הצטרפו לאיגרת השבועית

תחום האירוע האמנותי הוא מקום פתוח לכל מה שהדמיון האנושי יכול להמציא. אם אכן כך הדבר, שחררו את התודעה ותתחילו לפנטז.


 

"הצוענים תמיד יחפים. כסף לנעליים אין להם, ובכפכפים אי אפשר לרוץ. הם חייבים לרוץ, בגלל שהם גנבים. אז הם הולכים יחפים". אבא מספר. הוא גם מספר על דברים שאסור לעשות ומותר לעשות ומזכיר לך את כל הדברים שאתה עושה שיכולים, אולי, לעשות את חברתך פחות נעימה. אתה עושה את הדברים האלה כל הזמן. אולם הבוקר הזה שונה בתכלית. היום אבא ואני נתחיל לעבוד באותו משרד. מי שמע על משרד ששוכר אבא ובן, ונותן להם להתחיל לעבוד באותו היום?

 

אבא התראיין אצל טד. טד התאהב בו והעבודה הייתה שלו מהרגע הראשון. בסוף, כך שמעתי, שאל טד לעצתו של אבא, אם הוא מכיר "אמנים ויזואליים", או אולי "מעצבים גרפיים". "אמנים", "מעצבים". אני מעדיף להיקרא בעל מלאכה. "אדם שמייצר תמונות" או, "אדם שיכול ליצר תמונות". ולו רק כדי להבדיל את עצמי מכל משתמשי התארים המעכירים את שיחות החולין שלהם בכותרות שלא מניחות את הדעת, על אנשים שאין בהם המעלות ההכרחיות לקבלת איזה תואר. כן. אדם המסוגל לעשות דבר מסוים נשמע לי כהגדרה תואמת מציאות.

אבא הזכיר אותי, תוך כדי התנצלות כמובן.

 

"תראה, אני לא אוהב לעשות את זה, ולא הייתי עושה את זה אם דעתי לא הייתה שלמה בנושא, אבל, אני לא מכיר אומן ויזואלי מוכשר וורסטילי יותר מאשל." כך כנראה אמר, תוך כדי העלאת מקבץ מעבודותיי על המחשב.

"ואיך אתה מכיר את אשל?" טד, ככל הנראה, שאל.

"אה, במקרה הוא הבן שלי", אמר אבא לי והשתדל להישמע קר רוח ומקרי. כך נהג לומר במקרים כאלה. עניין אותי לדעת אם ידע את משמעות המילה, בהקשר המסוים. בכל אופן, אין דרך טובה יותר להגדיר את הקיום שלי, ובמיוחד כפי שרואה אותו אבא אלא כמקרי ביותר, אוסף של משתנים שרירותיים, בשליטתו של אף אחד, תחת חסותו של אף אחד.

 

המשרד היה רחב ולא גבוה, שתי קומות. שטיח אפור כיסה את הרצפה מקיר לקיר. למטה, ליד שולחן הקבלה ניצבו שתי ספות שניכר שבוזבז עליהן כסף רב מדי ביחס לכמות היושבים עליהן. כמוהן גם שולחן הקבלה ושאר הריהוט המשרדי. נראה שרצון המתכננים היה לשדר יוקרה, אך זו לא החזיקה מעמד נוכח המוני העובדים היושבים דחוסים מול שולחנות ארוכים בשיטת החלל-הפתוח. מצאתי נחמה בניקיונו האסתטי של המתחם, אם כי הלקאתי את עצמי קלות על חוסר האותנטיות שבאהבת דבר כה ארצי. עליתי בגרם המדרגות הצר שניצב במרכז החלל אל הקומה השנייה, ניכר היה דמיון רב בין שתי הקומות.

 

העובדים כולם נראו לי כמו טד, אף על פי שלא ידעתי איך הוא נראה כלל. תיארתי אותו לעצמי כגבר בשנות הארבעים, מבנה די גדול אבל לא שמן. שיערו מאפיר והוא לבוש חליפת שלושה חלקים בצבע כחול כהה. הופעתו רשמית אך כאילו מבקשת לרמז שבמקרה הצורך הוא מסוגל להתהדר אף יותר.

 

זמן מה עמדתי במעלה המדרגות, מבויש, מביט סביב בניסיון להבין את מקומי. מן הצד נראה המשרד כמכונה אינטגראלית חסרת אינדיבידואציה. השולחנות היוו את עמודי התווך סביבם הסתובבו הטדים בסדר מופתי. השטיחים סיפקו חיכוך לנעליהם המבריקות כך שהלכו במהירות המדויקת לתפוקה מרבית וכך גם העיצוב, מניח את הדעת אך לא מעורר עניין.

 

לבסוף המבוכה מהעמידה חסרת המעש גברה על הפחד לשאול טד רנדומאלי למקום הישיבה שלי. התקרבתי לשולחן בו זכרתי שישב ראש הצוות איתו נפגשתי כמה ימים לפני כן, נראה היה שעוד לא הגיע. בהברקה של רגע, החלטתי להנהן כלפי האדם הראשון שיצר איתי קשר עין, הוא הציג את עצמו. "דיוויד" הוא אמר. לי הוא היה נראה בבירור כטד. הסברתי שאני חדש במשרד ונראה שזה הצוות איתו אעבוד ושאלתי אם במקרה ידע היכן נמצאת העמדה שהוקצעה לי. הוא הצביע לכיוון שתי עמדות ריקות בקצהו השמאלי של השולחן וחזר לענייניו, בלי להוסיף מילה. העדפתי לנחש באיזו מן העמדות להתיישב ולא להפריע את שלוותו פעם נוספת.

 

הצצתי בשעון, השעה הייתה אחת עשרה. שלוש שעות עברו משעת ההגעה כפי שהוגדרה בחוזה העבודה שלי. זה קצת פחות משלוש שעות שישבתי בחוסר מעש ובלי מוצא פה. איש לא ניגש אלי. מדי פעם ניסיתי לתפוס את מבטם של העוברים והשבים, לראות אם במקרה ישימו לב לנוכחותו של אדם שעוד לא נראה במקום עבודתם. קיוויתי שיסתכלו בחוסר נחת, אולי אף יבוא מישהו ויאמר לי שאני יושב במקום הלא-נכון, אולי יגיע ראש הצוות שלי ויאמר בלעג שישב בקומה התחתונה כל הזמן הזה. ככל שעבר הזמן הייתי מוכן לספוג כל השפלה שתאשר את קיומי הפיזי במשרד, אך זו לא הגיעה.

 

סימפטומים גופניים של חרדה החלו ממלאים את גופי. בחילה משתקת עשתה את דרכה מבטני התחתונה מעלה ונשימותיי נעשו כבדות. הרגשתי שנעשיתי שקוף ואין דרך חזרה. אאלץ לברוח מבלי לומר מילה. בסוף היום יצלצל הטלפון ומצדו השני של הקו אדם טרוד ישאל איפה הייתי. לא אהיה מסוגל לענות. אנתק את הטלפון ואשכב במיטה שבוע שלם, מושפל ואובד עצות. אחרי שבוע אענה. מושפל ומפוחד אף יותר אך נחוש לנער מעלי את ידיו החונקות של הארגון שסירב להכיר בקיומי. הפעם האיש מצדו השני של הקו יכעס, מה לעזאזל קרה. אסביר שחליתי, שמצבי הפסיכולוגי אינו מניח את הדעת ואומר זאת בנימה מסכנה ומסורסת, כזו שלא תשאיר שום ספק שאיני כשיר לעבודה. כעסו של האיש יומר ברחמים, הוא יאחל לי כל טוב ויקבע שאבוא רק עוד פעם אחת להסדיר את התפטרותי. איזה מן אדם מוזר, הוא בטח יחשוב. לא, דיוויד עדיין כאן ומבטו החטוף קודם לכן נראה לי עתה די טבעי. "דיוויד", קראתי בחיוך רחב ולבבי, "אולי, במקרה, אתה יודע מאיפה אני אמור לקבל, מחשב?" הוא הסתכל בי לרגע אחד ושלח יד למגירה גדולה בארון שניצב מאחוריו, פשפש בו מבלי להסתכל פנימה והוציא קופסה קטנה מפלסטיק. "הנה לך" הוא אמר שעה שהגיש לי את הקופסה וחזר לענייניו.

 

נכנסתי לשירותים ונעמדתי מול המשתנה. הקופסה הזו היא לא מחשב, למה נתן לי אותה, למה שיעשה דבר כזה, חשבתי. בינתיים הבטן שורפת מהלחץ, כך גם הסרעפת והשתן לא יוצא. נהדר, אאלץ לעמוד כאן עד קץ הימים. במשתנות לידי נעמדו שני גברים גבוהים במיוחד, ובקולות רמים התווכחו.

 

"פירות הן שחלות של עצים, בדיוק כמו שדבש הוא קיא של דבורים", אמר זה הקרוב אלי.

"דבש הוא קיא של דבורים, על זה אין ויכוח, אבל פירות הם לאו דווקא שחלות", השיב לו השני בלהט.

"אתה סתם רוצה להתווכח מה? למה אתה לא מוכן להקשיב", הם המשיכו כך שעה שזרמי השתן העצמתים שלהם פוגעים בחרסינה ברשרוש. כמעט ושכחתי שלא יוצא לי כלום. האם שמו לב שעמדתי כך בכלי שלוף מבלי להטיל ולו מיליליטר שתן כל הזמן הזה? מיהרתי לעשות את עצמי מנער וסוחט. שטפתי ידיים באריכות והמתנתי שהשניים ייצאו ואשאר לבד. נשימת אנחה, ריח של שתן עדיף מריח אדם ברגע זה, חשבתי. נשימותיי נעשו כבדות, קשה היה לי להבין אם נהיו כבדות מעצמן או שכך החלטתי אני לנשום. זמן לאסוף את עצמי, חשבתי. הבטחתי שאתמודד, הגיע הזמן שאתמודד, אם לא ברגע ההוא אז מתי. הבטתי במראה וניסיתי למצוא זווית מחמיאה, אולי אזכה לטיפת אהבה מהאיש במראה. כיווצתי גבות עד שנראיתי חצי-כעוס. יופי, מבע עם כוח, לא יכולתי לסבול את המצח שלי בלי חריצים.

 

אבא נכנס לשירותים, גם הוא קיבל את אותה הקופסה. אבא לא שאל את עצמו למה. הוא ידע למה. איך ידע? כמו שכל אחד יודע. הוא החליט שהוא יודע. הוא לא עצר לשאול את עצמו מה פשר הדבר, האם זה הגיוני ואיך זה שאלו הם פני הדברים. אבא לא אדם נאיבי, וגם לא הססן. הוא גם לא בוטח. הוא כועס. וכשהוא כועס פניו מאדימים, אישוניו מתרחבים עד שכמאט ולא נשאר זכר לרשתותיו הירוקות. בלחייו מופיעים נימים ורדרדים והוא עוטה הוויה מבעיתה.

 

"איזה אנשים! תשמע, איזו בושה! זה מה שנקרא זבל. זבל אנושי. חבורה של זונות. חוצפה של חולירות!", הוא נהם. "תקשיב לי טוב, הטד הזה, זה חתיכת בן של זונה שלא מהעולם הזה!"

"לאיזה טד אתה מתכוון?", שאלתי.

"טד, לעזאזל, הם כולם טד", הוא רתח והלך במעגלים ברחבי חדר השירותים. אחרי כמה רגעים נראה היה שנרגע, הוא עמד במקומו, תחב את שולי חולצתו עמוק במכנסיו וסידר את שרווליו. אבל הייתה זו רק הפוגה של רגע.

"בן זונה!" הוא צרח והטיח את קופסת הפלסטיק אל הרצפה. אחר כך נתמך בשולי הכיור שעה שהסתכל בשברי הפלסטיק והמתכת המפוזרים על הרצפה, מתנשם בכבדות.

 

הלכתי אחריו שעה שיצא מהשירותים לחלל המשרד באגרופים קמוצים. מתוך עיוורון הכעס הוא מחפש את היציאה, הוא יצא ולא ישוב עוד, כך חשבתי. פרץ אדרנלין תקף אותי בזמן שניסיתי להדביק את צעדיו הזריזים. שרירי התכווצו והגירויים בחדר נמוגו, לא עוד משרד, נעלמו השולחנות המסודרים בשיטת החלל-הפתוח והטדים התנדפו קליל. בעיני הכול הפך לערפל שהוא כולו תמצית המכונה, עשן סמיך עשוי לינוליאום ופורמייקה, בניחוח קפיטל. אולי זו הייתה המציאות כפי שחשו בה האחרים, אולי לרגע טעמתי מן האמת הקולקטיבית המאפשרת קיום אותנטי במערכת, החייתיות שבאנושות. אמנם גם בתוך הערפל עדיין היה לי גוף. כולם התפזרו לחלקיקים ונישאו יחדיו בהרמוניה ללא רבב. חוץ ממני ומאבא.

 

הושטתי את ידי ואחזתי בכתפו. "עצור" אמרתי בלחש. הוא הסתובב והביט בי, פניו נינוחות להפליא. הוא השתהה לרגע ואז הכריז ברוך "אתה יחף." הבטתי ברגלי.

"אני לא יחף. וגם לא גנבתי כלום" החזרתי.

"אתה יחף, וגם אני יחף, לא גנבנו כלום, אבל אנחנו מאותו השבט." הוא אמר.

נעצבתי מעט ושאלתי אם תמיד אהיה יחף, אבא אמר שהוא לא יודע.

 

בשירותים מישהו ניקה את שיירי הפלסטיק והמתכת. נשענתי על אחת הספות היקרות שאף-אחד לא יושב עליהן והבטתי סביב. כולם כבר לא נראו כמו טד. הם היו הווארד ואלי ויהושע ומייקל ומייגן וקלרה וקרלה ועוד כל-מיני. חלקם הסתודדו וחייכו, חלקם התבדחו והיו שהביטו בי. בהיתי בעמדה בה ישבתי משך שלוש השעות הקודמות באריכות. לבסוף הלכתי משם.

 

אחרי שבוע חיברתי את הטלפון, "מה לעזאזל קרה?" קול כעוס הסתער מצדו השני של הקו. ניתקתי את הטלפון. אתמודד עם זה בשבוע הבא.

 

(דניאל לבנון, בוגר קבוצת השחקנים בתיאטרון החדר)

꽆●
לאיגרת השבועית של 2014 . 10 . 15