הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא תפיסה שלמה של אמנות הבמה. כנות הגורמת לחוויה מרעננת. אתגר לאמנים ולקהל" (פרופ' אברהם עוז)



(במה היא משל לחיים. כל מה שמתרחש עליה כוחו יפה ללמד גם על חיים חוץ-בימתיים)

 

- אני עובד עם שחקן מצוין, הכול טוב ויפה וההצגה מתקדמת. יש רק קושי אחד. בכל פעם  שהוא צריך לומר טקסט בעל אופי פילוסופי, ההצגה נופלת. הוא חוזר לדבר טקסט אישי וההצגה מתרוממת.

- למה אתה מתכוון כשאתה אומר טקסט פילוסופי?

- כשהוא מגיש את הטקסט של הדמות שלו על משמעות הקיום כאזרח במדינה כובשת, ההצגה נופלת. כשהוא מגיש את הטקסט שלו על האהבה הנכזבת לאישה לא מושגת, זהו טקסט בעל אופי אישי וההצגה מתעוררת שוב לחיים.

- והטקסט הפילוסופי הזה, מבחינה חברתית נשמע לפחות חתרני, לא כן?

- כן. עבור הקהל שלנו זהו טקסט בעל אופי אופוזיציוני או לפחות חתרני.

- הרי לך תחילתה של אבחנה. ממנה ניתן לגזור את הטיפול.

 

אומרים שאם האדם-המופיע לא מאמין בדברים שהוא אומר, הוא יישמע מזויף. זו אמירה פשוטה מדי, שטחית מדי ובמקרים רבים גם לא נכונה. אדם לא צריך להאמין בדברים שהוא אומר על מנת להיות משכנע. עליו להיות משוכנע בצורך לומר את הדברים, על מנת שיישמע משכנע. למשל, סוכני מכירות מיומנים, כמו גם ראשי ממשלות אחדים ששמעתי אותם נואמים, יכולים למכור כל דבר ולשקר במצח נחושה ולהישמע אמינים.

 

כאשר פרפורמר מגיש לקהל טקסט בימתי מקובל ומוסכם על קהלו, לרוב אין קושי לשכנע את הקהל באמיתות הטקסט. כולם מסכימים עם כולם והנה מה טוב ומה נעים שבט אחים גם יחד ואלו לאלו עושים נעים בגב.

 

טקסט שהוא חדש לקהל או לא לגמרי מקובל עליו, או טקסט הדורש ריכוז רב מהרגיל, מתקבל בדרך כלל ע"י הקהל בחשדנות או בזרות מסוימת. השחקן עלול לחוות מתח אישי ופחד קהל ואיכות הביצוע שלו נפגמת.

 

את התופעה הזאת חוויתי כצופה פעמים רבות מדי. שחקן מגיש טקסט המכיל השקפת עולם שהיא שונה מזו שמקובלת על הקהל שלו. הוא משתדל מאד לשכנע אבל באותו הרגע ההצגה נופלת והשחקן נראה מאולץ. יש שחושבים שאם הם יריצו את הטקסט במהירות רבה יותר, גם הנפילה תהיה קצרה יותר והנזק קל יותר. זו כמובן טעות קשה. כל פעימת זמן בקטע של נפילה נמשכת נצח ומשפיעה על הפעולות הבימתיות לעתיד לבוא.

 

הנפילה הזאת באיכות הביצוע אינה רק מנת חלקם של מי שאינם מאמינים בטקסט שהם אומרים. לעיתים קרובות היא גם מנת חלקם של מי שמאמינים בטקסט החתרני או האופוזיציוני שלהם. מדוע? משום שהשפעתה של הסביבה על הפרט יכולה להיות חזקה מדי ולחשוף צורות התנהגות ארכאיות.

 

מהן "צורות התנהגות ארכאיות"? לדוגמא: הצורך העתיק למצוא חן ולקבל אהבה ללא תנאי. כל אחד ראוי למעט חסד ואהבה וחיבוק וזהו צורך אותנטי ובסיסי. טקסט בימתי קשה או שלא מקובל על קהל, מאיים על מימוש הצורך באהבה ויוצר תגובת נגד פנימית. כביכול מתעורר שם השד הרדום של הקונפורמיזם החברתי והוא לוחש לשחקן באוזן הפנימית:

 

"אם לא תהיה נחמד נבוא אליך בחושך ונחנוק כל מחשבה מרדנית שתעלה בך, כל רעיון שאינו הולך בתלם המרכזי. נהרוג אותם בעודם בְּאִיבָּם. אחר כך נטלטל את נפשך ונשליך אותך אל תהום של דיכאון מתמשך".

 

מה עושים:

הדבר הראשון הוא כמובן להיות מודע לאותם חלקי טקסט שאינם מקובלים בציבור ולהשפעתם על הפרפורמר. אין להקל ראש בפעולה זו גם בגלל שאנו נוטים להדחיק הכרה זו בהשפעת קהל מסויג על התנהגות הפרפורמר. יש לסמן קטעים אלו בכל דרך שנראית לו לפרפורמר.

חשוב לשהות לפרק זמן כלשהו במחיצת מי שמזדהה עם המטרה האמנותית-חברתית של הפרפורמר. זו קבוצת ההזדהות ההדדית. יש לעודד אלו את אלו, לחזק אלו את אלו. כל אחד מהיוצרים חייב להזכיר לעצמך שוב שהוא עומד להגיש טקסט שקהל יתקשה לקבל, שהוא זקוק לאהבת הקהל ויתכן מאד שלא יקבל אותה, שיש לכל אדם יוצר-אמן ייעוד חברתי בתיקון עולם, שהוא עומד להגשים ייעוד זה כאדם ובעיקר להטות לעצמו חסד, רחמים ואהבה.

 

ולמה, ישאל ספקן, למה להעמיד במבחן את סבלנותו של קהל ואת כושר עמידותו של הפרפורמר בקטעים שאין הציבור יכול לעמוד בהם והם מכעיסים קהל שנדרש פתאום לחשוב באופן אקטיבי? התשובה כבר נמצאת בגוף השאלה: כי לפעמים מוכרחים. כי לפעמים אי אפשר אחרת. כי תיקון ממשי כרוך בהקרבת השלווה הכוזבת.

 

לעמוד אל מול קהל מתוך ידיעה מוקדמת שהוא עלול לדחות אותך? את זה יכול להרשות לעצמו מי שיכול לעמוד בעוצמת הדחייה, בעוצמת הכאב המלווה אותה ולהתמיד בהגשת הרעיון שלו לקהל. באופן פרדוכסלי הרי זהו לרוב מי שהוא אופטימי ביסודו, נותן אמון בזולתו ומאמין באפשרות לשינוי מתקן.

הנה סיבה טובה לתרגל אופטימיות.

 

באהבה,

אמיר

לאיגרת השבועית של 2014 . 11 . 27