע שהמונית ממשיכה בדרכה והוא בדרכו. הוא שולח יד קלה ודוחף את הדלת אפילו מבלי להביט בה. הוא יודע שדרכה של דלת להיסגר בדחיפה קלה. אם הדלת לא נסגרה, זה כבר אינו מעניינו, מפני שבינתיים כבר עשה דרכו על המדרכה, חושב על הפגישה המיועדת לו עוד מעט. זוהי פגישה חשובה שמעסיקה אותו היום. הוא חוזר במחשבתו על משפט הפתיחה של הנושא המרכזי עליו נסבה הפגישה. המדרכה תחתיו, הבתים שבצדי הרחוב, ואפילו האנשים הפוסעים על המדרכות, נתפסים אצלו כדבר המובן מאליו. הם היו כאן אתמול ולבטח יהיו מחר. אין להוסיף ולהרהר בכך.

כשהמונית עוצרת, המשרת לא יוצא ממנה. המשרת, ככל שעליו למהר או לא למהר, מוכרח, קודם ליציאתו, להעיף מבט אחרון בנוף המונית. הוא מוודא שדבר לא נשכח בה. "מהי פיסת הנייר המונחת על הרצפה? האם נפלה מהכיס השמאלי שלי, כשהכנסתי כף-יד להוציא את התשלום?" הוא מרים אותה ובודק.

הוא יוצא מהמונית באופן כזה, שאם יתחיל הנהג לנסוע בטרם עת, יוכל בתנועה מהירה לקפוץ בחזרה פנימה או החוצה, מבלי שיאונה לו כל רע. כשהדלת נטרקת מאחוריו הוא מקשיב לצליל הטריקה. אם זהו צליל חשוד של דלת שלא נטרקה כראוי, הוא מסתובב לאחוריו וסוגר אותה שוב. באותו רגע הוא מקווה שהנהג לא יתחיל לנסוע כשידו עדיין אחוזה בידית הדלת. על כן אוחז המשרת את הידית בשלוש אצבעות בלבד, אגודל, אצבע ואמה, באופן שיוכל להחליק אותן במהירות מהידית והחוצה, ללא פגע. באותו הזמן הוא חש במגע המתכת המבריקה של הידית, וקובע לעצמו שהיא קרה או חמה. הוא מניח רגל על המדרכה ובודק את שיווי המשקל שלו. אחר כך הוא הולך לדרכו ומבחין שעובדי התברואה כבר ניקו את המדרכה אבל מישהו כבר הספיק להשליך עליה פיסת נייר טואלט לבנה ומקומטת ששמשה לניקוי פנים או אף.

הוא שואל את עצמו האם עליו לטרוח ולפחות להסיט אותה הצידה אל הנקודה שבה המדרכה פוגשת בקיר הבית, או לצד השני, בנקודה שבין קצה הכביש למדרכה, ואם לא בכף היד, שהרי סכנת הזיהום אורבת לכל אחד ובכל זמן, אפשר לעשות זאת בתנועת רגל. אבל באותו רגע הוא חושב על מה שיחשבו עליו העוברים והשבים. הוא חושב שעצם המעשה עלול לעורר עליו את חמתם של העוברים והשבים. בתוך עמו הוא חי ויודע שזהו עם מהיר חימה ואנשים מחפשים לעצמם מטרות לפרוק עליהן את חמתם זו, ואפילו אם לא יאמרו מילה, מבטיהם יסגירו את הפליאה והזלזול שבלי ספק יחושו. הם עלולים לחשוב עליו שהוא פראייר, ובכלל מה אכפת לו שפיסת הנייר הזאת מונחת לה במקומה. היא לא מפריעה לאיש, ובכלל, זהו תפקידה של העירייה לדאוג לניקיון המדרכות, כי הרי בשביל זה משלמים לה מסים וארנונות ומי יודע אילו עוד מסים נסתרים בכל צעד שעושה האזרח בדרכי עירו.

הוא גם יודע שקיימת סבירות גבוהה שאיש לא יבחין במעשהו, אבל אף פעם אי אפשר לדעת. בינתיים הוא עושה דרכו ועובר על פני פיסת הנייר מבלי שנגע בה ומחשבת חרטה מתעוררת בו. הוא כועס על עצמו. שהרי יכול היה, בתנועת רגל מהירה, להסיט את פיסת הנייר הצידה, איש לא היה מבחין בכך ואז גם היה רואה את עצמו כבעל אחריות חברתית ואדם שטובת הכלל עומדת לנגד עיניו, כמו טובתו האישית.

כמי שמודע לאווירה הציבורית הרווחת של אדישות כללית לענייני הכלל, הוא דווקא רוצה להיות מיוחד בהתנהגותו הפרטית והציבורית. יכול היה לחוות רגע של הנאה עצמית פנימית, בהגשמת מיוחדותו זו, ואת הרגע הזה החמיץ. עכשיו הוא כועס מאד, ונזכר במטרת הליכתו. עליו להגיע לפגישה חשובה. הכעס שפיעם בו הופך לאימה חסרת-אונים. הוא חושב שאילו היה מסיט את פיסת הנייר הצידה, היה מבטיח מראש את הצלחת הפגישה. הוא נזכר שבילדותו, כשהיה עושה את דרכו בבוקר מהבית לבית הספר, בימים שבהם היה עליו לעמוד במבחן קשה, היה מקפיד לצעוד על חלקת המרצפות במדרכה ולא לדרוך על הרווחים הדקים שביניהן, שאם ייעשה כך, מובטחת לו ההצלחה בבחינה. היום הוא יודע שזו הייתה מחשבה ילדותית מאגית, אבל ברגע זה הוא מאמין שהמאגיה הזאת הייתה יכולה לעזור לו, או לפחות לא להזיק. את שארית הדרך לפגישה הוא עושה בתודעה מעורבת, בין רגשות זעם ואימה חסרי פשר, לבין שחזור קר-רוח של הנושא המרכזי בפגישה המזומנת לו. מדי מספר דקות הוא מאגרף את כפות ידיו וסוגר אותן בכל כוחו למשך מספר שניות ומשחרר. באופן מפליא אבל ניתן להסבר הגיוני, הוא בא אל הפגישה רגוע, עובר אותה בהצלחה ויוצא ממנה רענן ואופטימי. גם האדון עובר את הפגישה בהצלחה, אבל יוצא ממנה תשוש למדי, שהרי לכל הדעות הייתה זו פגישה קשה.

האדון מקבל דברים כמובנים מאליהם. התכונה המרכזית בחייו היא הביטחון היחסי שהוא חש באשר למשמעות הדברים שהוא עושה. הוא יודע שיש דרך טובה לעשות משהו ויש דרך רעה לעשותו, ורק לעיתים רחוקות יתהה על כך ויהסס.

המשרת אינו בטוח שמה שהיה נכון אתמול נכון גם היום.

הוא נאלץ לבדוק את עצמו בכל יום מחדש.

האדון הוא תושב קבע בחייו.

המשרת הוא פליט.

האדון עובר במבטו על פני נופי חייו בידיעה, שבסבירות גבוהה ביותר, ימצא את הנוף כפי שראה אותו אמש.

המשרת מביט לראות מה נותר מאז אמש ומה נתחדש.

האדון הוא צופה.

המשרת הוא אדם-יוצר.

בכל אדם יש אדון ומשרת.

וגם: לזכור שהחמלה קיימת. הענווה מסייעת. כן.

וגם: לייחד פנאי להתבוננות בעולם. נדבר על זה.

שנה טובה!

באהבה,
אמיר

(מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין, המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תאטרון החדר. תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

1. בראשית: בראשית א' - ו' 8.

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים"

(בראשית: בראשית א' 1).

האות הראשונה בתורה היא בֵּית. בֵּית היא כמו בַּיִת בנסמך. נסמך למה? בית הוא מקום לחיות בו. בית הוא תחום אישי של אדם. הוא מקום פיזי ומקום בנפש. הוא אידיאה, משפחה, שושלת, כלומר, תולדות חייה של משפחה. אסכולה היא בית לעוסקים בבנין תפיסת עולם. בשירה בית הוא חוליה בשיר. הוא מקום לשים בו משהו ולהוציא ממנו משהו. בבית יש חדרים, או אזורים אחדים. אחד מהם הוא חדר התודעה. חדר התודעה הוא המקום שבו הבית מגדיר את עצמו. האדם הוא בית שמגדיר את עצמו. הוא מגדיר את עצמו ביחסיו עם עצמו, ועם בתים אחרים. בית תוחם את גבולו של האדם ביחס לבתים אחרים. בית יכול לקיים זיקה לתחומים האחרים שבמציאות. בית אפשר להרוס ואפשר לבנות. בית אפשר לבנות גם במקום אחר. התורה היא בית, בית בין בתים אחרים. תפקידו של האדם הקורא בתורה, ליצור זיקה וסימוכין בין בית-התורה לבין בתים אחרים.

האות בֵּית מצוירת כמו כוך או מערה, או כיס פתוח לצד אחד בלבד, צד שמאל, שהוא כיוון הכתיבה בעברית:

"רבי יונה בשם רבי לוי אמר: למה נברא העולם בב'? אלא מה ב' זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לומר מה למטה מה למעלה, מה לפנים מה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולהבא. בר קפרא אמר: (דברים ד') כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך. למן היום שנבראו אתה דורש, ואי אתה דורש לפנים מכאן. (שם/דברים ד'/) ולמקצה השמיים ועד קצה השמים אתה דורש וחוקר, ואי אתה  חוקר לפנים מכאן. דרש רבי יהודה בן פזי במעשה בראשית בהדיה (ביחד עם) דבר קפרא: למה נברא העולם בב'? להודיעך שהן שני עולמים - העולם הזה והעולם הבא. דבר אחר: ולמה בב'? שהוא לשון ברכה, ולא באל"ף שהוא לשון ארירה (קללה). דבר אחר: למה לא באל"ף? שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסין (הכופרים בדת והחופשיים בדעותיהם) לומר היאך העולם יכול לעמוד שהוא נברא בלשון ארירה, אלא אמר הקב"ה: הרי אני בורא אותו בלשון ברכה והלוואי יעמוד. דבר אחר: למה בב'? אלא מה ב' זה יש לו שני עוקצין, אחד למעלה ואחד למטה מאחוריו. אומרים לב': מי בראך? והוא מראה בעוקצו מלמעלה, ואמר זה שלמעלה בראני. ומה שמו? והוא מראה בעוקצו של אחריו ואומר ה' שמו"

(בראשית רבה, פרשה א' סימן י').

"במופלא ממך אל תדרוש" (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ג, עמוד א') - הוא רעיון שמקורו בהסתייגות מספקולציות מיסטיות וקוסמוגניות, אבל מורי דת אורתודוכסים מלמדים אותו במגמה לעודד את התלמיד לצייתנות ולהימנעות מחקירה במה שמעבר למסגרת שנקבעה על ידי כותבי התורה ומלמדיה:

"שכן כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות" (שם).

עקרון לימודי זה עובר כחוט השני לאורך התורה כולה וגם בכתבי קודש אחרים. זהו רעיון שמתאים למי שחייב ללמוד ולשנן חוקים המסדירים את חיי החברה. הוא גם עשוי לסייע למי שנמצאים במצוקה קיומית וזקוקים למסגרת מנחה מוגדרת וברורה. ככלל, במופלא ממך אל תדרוש, הוא דבר שאינו יכול לספק את האדם ועל כן פורחת בכל דור תרבות של שאלות ותשובות שחלקן אף חתרניות. ואם ככלל אין הדבר מספק את האדם, קל וחומר את האדם-היוצר. אדם-יוצר הוא מטבעו מי שדווקא שואף לחקור במופלא ממנו, בין אם המופלא הזה מוגדר כמטאפיזי, מדעי או אמנותי. תפקידו של האדם-היוצר להוציא את המופלא אל האור ולהציגו כיצירה, גם אם בכך הוא בוחן מחדש את גבולות ההסכמה הקיימים באותה עת (ע"ע: אירוע אופוזיציוני). 

(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר. טאל בוחנת את הערך התרפויטי המוסף ב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)

"אב-טיפוס"

לפי אוריין (1998) "אב-טיפוס" הוא תבנית התנהגות שנוסתה בעבר, כאמצעי להתמודדות עם מצבי לחץ, וכיוון שנמצאה מוצלחת, היא משוחזרת לעיתים במצבים דומים, או גם כדי לקבל חיזוק חיובי מהסביבה.

היוצר מגדיר לעצמו אב-טיפוס במילת קוד אישית אחת, כמו: הילד, התוקפן, הסקסי, הרך, האינטלקטואל, הליצן ועוד. תבנית התנהגות זו היא גם כלי עזר לטיפול בקונפליקט אישי ובין-אישי, והיא מעוצבת כדגם התנהגות קבוע, או כתגובה מותנית. במהלך היצירה "אב-טיפוס" הוא נוח, קל לשימוש ופורק אנרגיה מעוכבת, ועל כן הוא משמש כאחד משלושה אמצעים לטיפול במצבי התנגדות שהם: המחשה, אב-טיפוס והיסטוריה.

מרואיין 9, א':

"מאוד אהבתי שהוא עשה את העבודה עם אב-טיפוס ואנשים אחרים אמרו לי להציג את אבות הטיפוס שהם ראו בי. זאת הייתה עבודה מצחיקה ומאוד נכונה."

(עמ' 59, המשך יבוא)

*

בציפורים השוקקות
את שאהבה נפשי
בדבורים המזמרות את

חלקת הירוק. 

בצוף המנגן.
בצהוב הנותן
בקוץ ובפרי.
בפרח טרי
בריחות המרווה.
בפרי תאווה

ככה אוהבת אותך
טבעית מתמסרת
כמו אדמה הפרושה 

לברכת השמש והמים
לנשימת הכלב המתמתח
ופתיחת הקוברה
ועץ התות
מתערטל ומלבלב כל שנה
וחיבוקם של השמים.

*

תן למוסיקה של הגוף 

לעוף בסולמות
בטמפו נשיקה
במקצבי דהירות
סינקופת תשוקה
בזה החי הפראי שבך
באהבה הפתוחה עצומה
לרווחה
בנשימה בחלימה
בירידה ללא נודע
מכוון מיתרי נשמתך
ומשחרר
בעומק המגע
באהבה פזורת חינם כחול כפרח
קורא תווי פני
לנגינת הנתינה
כמו אחד שכבר שנים הוא
מתמסר בחיבוקו
אל האחד

שָׁנִים עַל הַגָּדֵר

כְּשֶׁיּוֹמְיוֹם אוֹתָהּ רַכֶּבֶת

חוֹצָה אֶת שְׂדֵה רְאִיָּתִי

קוֹרֵאת לִי לַעֲלוֹת.

מָחָר מָחָר, אֲנִי אוֹמֶרֶת: עוֹד חָסֵר

כַּפְתּוֹר בִּמְעִילִי

גַּם שְׂרוֹכִים לְנַעֲלַי.

אַךְ יוֹם יוֹם אֲנִי שָׁם

אִישׁ בְּכוֹבַע בּוֹקְרִים לְקֶנְטָקִי

אִישׁ בְּתַּרְבּוּשׁ לְמָדָגַסְקָר

מְחַפְּשֵׂי זָהָב לְאָלָסְקָה

אוֹי! כַּמָּה קֶרַח בְּאָלָסְקָה.

(בתיה מיכלביץ', משוררת, חברת המליאה בחדר. ספר השירים שלה "עִדָּן שֶׁל כּוֹכָבִים קָשִׁים", יצא לאור בהוצאת צבעונים 2013)

"הצוענים תמיד יחפים. כסף לנעליים אין להם, ובכפכפים אי אפשר לרוץ. הם חייבים לרוץ, בגלל שהם גנבים. אז הם הולכים יחפים". אבא מספר. הוא גם מספר על דברים שאסור לעשות ומותר לעשות ומזכיר לך את כל הדברים שאתה עושה שיכולים, אולי, לעשות את חברתך פחות נעימה. אתה עושה את הדברים האלה כל הזמן. אולם הבוקר הזה שונה בתכלית. היום אבא ואני נתחיל לעבוד באותו משרד. מי שמע על משרד ששוכר אבא ובן, ונותן להם להתחיל לעבוד באותו היום?

אבא התראיין אצל טד. טד התאהב בו והעבודה הייתה שלו מהרגע הראשון. בסוף, כך שמעתי, שאל טד לעצתו של אבא, אם הוא מכיר "אמנים ויזואליים", או אולי "מעצבים גרפיים". "אמנים", "מעצבים". אני מעדיף להיקרא בעל מלאכה. "אדם שמייצר תמונות" או, "אדם שיכול ליצר תמונות". ולו רק כדי להבדיל את עצמי מכל משתמשי התארים המעכירים את שיחות החולין שלהם בכותרות שלא מניחות את הדעת, על אנשים שאין בהם המעלות ההכרחיות לקבלת איזה תואר. כן. אדם המסוגל לעשות דבר מסוים נשמע לי כהגדרה תואמת מציאות.

אבא הזכיר אותי, תוך כדי התנצלות כמובן.

"תראה, אני לא אוהב לעשות את זה, ולא הייתי עושה את זה אם דעתי לא הייתה שלמה בנושא, אבל, אני לא מכיר אומן ויזואלי מוכשר וורסטילי יותר מאשל." כך כנראה אמר, תוך כדי העלאת מקבץ מעבודותיי על המחשב.

"ואיך אתה מכיר את אשל?" טד, ככל הנראה, שאל.

"אה, במקרה הוא הבן שלי", אמר אבא לי והשתדל להישמע קר רוח ומקרי. כך נהג לומר במקרים כאלה. עניין אותי לדעת אם ידע את משמעות המילה, בהקשר המסוים. בכל אופן, אין דרך טובה יותר להגדיר את הקיום שלי, ובמיוחד כפי שרואה אותו אבא אלא כמקרי ביותר, אוסף של משתנים שרירותיים, בשליטתו של אף אחד, תחת חסותו של אף אחד.

המשרד היה רחב ולא גבוה, שתי קומות. שטיח אפור כיסה את הרצפה מקיר לקיר. למטה, ליד שולחן הקבלה ניצבו שתי ספות שניכר שבוזבז עליהן כסף רב מדי ביחס לכמות היושבים עליהן. כמוהן גם שולחן הקבלה ושאר הריהוט המשרדי. נראה שרצון המתכננים היה לשדר יוקרה, אך זו לא החזיקה מעמד נוכח המוני העובדים היושבים דחוסים מול שולחנות ארוכים בשיטת החלל-הפתוח. מצאתי נחמה בניקיונו האסתטי של המתחם, אם כי הלקאתי את עצמי קלות על חוסר האותנטיות שבאהבת דבר כה ארצי. עליתי בגרם המדרגות הצר שניצב במרכז החלל אל הקומה השנייה, ניכר היה דמיון רב בין שתי הקומות.

העובדים כולם נראו לי כמו טד, אף על פי שלא ידעתי איך הוא נראה כלל. תיארתי אותו לעצמי כגבר בשנות הארבעים, מבנה די גדול אבל לא שמן. שיערו מאפיר והוא לבוש חליפת שלושה חלקים בצבע כחול כהה. הופעתו רשמית אך כאילו מבקשת לרמז שבמקרה הצורך הוא מסוגל להתהדר אף יותר.

זמן מה עמדתי במעלה המדרגות, מבויש, מביט סביב בניסיון להבין את מקומי. מן הצד נראה המשרד כמכונה אינטגראלית חסרת אינדיבידואציה. השולחנות היוו את עמודי התווך סביבם הסתובבו הטדים בסדר מופתי. השטיחים סיפקו חיכוך לנעליהם המבריקות כך שהלכו במהירות המדויקת לתפוקה מרבית וכך גם העיצוב, מניח את הדעת אך לא מעורר עניין.

לבסוף המבוכה מהעמידה חסרת המעש גברה על הפחד לשאול טד רנדומאלי למקום הישיבה שלי. התקרבתי לשולחן בו זכרתי שישב ראש הצוות איתו נפגשתי כמה ימים לפני כן, נראה היה שעוד לא הגיע. בהברקה של רגע, החלטתי להנהן כלפי האדם הראשון שיצר איתי קשר עין, הוא הציג את עצמו. "דיוויד" הוא אמר. לי הוא היה נראה בבירור כטד. הסברתי שאני חדש במשרד ונראה שזה הצוות איתו אעבוד ושאלתי אם במקרה ידע היכן נמצאת העמדה שהוקצעה לי. הוא הצביע לכיוון שתי עמדות ריקות בקצהו השמאלי של השולחן וחזר לענייניו, בלי להוסיף מילה. העדפתי לנחש באיזו מן העמדות להתיישב ולא להפריע את שלוותו פעם נוספת.

הצצתי בשעון, השעה הייתה אחת עשרה. שלוש שעות עברו משעת ההגעה כפי שהוגדרה בחוזה העבודה שלי. זה קצת פחות משלוש שעות שישבתי בחוסר מעש ובלי מוצא פה. איש לא ניגש אלי. מדי פעם ניסיתי לתפוס את מבטם של העוברים והשבים, לראות אם במקרה ישימו לב לנוכחותו של אדם שעוד לא נראה במקום עבודתם. קיוויתי שיסתכלו בחוסר נחת, אולי אף יבוא מישהו ויאמר לי שאני יושב במקום הלא-נכון, אולי יגיע ראש הצוות שלי ויאמר בלעג שישב בקומה התחתונה כל הזמן הזה. ככל שעבר הזמן הייתי מוכן לספוג כל השפלה שתאשר את קיומי הפיזי במשרד, אך זו לא הגיעה.

סימפטומים גופניים של חרדה החלו ממלאים את גופי. בחילה משתקת עשתה את דרכה מבטני התחתונה מעלה ונשימותיי נעשו כבדות. הרגשתי שנעשיתי שקוף ואין דרך חזרה. אאלץ לברוח מבלי לומר מילה. בסוף היום יצלצל הטלפון ומצדו השני של הקו אדם טרוד ישאל איפה הייתי. לא אהיה מסוגל לענות. אנתק את הטלפון ואשכב במיטה שבוע שלם, מושפל ואובד עצות. אחרי שבוע אענה. מושפל ומפוחד אף יותר אך נחוש לנער מעלי את ידיו החונקות של הארגון שסירב להכיר בקיומי. הפעם האיש מצדו השני של הקו יכעס, מה לעזאזל קרה. אסביר שחליתי, שמצבי הפסיכולוגי אינו מניח את הדעת ואומר זאת בנימה מסכנה ומסורסת, כזו שלא תשאיר שום ספק שאיני כשיר לעבודה. כעסו של האיש יומר ברחמים, הוא יאחל לי כל טוב ויקבע שאבוא רק עוד פעם אחת להסדיר את התפטרותי. איזה מן אדם מוזר, הוא בטח יחשוב. לא, דיוויד עדיין כאן ומבטו החטוף קודם לכן נראה לי עתה די טבעי. "דיוויד", קראתי בחיוך רחב ולבבי, "אולי, במקרה, אתה יודע מאיפה אני אמור לקבל, מחשב?" הוא הסתכל בי לרגע אחד ושלח יד למגירה גדולה בארון שניצב מאחוריו, פשפש בו מבלי להסתכל פנימה והוציא קופסה קטנה מפלסטיק. "הנה לך" הוא אמר שעה שהגיש לי את הקופסה וחזר לענייניו.

נכנסתי לשירותים ונעמדתי מול המשתנה. הקופסה הזו היא לא מחשב, למה נתן לי אותה, למה שיעשה דבר כזה, חשבתי. בינתיים הבטן שורפת מהלחץ, כך גם הסרעפת והשתן לא יוצא. נהדר, אאלץ לעמוד כאן עד קץ הימים. במשתנות לידי נעמדו שני גברים גבוהים במיוחד, ובקולות רמים התווכחו.

"פירות הן שחלות של עצים, בדיוק כמו שדבש הוא קיא של דבורים", אמר זה הקרוב אלי.

"דבש הוא קיא של דבורים, על זה אין ויכוח, אבל פירות הם לאו דווקא שחלות", השיב לו השני בלהט.

"אתה סתם רוצה להתווכח מה? למה אתה לא מוכן להקשיב", הם המשיכו כך שעה שזרמי השתן העצמתים שלהם פוגעים בחרסינה ברשרוש. כמעט ושכחתי שלא יוצא לי כלום. האם שמו לב שעמדתי כך בכלי שלוף מבלי להטיל ולו מיליליטר שתן כל הזמן הזה? מיהרתי לעשות את עצמי מנער וסוחט. שטפתי ידיים באריכות והמתנתי שהשניים ייצאו ואשאר לבד. נשימת אנחה, ריח של שתן עדיף מריח אדם ברגע זה, חשבתי. נשימותיי נעשו כבדות, קשה היה לי להבין אם נהיו כבדות מעצמן או שכך החלטתי אני לנשום. זמן לאסוף את עצמי, חשבתי. הבטחתי שאתמודד, הגיע הזמן שאתמודד, אם לא ברגע ההוא אז מתי. הבטתי במראה וניסיתי למצוא זווית מחמיאה, אולי אזכה לטיפת אהבה מהאיש במראה. כיווצתי גבות עד שנראיתי חצי-כעוס. יופי, מבע עם כוח, לא יכולתי לסבול את המצח שלי בלי חריצים.

אבא נכנס לשירותים, גם הוא קיבל את אותה הקופסה. אבא לא שאל את עצמו למה. הוא ידע למה. איך ידע? כמו שכל אחד יודע. הוא החליט שהוא יודע. הוא לא עצר לשאול את עצמו מה פשר הדבר, האם זה הגיוני ואיך זה שאלו הם פני הדברים. אבא לא אדם נאיבי, וגם לא הססן. הוא גם לא בוטח. הוא כועס. וכשהוא כועס פניו מאדימים, אישוניו מתרחבים עד שכמאט ולא נשאר זכר לרשתותיו הירוקות. בלחייו מופיעים נימים ורדרדים והוא עוטה הוויה מבעיתה.

"איזה אנשים! תשמע, איזו בושה! זה מה שנקרא זבל. זבל אנושי. חבורה של זונות. חוצפה של חולירות!", הוא נהם. "תקשיב לי טוב, הטד הזה, זה חתיכת בן של זונה שלא מהעולם הזה!"

"לאיזה טד אתה מתכוון?", שאלתי.

"טד, לעזאזל, הם כולם טד", הוא רתח והלך במעגלים ברחבי חדר השירותים. אחרי כמה רגעים נראה היה שנרגע, הוא עמד במקומו, תחב את שולי חולצתו עמוק במכנסיו וסידר את שרווליו. אבל הייתה זו רק הפוגה של רגע.

"בן זונה!" הוא צרח והטיח את קופסת הפלסטיק אל הרצפה. אחר כך נתמך בשולי הכיור שעה שהסתכל בשברי הפלסטיק והמתכת המפוזרים על הרצפה, מתנשם בכבדות.

הלכתי אחריו שעה שיצא מהשירותים לחלל המשרד באגרופים קמוצים. מתוך עיוורון הכעס הוא מחפש את היציאה, הוא יצא ולא ישוב עוד, כך חשבתי. פרץ אדרנלין תקף אותי בזמן שניסיתי להדביק את צעדיו הזריזים. שרירי התכווצו והגירויים בחדר נמוגו, לא עוד משרד, נעלמו השולחנות המסודרים בשיטת החלל-הפתוח והטדים התנדפו קליל. בעיני הכול הפך לערפל שהוא כולו תמצית המכונה, עשן סמיך עשוי לינוליאום ופורמייקה, בניחוח קפיטל. אולי זו הייתה המציאות כפי שחשו בה האחרים, אולי לרגע טעמתי מן האמת הקולקטיבית המאפשרת קיום אותנטי במערכת, החייתיות שבאנושות. אמנם גם בתוך הערפל עדיין היה לי גוף. כולם התפזרו לחלקיקים ונישאו יחדיו בהרמוניה ללא רבב. חוץ ממני ומאבא.

הושטתי את ידי ואחזתי בכתפו. "עצור" אמרתי בלחש. הוא הסתובב והביט בי, פניו נינוחות להפליא. הוא השתהה לרגע ואז הכריז ברוך "אתה יחף." הבטתי ברגלי.

"אני לא יחף. וגם לא גנבתי כלום" החזרתי.

"אתה יחף, וגם אני יחף, לא גנבנו כלום, אבל אנחנו מאותו השבט." הוא אמר.

נעצבתי מעט ושאלתי אם תמיד אהיה יחף, אבא אמר שהוא לא יודע.

בשירותים מישהו ניקה את שיירי הפלסטיק והמתכת. נשענתי על אחת הספות היקרות שאף-אחד לא יושב עליהן והבטתי סביב. כולם כבר לא נראו כמו טד. הם היו הווארד ואלי ויהושע ומייקל ומייגן וקלרה וקרלה ועוד כל-מיני. חלקם הסתודדו וחייכו, חלקם התבדחו והיו שהביטו בי. בהיתי בעמדה בה ישבתי משך שלוש השעות הקודמות באריכות. לבסוף הלכתי משם.

אחרי שבוע חיברתי את הטלפון, "מה לעזאזל קרה?" קול כעוס הסתער מצדו השני של הקו. ניתקתי את הטלפון. אתמודד עם זה בשבוע הבא.

(דניאל לבנון, בוגר קבוצת השחקנים בתיאטרון החדר)

Behind the scenes with Brooklyn Decker and Patrick Wilson. Directed by Joe Carnahan.  Movie: "Stretch"

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

"זהו מבצע של משחק נדיר!  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

"הצגת יחיד מופלאה!"

(תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין שהמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי. טרגי-קומדיה אפלה.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ד', 29.10.2014, בשעה 20:30
החדר החדש: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

(היטלר - דף באתר החדר)
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

הנוסע הסמוי

מונודרמה ע"פ סיפור מאת יוסי זיו

עיבוד לבמה ובימוי: אמיר אוריין

משחק: יוסי זיו

בכורה: ינואר 2014

מבוסס על סיפור אמיתי:

רב חובל מגלה על סיפון האנייה נוסע סמוי

ופוקד להשליך אותו לים

יום ה', 6.11.2014, בשעה 20:30,

בחדר החדש בתל אביב.

יום ב', 17.11.2014, בשעה: 10:00,

בבית "חוויות שוויץ", רחוב חיים סירני 52, רחובות. 40 ₪.  

טל': 03-5171818, 052-340-1478

--------------

המשרתים

בעקבות ז'אן ז'אנה

ע"פ תרגומה של עדה בן נחום

כולל קטע מתוך "יומן מלחמה 2014", מאת סלמאן נאטור

בתרגום יהודה שנהב שרעבני

עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי, עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי גיבסון בר-אל

שחקנים יוצרים: אביאל שיליאן, טל דנינו, מוטי רוזנצוויג

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין- תיאטרון החדר

ע. במאי וייעוץ חזותי: רינת מוסקונה

הפקה: קבוצת אורתו-דה בניהולו של ינון צפריר

יום ד', 19.11.2014, 20:30

יום א', 23.11.2014, 21:00

יום ג', 25.11.2014, 20:30

החדר החדש: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב,

טל': 03-5171818, 050-849-7715

--------------

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

דלת פתוחה ליוצרים ולצופים לקראת שבת

המקום מוגדר מקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד.
משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 17.10.2014, בשעה 16:00

בחדר ברחוב יוסף הנשיא 5, דלת 3, תל-אביב. 

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

רשימות קצמן

סרטו של אמנון וינר. סיפורים אמתיים על איש שמעולם לא היה, בין שואה לאפוקליפסה. 
הקרנות סדירות בחודש אוקטובר, בימי חמישי ושבת בשעה 17:30, בסינמטק תל אביב

(03-6060800, שלוחה 1). בהזמנת הכרטיסים יש לציין את הקוד: קצמן 303. 

מקבלים הנחה של 50%! ההנחה תקפה בסינמטק ת"א. 

3 הקרנות בסינמטק ירושלים במהלך חודש אוקטובר (9377 *). 

המרכז לתאטרון לוד; קול קורא לשחקנים יוצרים

המרכז לתיאטרון לוד פותח את שעריו לשחקנים מקצועיים נוספים!

דרושים שחקנים/ אמנים יוצרים: המעוניינים לחקור יצירה בקבוצה. יכולים להתחייב לשנה לפחות. בעלי תשוקה ליצירה בתוך הקהילה. ידע בהנחיית קבוצות - יתרון. בעלי נכונות לעבור לעיר לוד - יתרון.

קורות חיים לשלוח לכתובת המייל: pinchi100@gmail.com  עד: 17/10/2014

בברכה, פנינה רינצלר, מנהלת אמנותית.

הרומן העתידי שלכם

לרגל "חודש הכתיבה הלאומי" – סדנה לכתיבת רומן

בהנחייתו של הסופר, המשורר והעורך הספרותי יואב איתמר

לפרטים נוספים: penpaloffice@gmail.com

בילוש מודיעה
להשכרה חלל בגודל 130 מ"ר. נוף פסטוראלי, חנייה בשפע. אפשרות לחלוקה למספר משכירים. אפשרות לשיתוף פעולה עם: בלהה זינגר, מושב בורגתא, 054-229-0096

פסיכותרפיה

יואל בלום, בוגר תיאטרון החדר, עו״ס קליני. עוסק בפסיכותרפיה פרטנית, ייעוץ, הדרכה, הנחיית קבוצות. מבוגרים, נוער ומתבגרים. דובר עברית, אנגלית, רוסית.

טל': 054-435-2244, כרטיס ביקור

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, 03-529-9528

עיסוי, רפלקסולוגיה
מטפלת במגוון שיטות של עיסוי ורפלקסולוגיה.

מינה ברגר, 052-659-1913

נטלי – שומרת הכלבים

בצאתך לחופשה, לנסיעת עבודה, לביקור בחו"ל, אני שומרת על הכלב שלך, במסירות ובאהבה. נטלי, 052-841-9893

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

לא נוסטלגיה – עצבים

הקליפ של יוני ברק: השוואה בין תכנים ב-1984 לבין 2014. העצומה כאן.

תמציתה: לא ללכת לפסטיגל.

-------------- -------------- --------------

תודה

"תודה על הפרס שאתם מעניקים לי היום. לא נתתם לי אותו בגלל מה שאני, אלא בגלל מה שאתם רואים בי. לא נתתם לי אותו בגלל מה שאני היום, אלא בגלל מה שהייתי, לא נתתם לי אותו בגלל מה שאני עושה עכשיו, אלא בגלל מה שעשיתי. היום אני כבר לא מה שהייתי ואני כבר לא מה שעשיתי. על כן, אל הכרת התודה מתגנבת באופק המחשבה גם אשמה, לפחות קלה."

(נאום שאף מקבל פרס מנומס לא יישא בפומבי אבל את החוויה הזאת הם היו רוצים לחלוק עם מישהו, כמובן אם הם רגישים דיים כדי לחוות אותה)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "היטלר")

--------------

"אני רוצה לישון! לישון!

רק להניח את הראש על הכרית, לעצום עיניים,

לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים!"

(רב החובל, "הנוסע הסמוי")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.
הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!
ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.
אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(ס', "המשרתים")
--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)