תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של האדם המשתחרר בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית יוצרת)

(משך הקריאה: 4:30 ד')

אני אופטימי. מוכרח להיות אופטימי. זו אינה שאלה של ברירה בין להיות לבין לא להיות. זו מסקנה הכרחית.

נניח שלא הייתי אופטימי, כי אז בלי ספק שהייתי נשאב בעל כורחי אל מעגל הרשע של מערכת אמונות ודעות המסתכמות במילים: "אין מה לעשות", "מה שהיה הוא שיהיה", "אתם חושבים שהמצב רע? תירגעו, יהיה יותר גרוע!" וכיוצא באלה אמונות טפלות. ודאי שאיני יכול לאחוז באמונה ש"הבל הבלים הכול הבל". לסוג כזה של גנדרנות מחשבתית אני לא יכול להסתגל.

אופטימי אין פירושו ליצן עצוב מדדה בחיוך מטופש ומחבק את כל העולם ובתוך כל זאת הוא גם מכחיש את כל מה שקורה לו בתוכו ברגע זה, את החוויה האישית הדינמית שלו. כי לפעמים אני עצוב, לפעמים שמח, כועס או אוהב. מעולם לא האמנתי בתרופה מושלמת לייסוריי אדם. אבל אופטימיות היא מעבר לרגשות. היא חוויה כוללת ומורכבת.

אופטימי אין פירושו הצלחות הזויות ברצף. רופא שהצליח לסייע לחולה עשוי להיות שמח לרגע ואחר כך הוא עלול ליפול לדיכאון במשך יום ארוך. כהן דת שהצליח לעודד מי מצאן מרעיתו יכול לשמוח לרגע וגם הוא מועד לנפילה. שחקן יוצא מהצגה נפעם ומלא סיפוק עצמי ולמחרת הוא אינו מסוגל לקום ממיטתו בגלל הדיכאון. הדרמה האנושית אינה סובלת אושר שנמשך לנצח או עצב נצחי. היא חייבת לנוע מעלה ומטה בעוצמת החוויה ובתוכן שלה.

פסימיזם זו תכונה פופולרית. פגשתי פסימיסטים רבים שהיו בעלי יוהרה בלתי מובנת. התנהגו כאילו הם שייכים ליחידת עילית צבאית או עם סגולה. פסימיזם הוא מחלה קשה מדי מכדי שתרופות הרגעה ירפאו אותה. ולחשוב על כך שפסימיסטים מתיימרים לכנות את האופטימיסטים בכינוי "נאיביים". מי נאיבי? זה שמקלל את יומו שלו ושל זולתו, או זה שמבקש לתקן את הטעון תיקון?

להיות אופטימי זה לא תרגיל מחשבתי מדיטטיבי שבו מדקלמים מנטרה אופטימית ואחר כך הולכים ליהנות מהפסימיות המקובלת בציבור. להיות אופטימי זו בחירה מודעת. כמו לבחור באמונה באל או באהבת תפוח הזהב וכיוצא באלה פירות וירקות. בכל אופן כל אלו תופעות שמעבר לרגע מסוים. להיות אופטימי היא חווית-על.

להיות אופטימי הוא מצב פוליטי לא פחות מאשר להיות פסימי. אופטימיות היא הבחירה ללכת להצביע בבחירות הבאות לבית הנבחרים והפתק שאתם שמים בקלפי מלמד עליכם אם אתם אופטימיים או לא.

קפיטליסט נברא בצלם הפסימיות. הוא חושב שכל העולם נגדו וכולם מתחרים בו ועל כן הוא כל הזמן מחפש תחרויות ומייצר אותן, אם צריך ואם לא צריך ולדעתו יצר לב האדם רע מנעוריו.

סוציאליסט נולד בצלם האופטימיות. הוא חושב שהעולם הוא לפעמים טוב ולפעמים רע ויש תקווה לשיתוף פעולה ואחווה בין בני אדם והוא מאמין בשינוי לטובה, בדרך כלל לטובה ובמקרים אחדים גם לא לטובה ואז אפשר להיאבק לשינוי לטובה.

פסימי נלחם. אופטימי נאבק.

פסימי אומר: "היה לי יום, שלא נדע מצרות, אבל זה בסדר"

אופטימי אומר: "היה לי יום קשה, אבל אני עובד על זה".

אופטימיות היא אורח חיים. היא נוגעת בכל רגע בסדר היום. היא נוגעת בטוב וביפה שבאדם ולמין הרגע שבו היא נוגעת, הטוב והיפה מתעוררים לחיים.

אופטימיות היא הבחירה באפשרות של שינוי ותיקון עולם שמתחילים ברגע זה.

היא האופן שבו את ואתה מקבלים את הזולת באחווה אנושית וכשותף לחוויה.

היא האופן שבו את ואתה מקבלים את פני הזולת בחיוך מאיר עיניים וקודם לכל נותנים בו אמון.

אופטימיות היא הדרך היחידה לחיות את חייך באופן משביע רצון.

זה כמובן משפט מעגלי אבל ככה זה. הוא נכון.

אפשר להיות אופטימי החל ברגע זה.

באהבה,
אמיר