(משך הקריאה: 5 ד')

במה היא משל לחיים. קהל באולם הוא ראי לפרצופה של חברה.

קברניט ומוּסַר

בשבוע שעבר התקיימה ברחובות הצגת המונודרמה "הנוסע הסמוי". כאמור, מסורת היא בתאטרון החדר שלאחר כל הצגה מתקיימת השיחה שלאחר ההצגה. האווירה הייתה חמה ואוהדת. הקהל התלהב מההצגה וחלק מחמאות לשחקן יוסי זיו. אחר כך נפנו לדבר בתוכן הרעיוני. שוב הייתה אווירה טובה במקום. עד שהזכרתי את המונח "מוּסַר".

כאמור, המחזה "הנוסע הסמוי" מבוסס על מקרה שהיה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת: קברניט ישראלי הוריד נוסע סמוי לרפסודה בים שורץ כרישים מול חופי טנזניה ומאז נעלמו עקבותיו ויש לשער כי נטרף ע"י הכרישים.

צופה אחד אמר שהוא מבין ללבו של הקברניט. אכן, אפשר להבין ללבו. האם אפשר גם לקבל את מעשהו או לסלוח לו? האם עלי להגיב או לשתוק? הגבתי. אמרתי שמעשהו של הקברניט נוגד את החוקים של מדינת ישראל. הקהל נותר אדיש והקשיב בשעמום. ואז אמרתי שלא מדובר רק בגזענות. הקהל זקף אוזן אחת. כיצד ידעתי זאת? הרי הקהל יושב ושותק. האמינו לי, אחרי שנים רבות של דיבור אל מול קהל, אני יכול לחוש, בסבירות מתקבלת על הדעת, מתי הם מקשיבים ומתי לא, מתי הם זוקפים אוזן אחת או שתיים, אוהבים אותך או שונאים אותך. לא רק אני יודע זאת. כמעט כל מורה ופרפורמר יודע לזהות תנודות בקשב של קהל, בסבירות מתקבלת על הדעת.

לאבד את הקהל

אחרי הדברים הבאים הם ישנאו אותי קשות, אמרתי לעצמי. האם הייתה זו נבואה שמגשימה את עצמה? אמרתי להם שמדובר כאן בפגיעה בעקרון המוסר האוניברסאלי, במעשה הטוב ובמעשה הרע, והשלכת הנוסע הסמוי לים היא המעשה הרע בעליל ובאופן מוחלט. נראה שהקהל ממש לא אהב את האמירה הזאת. מישהי עיקמה את פרצופה בגועל כאילו נפחתי נפיחה גדולה. אחרים הנידו ראשם בחוסר סבלנות. איבדתי אותם. מרגע זה ואילך הם לא יקשיבו לי. ואכן כך היה. בהמשך הערב אחד מהנוכחים בקהל ביקר את האופן שבו אני מנחה את המפגש.

- אתה לא מניח לרב-שיח שיתקיים ומנחה את הערב בדרך של דו-שיח!

- למה אתה מתכוון?

- לפני כמה רגעים התחילה כאן שיחה חופשית בין האנשים ואתה הפסקת אותה והחזרת את הדיון לדו-שיח. רק אדם אחד מדבר איתך באותו הזמן.

במושג "שיחה חופשית" הוא התכוון לקקופוניה בלגניסטית של קולות וצעקות ביניים שפרצה לרגע במהלך השיחה. איש לא שמע את רעהו וכולם צעקו אלו על אלו. כאילו הם נמצאים ב"פוליטיקה" של הטלוויזיה הישראלית, ברחוב הישראלי, או בבית הקפה. בתנאים אלו אין אפשרות לקיים דו-שיח אלא רק לפרק מתחים מבלי ללמוד שום דבר חדש. זו תרבות השיח המקובלת בישראל והיא בריונית וחסרת רגישות.

התייחסתי כאן לקהל באופן גורף. כאילו כולם התנגדו לי. אני מקווה שהיו אחדים שהזדהו עם דבריי אבל "רוח התקופה" הכוללת באותו ערב הייתה כשל עדה שמוסר הוא לא נושא לדיון אצלה, לפחות לא ברגע זה.

אם כך, מדובר בשני עניינים. האחד הוא דחיית עקרון המוסר האוניברסאלי והשני הוא תרבות השיח הישראלית וכאן היא מועדפת בצורתה הביריונית. והרי זה בזה קשורים הם, כמובן.

להיות פסקני

ואולי איבדתי את הקהל כי דברתי באופן פסקני ולא הוספתי מילות היסוס כפי שמקובל היום: "כאילו", "כזה", "בערך", "לכאורה", "אני משער", "אני לא ממש בטוח במה שאני אומר ואולי" וכיוצא באלה.

על עווני זה אני מודה ולא עוזב. כשאני מאמין בדבר, אני אומר אותו באופן מוחלט ופסקני. למעשה כך נוהג כל אדם סביר ובעל בטחון עצמי ממוצע. לא הפסקנות שלי הרחיקה אותי מהקהל. כבר אמרתי בפסקנות דברים שגם הקהל הזה קיבל בשמחה והפסקנות שלי לא הפריעה לו כלל. להפך, היא חיזקה את האמירה. אם כך, מסקנה אפשרית היא שתוכן הדברים גרם לקהל לדחות אותם.

דילמה אישית

לעיתים אני חייב להחליט בין אמירה שהקהל לא יאהב לשמוע אבל סבור שחשוב לומר אותה בקול רם, לבין הבחירה בשתיקה ואין אפשרות אחרת. גם אם אני אישית איבדתי את הקהל באותו ערב, הדברים נאמרו. הקהל יכול להתעלם מהאמירה, הוא יכול להכחיש אותה, להדחיק אותה, אבל בכל מקרה היא כבר בתוכו ויום אחד הוא יוכל להתמודד עם הדבר שעמו אין הוא רוצה להתמודד עכשיו.

סוף דבר

אנו זקוקים לשוב ולדון בעקרונות מוסר אוניברסאלי. בכוונה לא אמרתי מוסר יהודי, משום שהוא ענף נפרד בתוך הנושא הסבוך והמאתגר הזה והיום רבים מדי מפרשים מוסר יהודי באופן גזעני ויש לברור בזהירות ובעמל רב את עקבותיו של המוסר האוניברסאלי בכתבי הקודש. בעבר עשינו זאת, כשהיינו קטנים וחולמים ובעלי תקווה ואמונה ברוח האדם. את הרוח הזו יש להשיב ואז גם השיח שלנו יהיה טוב.

"הנוסע הסמוי", מונודרמה ע"פ סיפור של יוסי זיו. עיבוד לבמה ובימוי: אמיר אוריין. משחק: יוסי זיו. אפשר לראותה בחדר, ב- 22.1.2015 ואפשר להזמין אותה אליכם הביתה. תזמינו חברים ונבוא להתארח.

"היטלר" גם היא הצגת חדר ויכולה להיכנס לכל בית.

טל' בתיאטרון החדר: 03-5171818. יוסי: 054-524-2461.