(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית יוצרת)

1.יומן מסע מאירוע לאירוע - קהל

יום ו', 23.1.2015

(משך הקריאה: 4:30 ד')

אמש התקיימה בחדר ההצגה "הנוסע הסמוי". לאחר מכן, כמסורת קבועה בתאטרון החדר התקיימה השיחה שלאחר ההצגה. בתחילת השיחה אמרתי שהמושג הכולל של ההצגה הוא "גזענות".

שוב עשיתי את שלוש הטעויות הנפוצות אצלי: לא שיחקתי את המנחה הניטרלי, לא אמרתי שהקהל נפלא ומצוין, אמירה שהיא בסיסית וחיונית לכל בדרן ופוליטיקאי. טוב, אולי אני לא בדרן, וודאי לא פוליטיקאי מקצועי. לא התחנפתי לקהל באמירות אחרות מקובלות בציבור ומובנות מאליהן ואמרתי את דעתי ושוב היא נתפסה כחתרנית ו/או אופוזיציונית והוכחה לכך היו התנגדויות בקהל.

בדרך כלל אני מתייחס אל קהל כאל גוף בעל חוסן נפשי ותפיסת עולם הומניסטית שיכול להקשיב גם לדעות שונות משלו, אבל הוא, הקהל, באמת לא ניחן היום באף אחת מהתכונות הללו. קהל ישראלי היום איננו בעל חוסן נפשי, אלא גוף מבולבל ותשוש נפש. תפיסת עולם הומניסטית היא אצלו במיעוט והוא אינו יכול להקשיב לדעות שונות משלו.

בעבר אפשר היה לומר בקול רם שהקהל מטומטם. פעם זו הייתה אפילו כותרת ב"ניקוי ראש" ושלום חנוך ב"מחכים למשיח" שר ש"הציבור מטומטם", אבל הדברים הושמעו לראשונה לפני שנים רבות, בתקופה שבא עדיין אפשר היה למרוד בזרם המרכזי מבלי שיבלמו את פיך. השיר "מחכים למשיח" נתפס היום כקלאסיקה שמתייחסת לזמן עבר ועל כן אינו מסכן את שלוות רוחו של הגוף השליט. קהל היום אינו עוד גוף אוטונומי בעל חוסן נפשי. הוא עבד נרצע של מוקדי כוח קפיטליסטים. הוא לא גוף אנושי. הוא לקוח. על כן מתחנפים אליו ואומרים לו שהוא נפלא. דרך אגב: ב"מחכים למשיח" שלום חנוך מזכיר את ירדנה היפה. אני זוכר את ירדנה. היא באמת הייתה מאד יפה וגם נעימת הליכות. איפה היא היום?

אם כן, קהל הוא אותו גוש אנושי של יחידים מקובצים יחד למען מטרה משותפת. בדרך כלל המטרה היא לשמוע דברי הרגעה ונחמה, הסתה או פיתוי לרכישת מוצרים. אני מתכוון לכל אחד ואחת וגם אל עצמי, באותו הרגע שבו אנו נמצאים בתוך קהל ומוטלת עלינו חובה מוסרית-חברתית לשמור על שפיות הדעת כדי שלא ניסחף בזרם המרכזי ומנגד לוחץ עלינו הצורך האנושי להשתייך, להיות חלק משלם גדול כל כך ומפתה כל כך ולהיטמע בו.

הטיוטה הזאת היא בעיקרה רצף מילולי אסוציאטיבי ובתור שכזאת היא נעה במעגלים.

אמרתי "גזענות" ועוררתי על עצמי את רוגזו של קהל. אני לא ממש אוהב שקהל רוגז עלי אבל אם האמירה היא חתרנית או אופוזיציונית, עלי לקבל את דין ההמון ולספוג התנגדויות. אבל להתנגדות הזאת אין דבר וחצי דבר עם תוכן האמירה המסוימת שלי, במקרה זה האמירה על "גזענות", אלא היא תגובה אוטומטית לאמירה חתרנית שככל הנראה מאיימת על שלוות רוחו של קהל. ואולי ההתנגדות נובעת מהאופן הפסקני והמוחלט שבו נקטתי. מניסיוני זכור לי שקהל מעדיף שתהיה עמום ומרגיע ובנלי.

מכאן והלאה קהל כמנהגו נוהג: הוא לא אוהב שהגדרתי את ההצגה כסיפור על גזענות. אולי הוא חושד שאני מאשים אותו אישית בגזענות. הוא מפליג בהסברים שכולם יחד וכל אחד לחוד, מאשרים את הנחת היסוד שלי שאכן מדובר בגזענות ועולם כמנהגו נוהג: אתה אומר דבר בעל אופי אופוזיציוני. הקהל מתנגד ומפליג בנאומים ארוכים על מצבו העגום של האדם ובסופו של דבר נאומים אלו מאשרים את מה שאתה אמרת מלכתחילה.

מסקנה: כאשר האמירה שלך לא מתיישבת עם קו מרכזי קיים, היא יוצרת התנגדות ודחייה והקהל שלך זקוק לתקופת בישול ועיבוד החומר כדי להגיע אל המקום שבו אתה עמדת מלכתחילה ולפחות יבין את האמירה שלך, אפילו אם עדיין לא יקבל אותה.

תזכורת: אתה יכול להרשות לעצמך להיות חתרני ואופוזיציוני באופן שלם רק אם אתה לא תלוי כלכלית, אידיאית ונפשית, בדעת הקהל וזהו מיקום חברתי חיוני. למותר להזכיר שזו גם הגדרת האמנות, להבדיל מבידור.

--------------------------------------  

2."אימאל'ה, אני חשוף!" – עיון נוסף

בעקבות המאמר באיגרת, 22.1.2015.

(משך הקריאה: 6 ד')

שז:

אמיר היקר,

...אני פשוט לא מצליחה להבין את:

"כאשר אנו נמצאים אל מול קהל, אנו נראים בפני הקהל אבל חשופים רק בפני עצמנו. מדוע אם כן, המתח הגדול הזה? כי נדמה לנו שאנחנו חשופים ואנחנו פוחדים מפני הביקורת על התנהגותנו הבימתית."

אמיר:

שז יקרה,

הקטע הוצא מהקשרו אבל לא נורא. החשיפה אל מול קהל מתרחשת תחילה ויותר מכול, בתודעה של הפרפורמר. נדמה לנו, הפרפורמרים, שהקהל יודע עלינו "הכול". כביכול הוא יודע מה אנו חשים, חושבים ומרגישים באותו רגע. זה נכון בחלקו ורק במקרה שבו אנו מדווחים לקהל על החוויה האישית המידית שלנו וגם אז הקהל לא יודע את החוויה שלנו אלא את תרגומה בתודעה של כל צופה לעצמו.

לדוגמא: פרפורמר אומר שהוא חושב על שזיף ורואה אותו בעיני רוחו. האם הצופה רואה את השזיף שרואה הפרפורמר בעיני רוחו? יש לשער שלא. הצופה קולט את התיבה "שזיף" ורואה בעיני רוחו שזיף שהוא, הצופה, ראה בעבר, אכל בעבר, או היה מונח לעיניו במקום כלשהו. המשותף לפרפורמר ולצופה היא התיבה "שזיף", המתפקדת כאמצעי קשר. כל השאר, אלו חוויות אישיות, אוטונומיות וייחודיות לכל אחד מהצדדים המעורבים בקשר.

שז:

בתור מי שמרגישה מאוד מאוד חשופה ומאוד פגיעה על הבמה, מעליב אותי השימוש במילה "אינפנטילי". האם יתכן שהחמצתי משהו?...

אמיר:

את מתכוונת לקטע הזה במאמר:

"על הבמה אני הכי חשוף – ביטוי אינפנטילי לגיטימי, כל עוד הוא נתפס כאינפנטילי. אין בו גבולות בין אני לבין העולם. המחשבה האינפנטילית גורסת: "אם אני חש כך, משמע כל העולם חש בדיוק כך". נעים לחשוב כך וגם מפחיד, אבל אויה! לא כך הדבר. לא."

כמובן שלא התכוונתי להעליב. להפך. אבל אכן, את צודקת שראוי להסביר בפירוט רב יותר וכן ראוי גם להעיר שבעברית "אינפנטיל" נשמע רע. בשפות המקור המילה היא פשוט "ילדותי" ולאו דווקא במשמעות שלילית. אבל גם זה נשמע בעברית לרוב מטעה. על כן, התיבה "אינפנטילי" תוחלף כאן ב"מוקדם" או ב"ראשוני" או ב"בסיסי". הכוונה לכך שבשלבים ראשונים של הבנה אנושית, עד בערך גיל שנתיים, קשה לילד לעשות הפרדה בין התודעה שלו לבין זו של אחרים. הגבולות בינו לבין העולם אינם ברורים כל צרכם. ומכאן ההשלכה להתנהגות פרפורמר הסבור שכל מה שהוא חווה גם הקהל שלו חווה באופן זהה וכמובן לא כך הדבר.

פירוש אחר למושג "אינפנטילי" הוא אותו רובד אישי בסיסי בהתנהגות היצירתית, התופס את העולם באופן ראשוני. לדוגמא:

על השולחן מונח ספל קפה. התגובה הנורמטיבית הבוגרת רואה בו ספל קפה ותו לא. התגובה של אדם-יוצר עשויה להיות לא נורמטיבית ולפעמים תיתפס כ"אינפנטילית": "הרי זהו כובע אבירים מימי הביניים". תגובות אינפנטיליות מסייעות ליוצר בתהליך היצירה. אם ילד היה לוקח את ספל הקפה וחובש אותו על ראשו ככובע, כי אז יש לשער שהוריו היו מתמוגגים מ"כשרון ההמצאה" של הילד, שהוא למעשה תפיסה ראשונית של אובייקט. אבל הוא עשה זאת בגלל שצורת הספל מזכירה לו ברגע זה כובע שהוא מכיר ופחות מזה היא מזכירה לו ספל שהוא מכיר.

שז:

הנושא של המקום הרגשי של השחקן/ית על הבמה עלה כבר פעם בשיחות "המליאה". האם אתה אומר שעל השחקן/ית לשמור על איזה איזון עדין בין חלק פנימי-גרעיני שמזדהה רגשית עם הדמות, וחלק אחר לא מעורב, הצופה בעצמה/ו המשחק את הדמות ומודע לחלוטין לטכניקה של המשחק שלו, לכאן ועכשיו החיצוני?

אמיר:  

בהחלט כן. הניסוח המקובל עלינו הוא: על הבמה, אל מול קהל, עליך לחלק את הקשב שלך באופן שווה לתפקיד שאתה מבצע ולסביבה שלך: הבמה והאולם.

תארי לעצמך שהשחקן שמשחק את המלט, חושב שהוא מאה אחוזים המלט ותו לא. בתמונת הקרב שבסוף המחזה הוא עלול להרוג את הפרטנרים שלו. בשנת 1998 בהצגת "אותלו" בתיאטרון חיפה, השחקן בתפקיד אותלו גרם חבלות חמורות לשחקנית בתפקיד דסדמונה, לטענתו בגלל הזדהותו הרגשית המלאה עם התפקיד: "כשאני בתפקיד אני בטראנס, אני אוהב להישרף על הבמה". ובכן, זהו בדיוק המתכון לביצוע פשע בימתי. מי שנכנס לטראנס, שייצא מהבמה כי הוא עלול לסכן את הסובבים אותו. אם את משחקת טראנס – בבקשה ובכל הכבוד, אבל תמיד יש לשמור על מערכת יחסים דו-צדדית: להציג את הדמות ולצפות בעצמך עושה זאת. ב"מהאבהארטה" האפוס ההודי, אומר קרישנא ללוחם: "בצאתך אל הקרב תהיה בשני המקומות. בתוך הקרב ומחוצה לו". כלומר, אם לא תחלק את הקשב שלך, לעצמך ולסביבה, אתה עלול לקפח את חייך.

שז:

כאשר שלום חנוך שר "ילדים של החיים" הוא חשוף בפני עצמו מול אימת המוות - הדיכאון בתחילה, כלומר - המוות הנפשי, ומול אימת המוות הפיזי ואז המאבק בדיכאון – ואז הוא חשוף גם בפניי ובאמצעות החשיפה שלו אני פוגשת את עצמי ואוהבת אותו באותם רגעים, את שלום חנוך, בסוג של אהבה עוצמתית ואינטימית שאני יכולה לחוש רק כלפי היקרות/ים לי,  ורק ברגעים האינטימיים והעמוקים ביותר של יחסינו.

ובאותו זמן שהוא לכאורה כל כך טוטאלי אני הרי רואה היטב איך הוא פוקח את עיניו, מביט הצידה אל הנגנים ומסמן להם בראשו. וכמה מוזר שזה לא מפריע בכלל לחוויה העוצמתית שלי, כשם שאני מוכנה להתערב שגם לו זה לא מפריע. נדמה לי שעל זה אתה מדבר...

אמיר:

כן, גם. ניסוח מעולה. תודה.

באהבה,
אמיר

(שז - משוררת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה,
ליווי אישי לכותבים. טל': 03-7313444
נייד: 050-739-3095,  shez@bezeqint.net)