הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


1. המשכיל יידום

א. "לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם, כִּי עֵת רָעָה הִיא" (עמוס ה', 13)

מדוע יידום המשכיל? בפסוקים קודמים נאמר, פסוקים 10-12: "שָׂנְאוּ בַּשַּׁעַר מוֹכִיחַ, וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ... כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם, צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר וְאֶבְיוֹנִים בַשַּׁעַר הִיטּוּ" (שם, פסוקים 10-12)

"המשכיל" הוא האדם הנאור והמואר, הוא בעל העין הפקוחה אל המציאות הפנימית והחיצונית. הוא בעל אומץ הלב האישי והאזרחי. הוא רואה דברים שאחרים לא רואים או לא רוצים לראות. הוא המתריע בשער, נביא ואדם-יוצר. יש אומרים שבעת רעה המשכיל חייב בשתיקה כי עתה היא עת העונש על החטאים שבני ישראל ביצעו ועתה הם אמורים לבוא על עונשם ואין לעצור בעד העונש מלהתקיים.

ודאי יהיה מוסכם על רבים שעדיף תיקון על פני עונש. אם כך, המשכיל דומם לא רק כדי שהעונש יתקיים אלא כדי לשמור על חייו, פרנסתו, שמו הטוב, ביתו ומשפחתו. אבל בכך הוא בוגד בייעודו כאדם, ודאי כאדם יוצר, שייעודו הוא תיקון מצבו של האדם. בלי ספק הישרדותו של האדם מקובלת כעדיפות עליונה. אבל הישרדות בלבד היא תנאי הכרחי לקיומו ולא תנאי מספיק.

על כן, בתנאים של סכנת נפשות, כלומר של חיים ומוות או גם בתנאים של סכנה לשלומו ורווחתו של האדם, שמו הטוב איכות חייו ופרנסתו, על המשכיל למצוא את הדרך הגלויה או הנסתרת לתיקון מצבו של האדם, במגע אישי עם הזולת או באופן לא ישיר, בשליחת מסרים, בשידול לדבר תיקון. בכל מקרה, ראוי שמעשה התיקון ייעשה, בגלוי או בהסתר.

 

ב. "לכן, המשכיל בעת ההיא יידום, כי עת רעה היא" (עמוס ה', 13)

ואני שאיני משכיל, או לפחות איני משכיל די כדי לשתוק, מה אומר אם לא אשתוק?

עלי לומר דבר מה, לצאת ידי חובת האמירה של מי שאינו משכיל דיו כדי לשתוק ואומר רק זאת שככל הנראה יצאתי מדעתי אם אמרתי שאני חי במדינה מתועבת ואז יש סיכוי כלשהו אבל קיים, שאיש לא יוכל לבוא עמי חשבון כי כפי שניתן להיווכח יצאתי מדעתי.

ואף על פי כן לא יידום, והארץ על צירה תיסוב ונוע תנוע.

-------------- 

 

2. כשאת בוכה

אריק איינשטיין, שחקן מצוין, זמר מצוין, גיבור תרבות לאומי בחסד השלטון והצינגלה, הלך לעולמו לפני שנה. אחד מהפופולריים שלו היה "כשאת בוכה, את לא יפה" למילים של יהונתן גפן ולחן של שמוליק קראוס. האומנם? כשאת בוכה את לא יפה? לא בהכרח.

כשאת או אני או כל אחד אחר כועסים או נבוכים או מקנאים, האם אנו יפים או מכוערים?

כשאת בוכה במסגרת תפקידך כשחקנית על במה, באופן טכני וללא מעורבות רגשית רק כי כך כתוב במחזה, אני עשוי לומר שאת שחקנית מקצועית וטובה, כי כל אדם יודע את הדרך הטכנית של הפקת בכי, ואם הוא לא יודע, שילמד. אם את בוכה מתוך רגש טעון אישי של עצב, ועושה זאת בלי רגשות אשם, אלא באופן פתוח ומתמסר לצער ולכאב, אני בוכה אתך ואז את יפיפייה. כן, גם אתה, אין הבדלי מגדר.

דרך אגב, השיר הזה עלול להישמע היום מעט לא תקין פוליטית. יש בו שמץ של מצ'ואיזם והתנשאות. עמכם הסליחה.

 

שנה טובה,
באהבה,

אמיר


לאיגרת השבועית של 2015 . 1 . 1