עירום בסרטים ועל במה שאינו מוגדר כפורנוגרפיה
הוא בדרך כלל אמצעי שיווק של ההפקה. על פי הניסיון הנצבר' רק לעיתים נדירות עירום
על במה ועל מרקע הוא הכרח יצירתי. ברוב המקרים זו תופעת המציצנות האולטימטיבית של
הצופה. אין לי שום התנגדות אידיאולוגית לעירום. אם צריך אז צריך. ברוב המקרים לא
צריך.
בהצגת "ארוחת הערב" בחדר (1985), גבר ואישה החליפו בגד עליון על במה
בנוכחות קהל. למספר שניות נחשף פלג גופם העליון. האישה הייתה בגבה לקהל. זה היה
פועל יוצא להחלטה אמנותית שנתפסה בעינינו כלגיטימית. דן בן אמוץ ז"ל שנכח
באחת מההצגות, צילם את התמונה הזאת ופרסם בעיתון "חדשות" במסגרת מאמר
אוהד במיוחד. לא שיערנו מראש מה תהיה תגובת קהל הקוראים. האם היה זה המאמר האוהד
או קצה פטמתה של השחקנית, שבהצגה הופיע למספר שניות בלבד, שגרמו להצפת התיאטרון
בהזמנות לצפות בהצגה. מיום הופעת העיתון ועד לסיום עונת ההצגות של "ארוחת
הערב" לא הייתה לנו עוד בעיה בהבאת קהל. כל המקומות הוזמנו לשנה מראש.
נעמי לבוב שהופיעה בסרטו של ניר ברגמן "יונה וולך". מדווחת (כאן) על הקושי שבצילומי עירום. אפשר לשער שבחלקו
נובע הקושי גם מהפער שבין הקטע המוצג לבין מערכת האמונות והדעות של הקהל. מערכת זו
משפיעה על היוצר באופן מודע ולרוב באופן לא מודע. בכל יוצר יש ילד שמבקש את קבלת
הקהל ואת אהבתו.
בכל דור ודור ישנו אותו חלק באוכלוסייה שהוא
שמרן ו/או צדקןו/או דתי באופן כלשהו
ומתנגד לכל חשיפה פיזית ולעיתים גם נפשית. תמיד יהיו אלו שיצעקו חמס על פטמה
חשופה. בימינו אלו המשופעים בשמרנות דתית וחילונית, רבים הצועקים חמס ורבים
הטהרנים והצדקנים הצועקים יחד עמם. הגוש המרכזי הזה בתרבות יוצר לחץ חברתי המשפיע
על התנהגותם של מפיקים ויוצרים.
שחקנים ושחקניות רגישים במיוחד לשינויים בדעת הקהל. במחקר שנערך לפני שנים רבות,
דיווחו דוגמניות מסלול וצילום על החוויה שלהן בצילומי עירום חלקי או מלא. עיקר
הדיווח:
עליית מתח כללית בגוף.
פחד כללי ופחד מסוים מפני פגיעה פיזית מצד הסביבה.
בושה על מה שנתפס אצל כל אחת מהן בפני עצמה כפגם גופני מסוים שיש להן, בין אם הפגם
נראה לעיני אחרים או לא.
חוויה של ניכור. הן הביטו על הסביבה כבמעבר למסך
שקוף למחצה.
לחלק מהן הסביבה נראתה מרוחקת.
הן לא חוו רגשות. היה עליהן להציג רגשות ויחסי
קירבה לצוות כתפקיד בהצגה.
חלק מהסימפטומים נעלמו לאחר שהצילום נסתיים. חלק
מהם המשיך להתקיים כיומיים לאחר סיום הצילומים.
הדוגמניות דיווחו למעשה על חווית התנגדות פנימית. מסיבות ברורות הן המשיכו לתפקד
על פי מה שנדרש מהן. סימפטומים דומים התגלו בעבודה עם שחקנים ושחקניות בקטעים
שגרמו להם מבוכה, גם אם לא מדובר בעירום.
המסקנות שניתן להסיק והאופן שבו אנו פועלים כדי להקל על יוצרים במקטעים מביכים:
"מנחה-שחקן" הוא נוהל עבודה בסיסי
שניתן להרחיב אותו כמעט לכל פעולת יצירה.
במהלך הנוהל הזה, החוויה, שתוגדר כאן
כ"מבוכה", יכולה לבוא לידי ביטוי מידי באמצעות הטקסט האמנותי.
התנאים הפיזיים הנתונים במקום חייבים להיות
מותאמים מבחינת הנוחות האישית וכל מי שאינו משתתף פעיל בקטע, יוצא מהמקום.
יש להצהיר בקול רם ושכולם ישמעו כי השחקנים אינם נדרשים "לחוות באופן
רגשי" את הקטע המוצג או המצולם. הם מתבקשים לבצע זאת "באופן טכני"
וכמו שראו בהתנהגויות של אחרים. למשל, קטע אינטימי של נשיקה, יבוים כקטע תנועה
וישוחק בקור רוח וללא מעורבות רגשית "כמו שראינו אצל אחרים". אל דאגה,
לעולם זה לא יהיה חיקוי של אחרים, זו תמיד תהיה הגרסה של היוצרים שלנו, ללא המתח
הנלווה של חשיפה אישית מסכלת.
הערה כללית:
זו השערה שעדיין טעונה בדיקה. בעבר מילאה
הארוטיקה ביצירות הקלאסיות, על העירום המלא או החלקי שבהן, את התפקיד שממלאים היום
אתרי הפורנו. האם העירום של יהודה לוי, אלמה דישי, נעמי לבוב ואחרים באמת מעמיד
למישהו או למישהי, או שזו רק סקרנות מציצנית אנתרופולוגית? את התשובה הגלויה ניתן
לנחש בקלות. את התשובה הכמוסה אולי לא נדע לעולם.
"זהו מבצע של משחק נדיר! (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)
"הצגת יחיד מופלאה!"
(תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין שהמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי. טרגי-קומדיה אפלה.
מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין
בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל
משחק: אמיר אוריין
החדר החדש: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל': 0508-497715, 03-5171818 למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
בילוש מודיעה להשכרה חלל בגודל 130 מ"ר. נוף פסטוראלי, חנייה בשפע. אפשרות לחלוקה למספר משכירים. אפשרות לשיתוף פעולה עם: בלהה זינגר, מושב בורגתא, 054-229-0096
פסיכותרפיה
יואל בלום, בוגר תיאטרון החדר, עו״ס קליני.עוסק בפסיכותרפיה פרטנית, ייעוץ, הדרכה, הנחיית קבוצות.מבוגרים, נוער ומתבגרים.דובר עברית, אנגלית, רוסית.
השבוע ביום ראשון נלקחה האמנית הישראלית נטלי כהן וקסברג למעצר. קדמה לכך השתלחותו של פטריוט ישראלי, יואב אליאסי, המכונה "הצל", בסטטוס שכתב ובו הוא קורא לאחרים להגיש תלונה במשטרה על הסרטון הזה של נטלי.
באתר וואלה, 2.1.2014, נכתב: נטלי כהן וקסברג נעצרה בחשד לפגיעה בסמלי שלטון ודת לאחר שהעלתה לרשת סרטון של 20 שניות...
(שתי טעויות במשפט אחד: 1. נוצר הרושם שהסרטון הועלה זה עתה. למעשה הוא הועלה כבר לפני שלושה חודשים. 2. הסרטון הוא בן 2:51 ד' ולא בן 20 שניות כפי שנכתב באתר וואלה - העורך)
...ובו היא עושה צרכיה על הדגל כשברקע נשמעת "התקווה" (טעות. היא עושה שם את צרכיה על עשרות דגלים של עשרות מדינות וגם על מפת העולם – העורך)
המשטרה: "מעשה בוטה שפוגע ברגשות הציבור".
עד כאן הודעת וואלה.
בית המשפט אסר על נטלי כהן וקסברג להיכנס לאינטרנט למשך חודש. השופט: "מעשיה מקוממים ומכוערים". בית משפט השלום בתל אביב קבע כי כהן וקסברג תישאר במעצר בית עד יום רביעי השבוע וכן לא תורשה לגלוש באינטרנט למשך 30 ימים (הארץ). כמו כן, הטלפון והמחשב שלה נלקחו ממנה.
(נטלי באמצע בין נציגי החוק בבית המשפט
צילום: עופר וקנין, הארץ)
תזכורת:
1. הקטע הוא אכן בוטה. 2. תפקידו של האמן הוא אכן להיות בוטה ואופוזיציוני. 3. יצירתו של אמן, להבדיל מבדרן, היא גם מבחן הסובלנות של קהל. 4. עם מעצרה של נטלי, נטלה המשטרה על עצמה את תפקיד מבקר האמנות והצנזור הממלכתי לנושאי תרבות. 4. עם מעצרה של נטלי, נטלה המשטרה על עצמה את תפקיד הפסיכולוג הראשי ואבחנה גורם לפגיעה רגשית.
ביום 2.10.2014, הייתה באתר החדר התייחסות ראשונה לסרטון הנ"ל. היא קדמה לכל התגובות האחרות.
הקליפ הבא הוא של יסמין וגנר ועניינו נטלי
וגם כל הנאבקים על חופש הביטוי והשחרור מדיכוי.
פורסם בתאריך 26 באוקטובר 2012 ואז כתבה יסמין: מוקדש לנטלי כהן וקסברג בעקבות האיומים על חייה. לחן: ז'ילבר בקו.
הדמוקרטיה מתמוטטת מזכויות לאיש לא אכפת ורק אחת שלא שותקת - נטלי
האלימות ברחובות משתוללת גזענות היא חובה בשם החוק ורק אחת אשר זועקת - נטלי
מפיונרים מראשויות מקומיות באיומים מבטלים הצגות ורק אחת להם צוחקת בפנים
שוביניזם ללא גבולות מאיימים על נשים שלא מגלחות ורק אחת בגופה לא מתביישת - נטלי
מול חופי פלשתינה מטביעים אונייה מגרשים פליטי רצח עם להירצח בחזרה רק אחת אשר זוכרת ונזכרת נטלי
ישראל מציגה את עצמה לעולם בתור המקום הכי גיי-פרנדלי אך איפה מפלגות הימין במצעד הגאווה? אם הדתיים ממול
את השעון מחזירים לאחור גזענות בין לבן לשחור רק מרטין לותר אחד בשטח - נטלי
מאיימים לבטל את זכות ההצבעה נגד שירת נשים מפעילים השפעה רק רוזה פארקס אחת בשטח - נטלי
כל מכתב של איומים חושף את הפרצוף האמתי של גזענות ישראלית
רק אחת אינה שותקת רק אחת שנאבקת במאורה של פחדנים מתקרנפים
חזקים על חלשים משרתים את הטיפשים בריונות הם מקדשים והצודקים נענשים
רק אחת אל מול הגזענות אל מול האלימות והם מפחדים כולם
וגנר מגיבה שוב.
עם היוודע דבר מעצרה של נטלי, העלתה יסמין וגנר את הקליפ הבא.
שיר הפרטיזנים מושר באידיש ולאחר מכן בעברית.
לקליפ היא הוסיפה מספר מילים:
(פורסם בתאריך 3 בנוב׳ 2014)
למען אהובת ליבנו נטלי ושאר אחיותינו שנפלו בשבי הצוררים במאבק על שחרור האסירות בגטאות ומחנות הריכוז!! יחי הפרטיזנים!
(תרגום שלונסקי) אל-נא תאמר: הנה דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמי העננה! זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה!
תרגום חופשי (שלונקוש <שלונסקי – העורך> גאוני ומדויק למדי, אבל בתרגום מתאים ומתחרז אי אפשר לדעת מה שונה...):
אף פעם אל תגיד שזאת הדרך האחרונה. גם אם שמיים מעוננים יכסו את שמי התכלת השעה לה חיכינו הולכת וקרבה צעדינו מודיעים: אנחנו כאן
מארץ עצי הדקל לארץ לבנה מושלגת עימנו ייסורים וכאב ואם יישפך מאתנו *שפריץ* של דם לא יאבדו הגבורה והאומץ שלנו (לעולם)
השיר נכתב בדם, לא בעופרת הוא לא שיר של ציפור דרור שרים אותו בני העם וכלי נגינה בידם (ברכט: "על מה יחיה אדם ללא כלי נגינה בידיו?)
-------------- -------------- --------------
"כשאני ארגיש שאני פאסה, אני אלך"
(דודו טופז ז"ל ב"תיק תקשורת" עם רזי ברקאי) כך אומרים כולם. אבל אף אחד לא הולך לשום מקום אחר.
