האיגרת השבועית

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית יוצרת)

 

1.יומן מסע מאירוע לאירוע - קהל

יום ו', 23.1.2015

(משך הקריאה: 4:30 ד')

 

אמש התקיימה בחדר ההצגה "הנוסע הסמוי". לאחר מכן, כמסורת קבועה בתאטרון החדר התקיימה השיחה שלאחר ההצגה. בתחילת השיחה אמרתי שהמושג הכולל של ההצגה הוא "גזענות".

 

שוב עשיתי את שלוש הטעויות הנפוצות אצלי: לא שיחקתי את המנחה הניטרלי, לא אמרתי שהקהל נפלא ומצוין, אמירה שהיא בסיסית וחיונית לכל בדרן ופוליטיקאי. טוב, אולי אני לא בדרן, וודאי לא פוליטיקאי מקצועי. לא התחנפתי לקהל באמירות אחרות מקובלות בציבור ומובנות מאליהן ואמרתי את דעתי ושוב היא נתפסה כחתרנית ו/או אופוזיציונית והוכחה לכך היו התנגדויות בקהל.

 

בדרך כלל אני מתייחס אל קהל כאל גוף בעל חוסן נפשי ותפיסת עולם הומניסטית שיכול להקשיב גם לדעות שונות משלו, אבל הוא, הקהל, באמת לא ניחן היום באף אחת מהתכונות הללו. קהל ישראלי היום איננו בעל חוסן נפשי, אלא גוף מבולבל ותשוש נפש. תפיסת עולם הומניסטית היא אצלו במיעוט והוא אינו יכול להקשיב לדעות שונות משלו.

בעבר אפשר היה לומר בקול רם שהקהל מטומטם. פעם זו הייתה אפילו כותרת ב"ניקוי ראש" ושלום חנוך ב"מחכים למשיח" שר ש"הציבור מטומטם", אבל הדברים הושמעו לראשונה לפני שנים רבות, בתקופה שבא עדיין אפשר היה למרוד בזרם המרכזי מבלי שיבלמו את פיך. השיר "מחכים למשיח" נתפס היום כקלאסיקה שמתייחסת לזמן עבר ועל כן אינו מסכן את שלוות רוחו של הגוף השליט. קהל היום אינו עוד גוף אוטונומי בעל חוסן נפשי. הוא עבד נרצע של מוקדי כוח קפיטליסטים. הוא לא גוף אנושי. הוא לקוח. על כן מתחנפים אליו ואומרים לו שהוא נפלא. דרך אגב: ב"מחכים למשיח" שלום חנוך מזכיר את ירדנה היפה. אני זוכר את ירדנה. היא באמת הייתה מאד יפה וגם נעימת הליכות. איפה היא היום?

אם כן, קהל הוא אותו גוש אנושי של יחידים מקובצים יחד למען מטרה משותפת. בדרך כלל המטרה היא לשמוע דברי הרגעה ונחמה, הסתה או פיתוי לרכישת מוצרים. אני מתכוון לכל אחד ואחת וגם אל עצמי, באותו הרגע שבו אנו נמצאים בתוך קהל ומוטלת עלינו חובה מוסרית-חברתית לשמור על שפיות הדעת כדי שלא ניסחף בזרם המרכזי ומנגד לוחץ עלינו הצורך האנושי להשתייך, להיות חלק משלם גדול כל כך ומפתה כל כך ולהיטמע בו.

הטיוטה הזאת היא בעיקרה רצף מילולי אסוציאטיבי ובתור שכזאת היא נעה במעגלים.

 

אמרתי "גזענות" ועוררתי על עצמי את רוגזו של קהל. אני לא ממש אוהב שקהל רוגז עלי אבל אם האמירה היא חתרנית או אופוזיציונית, עלי לקבל את דין ההמון ולספוג התנגדויות. אבל להתנגדות הזאת אין דבר וחצי דבר עם תוכן האמירה המסוימת שלי, במקרה זה האמירה על "גזענות", אלא היא תגובה אוטומטית לאמירה חתרנית שככל הנראה מאיימת על שלוות רוחו של קהל. ואולי ההתנגדות נובעת מהאופן הפסקני והמוחלט שבו נקטתי. מניסיוני זכור לי שקהל מעדיף שתהיה עמום ומרגיע ובנלי.

 

מכאן והלאה קהל כמנהגו נוהג: הוא לא אוהב שהגדרתי את ההצגה כסיפור על גזענות. אולי הוא חושד שאני מאשים אותו אישית בגזענות. הוא מפליג בהסברים שכולם יחד וכל אחד לחוד, מאשרים את הנחת היסוד שלי שאכן מדובר בגזענות ועולם כמנהגו נוהג: אתה אומר דבר בעל אופי אופוזיציוני. הקהל מתנגד ומפליג בנאומים ארוכים על מצבו העגום של האדם ובסופו של דבר נאומים אלו מאשרים את מה שאתה אמרת מלכתחילה.

 

מסקנה: כאשר האמירה שלך לא מתיישבת עם קו מרכזי קיים, היא יוצרת התנגדות ודחייה והקהל שלך זקוק לתקופת בישול ועיבוד החומר כדי להגיע אל המקום שבו אתה עמדת מלכתחילה ולפחות יבין את האמירה שלך, אפילו אם עדיין לא יקבל אותה.

תזכורת: אתה יכול להרשות לעצמך להיות חתרני ואופוזיציוני באופן שלם רק אם אתה לא תלוי כלכלית, אידיאית ונפשית, בדעת הקהל וזהו מיקום חברתי חיוני. למותר להזכיר שזו גם הגדרת האמנות, להבדיל מבידור.

--------------------------------------  

 

 

2."אימאל'ה, אני חשוף!" – עיון נוסף

בעקבות המאמר באיגרת, 22.1.2015.

(משך הקריאה: 6 ד')

 

שז:

אמיר היקר,

...אני פשוט לא מצליחה להבין את:

"כאשר אנו נמצאים אל מול קהל, אנו נראים בפני הקהל אבל חשופים רק בפני עצמנו. מדוע אם כן, המתח הגדול הזה? כי נדמה לנו שאנחנו חשופים ואנחנו פוחדים מפני הביקורת על התנהגותנו הבימתית."

 

אמיר:

שז יקרה,

הקטע הוצא מהקשרו אבל לא נורא. החשיפה אל מול קהל מתרחשת תחילה ויותר מכול, בתודעה של הפרפורמר. נדמה לנו, הפרפורמרים, שהקהל יודע עלינו "הכול". כביכול הוא יודע מה אנו חשים, חושבים ומרגישים באותו רגע. זה נכון בחלקו ורק במקרה שבו אנו מדווחים לקהל על החוויה האישית המידית שלנו וגם אז הקהל לא יודע את החוויה שלנו אלא את תרגומה בתודעה של כל צופה לעצמו.

לדוגמא: פרפורמר אומר שהוא חושב על שזיף ורואה אותו בעיני רוחו. האם הצופה רואה את השזיף שרואה הפרפורמר בעיני רוחו? יש לשער שלא. הצופה קולט את התיבה "שזיף" ורואה בעיני רוחו שזיף שהוא, הצופה, ראה בעבר, אכל בעבר, או היה מונח לעיניו במקום כלשהו. המשותף לפרפורמר ולצופה היא התיבה "שזיף", המתפקדת כאמצעי קשר. כל השאר, אלו חוויות אישיות, אוטונומיות וייחודיות לכל אחד מהצדדים המעורבים בקשר.

 

שז:

בתור מי שמרגישה מאוד מאוד חשופה ומאוד פגיעה על הבמה, מעליב אותי השימוש במילה "אינפנטילי". האם יתכן שהחמצתי משהו?...

 

אמיר:

את מתכוונת לקטע הזה במאמר:

"על הבמה אני הכי חשוף – ביטוי אינפנטילי לגיטימי, כל עוד הוא נתפס כאינפנטילי. אין בו גבולות בין אני לבין העולם. המחשבה האינפנטילית גורסת: "אם אני חש כך, משמע כל העולם חש בדיוק כך". נעים לחשוב כך וגם מפחיד, אבל אויה! לא כך הדבר. לא."

 

כמובן שלא התכוונתי להעליב. להפך. אבל אכן, את צודקת שראוי להסביר בפירוט רב יותר וכן ראוי גם להעיר שבעברית "אינפנטיל" נשמע רע. בשפות המקור המילה היא פשוט "ילדותי" ולאו דווקא במשמעות שלילית. אבל גם זה נשמע בעברית לרוב מטעה. על כן, התיבה "אינפנטילי" תוחלף כאן ב"מוקדם" או ב"ראשוני" או ב"בסיסי". הכוונה לכך שבשלבים ראשונים של הבנה אנושית, עד בערך גיל שנתיים, קשה לילד לעשות הפרדה בין התודעה שלו לבין זו של אחרים. הגבולות בינו לבין העולם אינם ברורים כל צרכם. ומכאן ההשלכה להתנהגות פרפורמר הסבור שכל מה שהוא חווה גם הקהל שלו חווה באופן זהה וכמובן לא כך הדבר.

 

פירוש אחר למושג "אינפנטילי" הוא אותו רובד אישי בסיסי בהתנהגות היצירתית, התופס את העולם באופן ראשוני. לדוגמא:

על השולחן מונח ספל קפה. התגובה הנורמטיבית הבוגרת רואה בו ספל קפה ותו לא. התגובה של אדם-יוצר עשויה להיות לא נורמטיבית ולפעמים תיתפס כ"אינפנטילית": "הרי זהו כובע אבירים מימי הביניים". תגובות אינפנטיליות מסייעות ליוצר בתהליך היצירה. אם ילד היה לוקח את ספל הקפה וחובש אותו על ראשו ככובע, כי אז יש לשער שהוריו היו מתמוגגים מ"כשרון ההמצאה" של הילד, שהוא למעשה תפיסה ראשונית של אובייקט. אבל הוא עשה זאת בגלל שצורת הספל מזכירה לו ברגע זה כובע שהוא מכיר ופחות מזה היא מזכירה לו ספל שהוא מכיר.

 

שז:

הנושא של המקום הרגשי של השחקן/ית על הבמה עלה כבר פעם בשיחות "המליאה". האם אתה אומר שעל השחקן/ית לשמור על איזה איזון עדין בין חלק פנימי-גרעיני שמזדהה רגשית עם הדמות, וחלק אחר לא מעורב, הצופה בעצמה/ו המשחק את הדמות ומודע לחלוטין לטכניקה של המשחק שלו, לכאן ועכשיו החיצוני?

 

אמיר:  

בהחלט כן. הניסוח המקובל עלינו הוא: על הבמה, אל מול קהל, עליך לחלק את הקשב שלך באופן שווה לתפקיד שאתה מבצע ולסביבה שלך: הבמה והאולם.

תארי לעצמך שהשחקן שמשחק את המלט, חושב שהוא מאה אחוזים המלט ותו לא. בתמונת הקרב שבסוף המחזה הוא עלול להרוג את הפרטנרים שלו. בשנת 1998 בהצגת "אותלו" בתיאטרון חיפה, השחקן בתפקיד אותלו גרם חבלות חמורות לשחקנית בתפקיד דסדמונה, לטענתו בגלל הזדהותו הרגשית המלאה עם התפקיד: "כשאני בתפקיד אני בטראנס, אני אוהב להישרף על הבמה". ובכן, זהו בדיוק המתכון לביצוע פשע בימתי. מי שנכנס לטראנס, שייצא מהבמה כי הוא עלול לסכן את הסובבים אותו. אם את משחקת טראנס – בבקשה ובכל הכבוד, אבל תמיד יש לשמור על מערכת יחסים דו-צדדית: להציג את הדמות ולצפות בעצמך עושה זאת. ב"מהאבהארטה" האפוס ההודי, אומר קרישנא ללוחם: "בצאתך אל הקרב תהיה בשני המקומות. בתוך הקרב ומחוצה לו". כלומר, אם לא תחלק את הקשב שלך, לעצמך ולסביבה, אתה עלול לקפח את חייך.

 

שז:

כאשר שלום חנוך שר "ילדים של החיים" הוא חשוף בפני עצמו מול אימת המוות - הדיכאון בתחילה, כלומר - המוות הנפשי, ומול אימת המוות הפיזי ואז המאבק בדיכאון – ואז הוא חשוף גם בפניי ובאמצעות החשיפה שלו אני פוגשת את עצמי ואוהבת אותו באותם רגעים, את שלום חנוך, בסוג של אהבה עוצמתית ואינטימית שאני יכולה לחוש רק כלפי היקרות/ים לי,  ורק ברגעים האינטימיים והעמוקים ביותר של יחסינו.

ובאותו זמן שהוא לכאורה כל כך טוטאלי אני הרי רואה היטב איך הוא פוקח את עיניו, מביט הצידה אל הנגנים ומסמן להם בראשו. וכמה מוזר שזה לא מפריע בכלל לחוויה העוצמתית שלי, כשם שאני מוכנה להתערב שגם לו זה לא מפריע. נדמה לי שעל זה אתה מדבר...

 

אמיר:

כן, גם. ניסוח מעולה. תודה.

 

באהבה,
אמיר

 

(שז - משוררת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה,
ליווי אישי לכותבים. טל': 03-7313444
נייד: 050-739-3095,  shez@bezeqint.net)

 

(מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין, המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

16. בשלח: שמות י"ג 17 - י"ז

"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר אלהים פן-ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (בשלח: שמות י"ג, 17).

 

כאמור, משה אינו מוליך את העם ישירות אל הארץ המובטחת, דרך ארץ פלשתים, שהיא דרך-הים הקצרה, "כי קרוב הוא", אלא דרך המדבר, הדרך הארוכה. מדוע? הרי יכלו לעבור בדרך-הים, ובתוך זמן קצר היו מוצאים עצמם בארץ כנען. לכאורה אפשר היה לתכנן מבצעי היערכות זריזים, ארגון צבא וכל כיוצא בזה, ולפרוץ אל הארץ בדרך הקצרה.

 

אבל העם עדיין אינו מוכן לכניסה אל הארץ. הוא זקוק לדרך הארוכה. לא הפלשתים היושבים בדרך-הים הקצרה, הם הגורם המונע מלהגיע אל הארץ המובטחת. תודעתם של העברים עדיין אינה מוכנה לגאולה. יש אומרים כי העם היוצא ממצרים עדיין אינו אוּמת מלחמות מיומנה, כפי שתהיה לאחר ארבעים שנה במדבר. מספר השנים הנקוב הוא סמלי והוא מסמן של "הרבה מאד זמן". דור המדבר ימות והדור הבא שיידע נדודים, סבל ומצוקת הנודדים במדבר, אותו ניתן ללמד להיות מכונת מלחמה מיומנת שתכבוש את הארץ המובטחת. יש להזכיר שוב שמדובר במיתוס שעבר כסיפור מפה לאוזן במהלך הדורות, החל מהמאה השבע-עשרה לפנה"ס. אין לו הוכחה היסטורית מובהקת ועל כן עלינו לראות בו משל קיומי.

 

הרי לנו פרדוכס הארץ המובטחת: מצד אחד היא מגלמת את הגאולה השלמה של העם. מצד שני גאולה זו מתוארת במונחים של כיבוש ורצח עמים. על כן לא תהיה זו גאולה שלמה, אלא מסכת נמשכת של סיפורי תקומה ונפילה, עדות לחולשת הדעת של האדם.

כאמור, המכשול הגדול שבפניו ניצב משה היא העבדות הספוגה בהווייתם של העברים, עצלות הגוף והנפש, השאננות והאדישות, חוסר האונים, הייאוש השקט וההשלמה עם מצב העבדות. עבדות אינה רק עוני ומחסור ועבודת כפייה. כאן מושג העבדות מתייחס לא רק לדלות החומר, אלא לדלות הנפש ולרדידות המחשבה, לקבלת דין הדיכוי עם הכחשה של עצם קיומו, עד לאי-מוּדעוּת על עצם קיומו. זו תופעה חוזרת ונישנית בתורה, והיא משל לימינו אלה.

 

העברים מתגעגעים "לסיר הבשר" המצרי, בשר במקרא הוא סמל לעושר: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (דברים, יב 20). בשר הוא גם החומר המרגיע והמנוון את הנפש. יש לשער שמעולם לא היה לעברים זמין להם "סיר בשר" במצרים, אם כן, מהי השתוקקות זו לאשליית הבשר?

 

העבדות יכולה להיות מסגרת מספקת, שבתוכה מתקיימים חיי שגרה נוחים ככל האפשר, שעה שהשלטון דואג לספק לעבדיו לחם ושעשועים, חידונים טלוויזיוניים והגרלות לוטו, טוטו, ושאר צורות של הסחת-הדעת, כדי להשכיח מהם את מצבם הממשי.

 

חווית העבדות במצרים לימדה את העברים להיות סבילים ואדישים לגורלם. היא חינכה אותם לתפיסה פסימית של החיים: מה שהיה הוא שיהיה ועדיף לשמר את הקיים מאשר להיאבק על עתיד שהוא מבחינתם עדיין בגדר הלא ידוע. על העם הזה לעבור מהפכה כוללת בדפוסי החשיבה, באמונות, בדעות ובאורח החיים. זהו תהליך של התבגרות, זרוע בקשיים ובהצלחות, התקדמות ונסיגה, התנערות מהנסיגה והליכה קדימה. כשמדובר בחוויה האנושית אין קיצורי דרך. אלה עלולים למוטט את האדם אל מול הקושי הראשון הניצב לפניו.

 

שוו בנפשכם איזה תהליך ארוך ומורכב חייב לעבור יהודי ישראלי, אשר משחר ילדותו לימדו אותו מנהיגיו תערובת של רעיונות בדבר ההכרח להיבדל מדינית ותרבותית מסביבתו, יחד עם הפחדה חוזרת ונשנית על עצם קיומו, שנאת הזר באשר הוא "גוי", פירוש מתנשא של רעיון "עם הסגולה", הפרחת סיסמאות ריקות מתוכן על הצורך בשלום יחד עם מלחמות יזומות חוזרות ונשנות. ישראלי זה, ככל שהוא חש את עצמו צודק, שונה ונעלה מזולתו, הוא עבד נרצע לדיכוי הולך ונמשך של מוקדי כוח שממשיכים גם היום להנציח את הדיכוי.

נא לעבור לדף אודישנים דרושים

היטלר

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר!  (צבי גורן, אתר הבמה)

"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

"הצגת יחיד מופלאה!"

(תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)

 

אם היטלר היה נכנס אל החדר שלנו, מה הוא היה אומר? טרגי-קומדיה אפלה.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

החדר: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב

טל': 0508-497715, 03-5171818

למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

יום ג', 10.2.2015, בשעה 20:30, בחדר

(היטלר - דף באתר החדר)

(לקבלת התכנייה)

 

המשרתים

בעקבות ז'אן ז'אנה

ע"פ תרגומה של עדה בן נחום

כולל "יומן מלחמה 2014", מאת סלמאן נאטור

בתרגום יהודה שנהב שרעבני

עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי, עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי גיבסון בר-אל

שחקנים יוצרים: אביאל שיליאן, טל דנינו, מוטי רוזנצוויג

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר

ע. במאי וייעוץ חזותי: רינת מוסקונה

הפקה: קבוצת אורתו-דה בניהולו של ינון צפריר

יום ה', 19.2.2015, בשעה 20:30

יום ו', 20.2.2015, בשעה 12:30

החדר החדש: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב,

טל': 03-5171818, 050-849-7715

 

"המליאה" של תיאטרון החדר

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

דלת פתוחה ליוצרים וצופים לקראת שבת.

הדלקת נרות, שיחה, פרשת השבוע, במה פתוחה.

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות.

המליאה פתוחה לכל.

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה:

יום ו', 6.2.2015, בשעה 16:00

20 ש"ח כולל כיבוד.

בחדר החדש, ברחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב.

המקום מוגדר מקום פרטי והבאים הם האורחים שלנו.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

(קישור: המליאה)

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח לכם קובץ: (הדוא"ל שלנו)

-------------- -------------- --------------

אמנות לא נועדה לגרום הנאה

< הוא לא רוצה שייהנו מהמוזיקה שלו. ״אני נהנה מאכילת גלידה או ליטוף החתול שלי״, הוא אומר, ״׳הנאה׳ היא קנה מידה פגום בשיפוט מוזיקה. אמנות ובתוכה מוזיקה לא נועדה לגרום הנאה״; הוא רוצה שיבינו אותו. ובשנת 2009, בתום הקונצרט שבו בוצעה האורטוריה ״עקדה״ בפעם הראשונה, כמעט 30 שנה לאחר שהוזמנה על ידי פסטיבל ישראל ונזנחה על ידו, הוא עלה לבמה לקול מחיאות הכפיים, פנה לקהל ושאל: ״הבנתם? >

(אריק שפירא, חתן פרס ישראל 1994, בתקופה שבה נתנו פרסים גם ליוצרים רדיקלים. בכתבתו של נעם בן זאב, גלריה, 23.1.2015)

-------------- -------------- --------------

גרפיטי

על הקיר בשכונה:

דרוש פוליטיקאי ישראלי שיודע להתנצל

--------------

אזרח

("אזרח שאינו מעורב בחברה שבה הוא חי,

הוא פחות מעבד", פריקלס, מושל אתונה.

המאה החמישית לפנה"ס)

ועל כן: 17 במארס 2015.

-------------- 

 

3 עקרונות

בבחירה אזרחית, דמוקרטית, מודעת

 

1. אידיאולוגיה

בחירה ע"פ מצע אידיאולוגי.

(בניגוד למה שאומרים,

כמעט לכל מפלגה

יש מצע כתוב באינטרנט).

בכול מפלגה אפשר להבחין

באחת משתי התפיסות המרכזיות:

קפיטליזם או סוציאליזם.

 

2. קטן זה יפה

לבחור במפלגה הקטנה יותר,

לריענון הנוף ועידוד השינוי.

 

3. ושתהיה חופשית

מה שמכונה מפלגה חילונית.

לעידוד הפרדת דת ממדינה

והוא הליך בריא הן לדמוקרטיה והן לדת.

-------------- -------------- --------------

 

מקבץ מתוך הצגות החדר:

--------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "היטלר")

--------------

"אני לא סובל כושים שמביטים לי ישר בעיניים.

אני רוצה לישון! לעצום עיניים,

לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים!"

(רב החובל, "הנוסע הסמוי")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.

הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!

ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.

אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(סולאנז'-סמך, "המשרתים")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר

אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)