כידוע, מסורת היא בתאטרון החדר שלאחר כל הצגה
מתקיימת השיחה שלאחר ההצגה. כך גם אחרי הצגת המונודרמה "הנוסע
הסמוי" שהתקיימה לאחרונה. סיפור המחזה הוא על קברניט ישראלי שפקד
להשליך נוסע סמוי לים.
בשיחה שלאחר ההצגה ביקשה צופה אחת מהשחקן יוסי
זיו: "ספר משהו אישי שנתן לך השראה לביצוע של התפקיד". יוסי סיפר על
הפליטים שראה בדרכו אל חדר החזרות, על התמונה המדכאת של המון פליטים יושבים על
הדשא, ללא תקווה ועתידם מעורפל, ועל חוסר האונים שחש כי באותו רגע הוא לא יכול היה
לסייע להם. התשובה של יוסי לא סיפקה את הצופה. היא לא הייתה מרוצה בעליל. אמרה
שהתשובה שלו לא נראתה לה כ"משהו אישי". שאלנו אותה מהו אותו "משהו
אישי" לשיטתה. היא התקשתה בתגובה והסתפקה בכך שאמרה: "משהו שקרה לו
באופן אישי".
כמובן שיכולנו להמשיך ולהציק לה בשאלות הבהרה, אבל כבר היה ברור שהצופה הזאת כמו
רבים אחרים מקיימת הפרדה בין "אישי" ל"חברתי".
הבחנה זאת משמעותה שכל חוויה שאינה מתקשרת פיסית
ומנטלית באופן הכי ישיר ומיידי אל האדם, היא לא אישית ובמקרים רבים הוא מתעלם
ממנה. היא אופיינית לעולם החדש והלא אמיץ שבו אנו חיים. עולם שבו הביטחון האישי
הפיסי והכלכלי של הפרט אינו מובטח לו בשום מקום, למעט בפרישה מהציוויליזציה. עולם
שבו הזולת הוא לא שותף לחוויה שלך ולא משתף פעולה בפעילות חברתית, אלא מתחרה ויריב
וחשוד מראש על כי הוא עלול לדרוש רעתך. עולם שבו החברתי הוא איום ולא הבטחה ולא
תקווה לעתיד טוב יותר. בעולם כזה שבו אין אמון בבני אדם, הולך האדם ונותן אמונו
באלים ומתחבר אל הדת לצורותיה השונות, למן המתונה ומאירת הפנים ועד לאלימה ביותר
בשנאה עיוורת או פשוט גזענית ומתנשאת מעל לזולת.
אצלנו היהודים התחבר חינוך יהודי דתי המבדיל בין
ישראל לבין עמים אחרים, יחד עם האידיאולוגיה הקפיטליסטית המטיפה להפרדה בין אדם
לבין זולתו ובין אדם לבין אסונם של אחרים. שתי השקפות עולם אלו עלולות ליצור דפוס
חשיבה שבו האישי הוא לעולם פרטי והחברתי הוא לא אישי ולא מעניינו של האדם. במקרים
כאלה אחת האמירות המקובלות היא: "לא אכפת לי מה קורה לך, אני רק רוצה שלא
תתערב בעניינים שלי". לכאורה אמירה גסה וחסרת רגישות, אבל האומר אותה מתכוון
לכך שאין לו כוונות תוקפניות כלפי זולתו. כלומר, התוקפנות מגויסת כאן כדי להרחיק
איום, אמיתי או מדומה.
אין אמונה ואין תקווה בעולם שבו מתקיימת הפרדה
בין אישי לבין חברתי, בין ישראל כמשל לבין העמים. הרחקה היא צורה של ניוון אנושי.
הפרדה היא צורה של מוות. כל הפרדה מתחילה בהרחקת המציאות ובדחייתה ואת סופה כבר
חוותה האנושות על בשרה ונפשה במלחמות הדת מימי קדם ועד השבוע.
בכל דת יש פוטנציאל לשיתוף בין-דתי ואנושי כולל
ויש פוטנציאל להרחקה, הפרדה ומוות. אי אפשר להאשים את הדתות ובכל זאת יש מעט דתות
שבנויות כולן על חיבור בין בני אדם באשר הם שם. שלוש הדתות הקלאסיות - יהדות נצרות
ואסלאם - אינן נמנות עליהן.
עלינו להתחבר אל מרכיב החברתי שבכל דת ולאמץ
תפיסת עולם חברתית אזרחית שוויונית. זו הדרך לתיקון מצבו של אדם. אמן.
(פירור: הומניסטים הם תמיד במיעוט. גם כשהם רוב
הם מיעוט. אין דבר, נתגבר)
(מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין, המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
6. תולדֹת: בראשית כ"ה 19 - כ"ח 9 "ואלה תולדות יצחק בן אברהם..." (תולדת: בראשית כ"ה 19). יצחק בן ארבעים שנה כאשר לקח לו לאשה את רבקה בת-בתואל הארמי. הם מולידים את עשיו ואת יעקב. יצחק נזכר בעיקר בקשר למושג הפחד: "פחד יצחק":
"ויאמר יצחק אל אברהם אביו... הנה האש והעצים ואיה השה לעולה? באותה שעה נפל פחד ויראה גדולה על יצחק שלא ראה בידו כלום להתקרב (להקריב) והרגיש במה שעתיד להיות. אמר לו אברהם הואיל ואמרת, הקב"ה בחר בך. אמר יצחק אם בחר בי, הרי נפשי נתונה לו, על דמי צר לי מאד! ואף על פי כן וילכו שניהם יחדיו. זה לשחוט וזה להישחט... כשבא לשחוט, אמר לו, אבא, אוסרני ידי ורגלי, מפני שהנפש חצופה היא וכשאראה את המאכלת שמא אזדעזע ויפסל הקרבן, בבקשה ממך אל תעש בי מום. מיד וישלח אברהם את ידו וייקח את המאכלת לשחוט, אמר לו, אבא, לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג שמא תפיל את עצמה ותמות. מיד בנו שניהם את המזבח ועקדו על המזבח ונטל את הסכין כדי לשחטו עד שיצא ממנו רביעית דמו, ובא השטן ודחף ידו של אברהם ונפלה הסכין מידו, וכיון ששלח ידו לקחתה יצאה בת קול ואמרה לו מן השמים, אל תשלח ידך אל הנער ואילולי כן כבר היה נשחט" (מדרש תנחומא, ורשא, פרשת וירא סימן כג).
יצחק הוא הסביל שבין האבות, אברהם יצחק ויעקב. הוא הבן האמצעי, הבינוני, הנעקד אל המזבח ומקבל על עצמו את היותו קורבן. יצחק הוא זה שבוחרים לו בת זוג, את רבקה(בראשית פרק כד, 51). יצחק הוא זה שאינו רואה את בניו כי כהו עיניו וזוגתו רבקה היא הבוחרת בשבילו את יעקב כבכור (שם: בראשית כז, 1). יצחק היחיד מבין האבות שאינו עוזב את הארץ בימי מחסור ורעב ועל כן האל מברך אותו בברכה גדולה יותר מאשר את אביו אברהם (תולדת: בראשית כו, 1-5).
יצחק הוא עבד אדוני השלם המאמין השלם שאמונתו מתקשרת בפחד, פחד השם. מושג נפוץ במקרא. ועל כן הוא מלמד אותנו את הקשר שבין אמונה באל לבין פחד. יצחק מוגדר לרוב כגיבור והאמונה השלמה היא גבורתו. אולם גבורה זו נשענת גם על הסבילות שלו כאדם. כך נוצר השילוש: סבילות, פחד ועבודת השם. יש שיאמרו שזהו שילוש קדוש ויש שיאמרו שילוש מטריד.
אצל יצחק מתחילה ההפרדה הברורה בין עברים לגויים והגויים מתוארים בכינויי גנאי, כפי שלהלן.
"ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו" (שם: כ"ה 28). לכאורה, עשיו מתואר כחיית טרף המביאה בפיה את הציד אל המאורה. כך גם תיאור לידתו של עשיו:"ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער, ויקראו שמו עשיו" (שם: כ"ה 25).
בילקוט שמעוני משלי רמ"ז, תתקנ' נאמר: "ובטן רשעים תחסר, זה עשו, שנאמר: הלעיטני נא מן האדום. פער פיו כגמל, אמר אני פתחתי ואתה שלח את כל תוכנה של הקדרה לתוכו, כמי שאומר: אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין".
היום היינו אומרים שהכתוב עושה דה-הומניזציה לעשיו, בתארו אותו בדמות בעל-חיים שעיר, שאין הוא אוכל כאדם, אלא מלעיטים אותו, מפטמים או מאביסים אותו כבעל-חיים. מילון אבן-שושן, מצטט גם את קלוזנר (הספרות ג, 71): "הלעטת הגמרא מבוקר ועד ערב בלא שום לימוד אחר כל-שהוא",כלומר, מתן חומר מסוים במנות גדושות מדי. שעיר הוא כינוי לשד או מלאך חבלה המופיע לרוב במקומות מזוהמים: "אמר רבי ללוי... הראני ישמעאלים, דומים לשעירים של בית הכיסא" (תלמוד בבלי, קידושין ע"ב א').
תיאורים אלו הם מלכודת תמימים וגם מי שאינם תמימים כלל וכלל. הם עלולים להפוך לכלי משחית מילוליים בידי גזענים בבואם להצדיק את מעשי העוולה שלהם.
