(רגע של התבוננות בהתנהגות אנושית יוצרת)
זהירות יתרה
אנו חיים בעידן של מערכות יחסים זהירות ביותר. הקמנו לעצמנו מחסומים של היגיון מגויס למטרות הגנה על הנפש היגעה. ברוב הזמן אנו חוסמים הבעת רגשות. לפעמים הם פורצים באופן בלתי נשלט ואנו נבהלים לדחוק אותם פנימה. על כן, אנו זקוקים ליוצרים המופיעים בפנינו שיחשפו את עצמם בפנינו ובמקומנו, כי במקרים רבים אנו מאבדים מיומנות באמנות הרגש.
אנו צורכים סיפורים של אחרים. אבל יותר מסיפור המחזה, יותר מהמוסיקה והנופים המוצגים בפנינו, ויהיו מרשימים ככל שיהיו, תפקידו הראשון במעלה של אמן הבמה הוא להציג בפני הקהל את הפגיעות שלו עצמו, כדי להביא לידי סיפוק את הצורך האנושי של הקהל לתת ביטוי לפגיעות שלו. אמן הבמה יוצר עבורנו את התנאים המוגנים והנוחים לנו, להתרגש, לצחוק ולבכות, להיבהל ולהירגע.
אמן הבמה נותן את אהבתו לקהל והקהל משיב לו אהבה. מחיאות הכפיים מסמנות הכרת תודה. נדמה לו ליוצר-המופיע שהקהל "היה אתו!", "הזדהה אתו!", "הבין אותו!". זו אשליה מתעתעת.
חשוף
"כשאני עומד על הבמה בהצגת היחיד שלי אני הכי חשוף בעולם", אמר השחקן בראיון רדיו ואמות הספים לא זעו ומלאכים לא מחו כי מלאכים ניחנים בסבלנות רבה ועולם כמנהגו נוהג כי כך חושבים כולם וכך אומרים כולם ואם תחזור על שקר אחד הרבה פעמים יחשבו שהוא אמת, עד שיבוא מישהו ויאמר אחרת ולא יאמינו לו כי שקר שהפך לאמת קשה לשרש, יותר מאשר אמת אחת ויש להציג אמת אחת פעם ועוד פעם והרבה פעמים עד שתתקבל כאמת. כי קל יותר להאמין לשקר נוח מאשר לאמת שהיא מעט יותר מורכבת.
"כשאני מגיש טקסט של מחבר כלשהו, אני הכי חשוף בעולם!"
זה פשוט לא נכון.
"אני הכי חשוף כשאני מגיש את הטקסט שלי!"
לא, גם זה לא מדויק.
"אני הכי חשוף בפני עצמי".
כן.
"על הבמה אני הכי חשוף" – ביטוי אינפנטילי לגיטימי, כל עוד הוא נתפס כאינפנטילי. אין בו גבולות בין אני לבין העולם. המחשבה האינפנטילית גורסת: "אם אני חש כך, משמע כל העולם חש בדיוק כך". נעים לחשוב כך וגם מפחיד, אבל אויה! לא כך הדבר. לא.
על במה טוב להיות חשוף. החשיפה הזאת יוצרת את הפגיעות שיוצרת קשר עם קהל. לקשר הזה אנחנו קוראים אהבה. אבל החשיפה היא בפני עצמך יותר מאשר בפני קהל.
זוג על הבמה: הוא אומר לה: "אני אוהב אותך!" מה הוא אומר?
להיראות ולהיחשף
בפגישה ראשונה של קבוצת המשחק אנחנו מציגים על המרקע תמונות של חברי הקבוצה. האחרים מתבקשים להציע לשחקן המופיע לפניהם, סוגי תפקידים שלדעתם מתאים לו לשחק אותם, על פי דמותו הנשקפת לפניהם. בכל פעם מחדש נדהמים השחקנים מההצעות שהוצעו להם, כי לדעתם הן רחוקות מאד מהציפיות שלהם את עצמם. במילים אחרות: מי שהציעו לחבריהם סוגי תפקידים, חשפו את עולמם הפנימי שלהם יותר מאשר הגדירו את השחקן על המרקע.
הדמות על המסך אומרת לזולתה: "אני אוהב אותך". בדרך כלל אנו מבינים וחווים את הרגע הזה, אבל לא על פי תבנית עולמה של הדמות, שככל שנדע עליה פרטים רבים יותר, לא נדע אותה מצד עצמה, אלא אנו מבינים את את הרגע הזה על פי תבנית עולמנו שלנו וההיסטוריה האישית שלנו עצמנו. אם אין בתודעה שלנו תבנית זיכרון של חוויית "אהבה", לא נבין כלל על מה הדמות מדברת. אז נאלץ לבנות לעצמנו בפעם הראשונה בחיינו את התבנית הזאת וללמוד אותה על פי דרכנו, על מנת שנוכל לחוות אותה.
אז על מה המתח הנורא הזה?
היוצר המופיע נדרש לתת את היצירה שלו לקהל בשלמות ההכרחית המלאה שלו, אבל אז הוא נדרש גם לענווה מסוימת. כאשר אנו נמצאים אל מול קהל, אנו נראים בפני הקהל אבל חשופים רק בפני עצמנו. מדוע אם כן, המתח הגדול הזה? כי נדמה לנו שאנחנו חשופים ואנחנו פוחדים מפני הביקורת על התנהגותנו הבימתית. אבל זהו סיפור אחר.
באהבה,
אמיר
