כידוע, מסורת היא בתאטרון החדר שלאחר כל הצגה מתקיימת השיחה שלאחר ההצגה. כך גם אחרי הצגת המונודרמה "הנוסע הסמוי" שהתקיימה לאחרונה. סיפור המחזה הוא על קברניט ישראלי שפקד להשליך נוסע סמוי לים.

בשיחה שלאחר ההצגה ביקשה צופה אחת מהשחקן יוסי זיו: "ספר משהו אישי שנתן לך השראה לביצוע של התפקיד". יוסי סיפר על הפליטים שראה בדרכו אל חדר החזרות, על התמונה המדכאת של המון פליטים יושבים על הדשא, ללא תקווה ועתידם מעורפל, ועל חוסר האונים שחש כי באותו רגע הוא לא יכול היה לסייע להם. התשובה של יוסי לא סיפקה את הצופה. היא לא הייתה מרוצה בעליל. אמרה שהתשובה שלו לא נראתה לה כ"משהו אישי". שאלנו אותה מהו אותו "משהו אישי" לשיטתה. היא התקשתה בתגובה והסתפקה בכך שאמרה: "משהו שקרה לו באופן אישי".

כמובן שיכולנו להמשיך ולהציק לה בשאלות הבהרה, אבל כבר היה ברור שהצופה הזאת כמו רבים אחרים מקיימת הפרדה בין "אישי" ל"חברתי".

הבחנה זאת משמעותה שכל חוויה שאינה מתקשרת פיסית ומנטלית באופן הכי ישיר ומיידי אל האדם, היא לא אישית ובמקרים רבים הוא מתעלם ממנה. היא אופיינית לעולם החדש והלא אמיץ שבו אנו חיים. עולם שבו הביטחון האישי הפיסי והכלכלי של הפרט אינו מובטח לו בשום מקום, למעט בפרישה מהציוויליזציה. עולם שבו הזולת הוא לא שותף לחוויה שלך ולא משתף פעולה בפעילות חברתית, אלא מתחרה ויריב וחשוד מראש על כי הוא עלול לדרוש רעתך. עולם שבו החברתי הוא איום ולא הבטחה ולא תקווה לעתיד טוב יותר. בעולם כזה שבו אין אמון בבני אדם, הולך האדם ונותן אמונו באלים ומתחבר אל הדת לצורותיה השונות, למן המתונה ומאירת הפנים ועד לאלימה ביותר בשנאה עיוורת או פשוט גזענית ומתנשאת מעל לזולת.

אצלנו היהודים התחבר חינוך יהודי דתי המבדיל בין ישראל לבין עמים אחרים, יחד עם האידיאולוגיה הקפיטליסטית המטיפה להפרדה בין אדם לבין זולתו ובין אדם לבין אסונם של אחרים. שתי השקפות עולם אלו עלולות ליצור דפוס חשיבה שבו האישי הוא לעולם פרטי והחברתי הוא לא אישי ולא מעניינו של האדם. במקרים כאלה אחת האמירות המקובלות היא: "לא אכפת לי מה קורה לך, אני רק רוצה שלא תתערב בעניינים שלי". לכאורה אמירה גסה וחסרת רגישות, אבל האומר אותה מתכוון לכך שאין לו כוונות תוקפניות כלפי זולתו. כלומר, התוקפנות מגויסת כאן כדי להרחיק איום, אמיתי או מדומה.

אין אמונה ואין תקווה בעולם שבו מתקיימת הפרדה בין אישי לבין חברתי, בין ישראל כמשל לבין העמים. הרחקה היא צורה של ניוון אנושי. הפרדה היא צורה של מוות. כל הפרדה מתחילה בהרחקת המציאות ובדחייתה ואת סופה כבר חוותה האנושות על בשרה ונפשה במלחמות הדת מימי קדם ועד השבוע.

בכל דת יש פוטנציאל לשיתוף בין-דתי ואנושי כולל ויש פוטנציאל להרחקה, הפרדה ומוות. אי אפשר להאשים את הדתות ובכל זאת יש מעט דתות שבנויות כולן על חיבור בין בני אדם באשר הם שם. שלוש הדתות הקלאסיות - יהדות נצרות ואסלאם - אינן נמנות עליהן.

עלינו להתחבר אל מרכיב החברתי שבכל דת ולאמץ תפיסת עולם חברתית אזרחית שוויונית. זו הדרך לתיקון מצבו של אדם. אמן.

(פירור: הומניסטים הם תמיד במיעוט. גם כשהם רוב הם מיעוט. אין דבר, נתגבר)

באהבה,
אמיר