עירום בסרטים ועל במה שאינו מוגדר כפורנוגרפיה הוא בדרך כלל אמצעי שיווק של ההפקה. על פי הניסיון הנצבר' רק לעיתים נדירות עירום על במה ועל מרקע הוא הכרח יצירתי. ברוב המקרים זו תופעת המציצנות האולטימטיבית של הצופה. אין לי שום התנגדות אידיאולוגית לעירום. אם צריך אז צריך. ברוב המקרים לא צריך.

בהצגת "ארוחת הערב" בחדר (1985), גבר ואישה החליפו בגד עליון על במה בנוכחות קהל. למספר שניות נחשף פלג גופם העליון. האישה הייתה בגבה לקהל. זה היה פועל יוצא להחלטה אמנותית שנתפסה בעינינו כלגיטימית. דן בן אמוץ ז"ל שנכח באחת מההצגות, צילם את התמונה הזאת ופרסם בעיתון "חדשות" במסגרת מאמר אוהד במיוחד. לא שיערנו מראש מה תהיה תגובת קהל הקוראים. האם היה זה המאמר האוהד או קצה פטמתה של השחקנית, שבהצגה הופיע למספר שניות בלבד, שגרמו להצפת התיאטרון בהזמנות לצפות בהצגה. מיום הופעת העיתון ועד לסיום עונת ההצגות של "ארוחת הערב" לא הייתה לנו עוד בעיה בהבאת קהל. כל המקומות הוזמנו לשנה מראש.

נעמי לבוב שהופיעה בסרטו של ניר ברגמן "יונה וולך". מדווחת (כאן) על הקושי שבצילומי עירום. אפשר לשער שבחלקו נובע הקושי גם מהפער שבין הקטע המוצג לבין מערכת האמונות והדעות של הקהל. מערכת זו משפיעה על היוצר באופן מודע ולרוב באופן לא מודע. בכל יוצר יש ילד שמבקש את קבלת הקהל ואת אהבתו.

בכל דור ודור ישנו אותו חלק באוכלוסייה שהוא שמרן ו/או צדקן  ו/או דתי באופן כלשהו ומתנגד לכל חשיפה פיזית ולעיתים גם נפשית. תמיד יהיו אלו שיצעקו חמס על פטמה חשופה. בימינו אלו המשופעים בשמרנות דתית וחילונית, רבים הצועקים חמס ורבים הטהרנים והצדקנים הצועקים יחד עמם. הגוש המרכזי הזה בתרבות יוצר לחץ חברתי המשפיע על התנהגותם של מפיקים ויוצרים.

שחקנים ושחקניות רגישים במיוחד לשינויים בדעת הקהל. במחקר שנערך לפני שנים רבות, דיווחו דוגמניות מסלול וצילום על החוויה שלהן בצילומי עירום חלקי או מלא. עיקר הדיווח:
עליית מתח כללית בגוף.
פחד כללי ופחד מסוים מפני פגיעה פיזית מצד הסביבה.
בושה על מה שנתפס אצל כל אחת מהן בפני עצמה כפגם גופני מסוים שיש להן, בין אם הפגם נראה לעיני אחרים או לא.

חוויה של ניכור. הן הביטו על הסביבה כבמעבר למסך שקוף למחצה.

לחלק מהן הסביבה נראתה מרוחקת.

הן לא חוו רגשות. היה עליהן להציג רגשות ויחסי קירבה לצוות כתפקיד בהצגה.

חלק מהסימפטומים נעלמו לאחר שהצילום נסתיים. חלק מהם המשיך להתקיים כיומיים לאחר סיום הצילומים.

הדוגמניות דיווחו למעשה על חווית התנגדות פנימית. מסיבות ברורות הן המשיכו לתפקד על פי מה שנדרש מהן. סימפטומים דומים התגלו בעבודה עם שחקנים ושחקניות בקטעים שגרמו להם מבוכה, גם אם לא מדובר בעירום.

המסקנות שניתן להסיק והאופן שבו אנו פועלים כדי להקל על יוצרים במקטעים מביכים:

"מנחה-שחקן" הוא נוהל עבודה בסיסי שניתן להרחיב אותו כמעט לכל פעולת יצירה.

במהלך הנוהל הזה, החוויה, שתוגדר כאן כ"מבוכה", יכולה לבוא לידי ביטוי מידי באמצעות הטקסט האמנותי.

התנאים הפיזיים הנתונים במקום חייבים להיות מותאמים מבחינת הנוחות האישית וכל מי שאינו משתתף פעיל בקטע, יוצא מהמקום.
יש להצהיר בקול רם ושכולם ישמעו כי השחקנים אינם נדרשים "לחוות באופן רגשי" את הקטע המוצג או המצולם. הם מתבקשים לבצע זאת "באופן טכני" וכמו שראו בהתנהגויות של אחרים. למשל, קטע אינטימי של נשיקה, יבוים כקטע תנועה וישוחק בקור רוח וללא מעורבות רגשית "כמו שראינו אצל אחרים". אל דאגה, לעולם זה לא יהיה חיקוי של אחרים, זו תמיד תהיה הגרסה של היוצרים שלנו, ללא המתח הנלווה של חשיפה אישית מסכלת.

הערה כללית:

זו השערה שעדיין טעונה בדיקה. בעבר מילאה הארוטיקה ביצירות הקלאסיות, על העירום המלא או החלקי שבהן, את התפקיד שממלאים היום אתרי הפורנו. האם העירום של יהודה לוי, אלמה דישי, נעמי לבוב ואחרים באמת מעמיד למישהו או למישהי, או שזו רק סקרנות מציצנית אנתרופולוגית? את התשובה הגלויה ניתן לנחש בקלות. את התשובה הכמוסה אולי לא נדע לעולם.

באהבה,
אמיר