חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר (ללא הערות השוליים).
פרק שני: "המלחמה הרגה אותו" (המשך)
אלוני שלאחר המלחמה מרגיש נתק בין כוונת המוח לבין תוצאת המילים. הוא מייחס את הכשל שנולד במלחמה, להתרסקות המילים הגבוהות, אותן מילים על מוסר שהשמיעו מחנכים ומנהיגים: "לא סיפרו באוזנינו כי עתידים אנו לאכול איש את רעהו חיים. אניני הטעם"... הוא כותב בסיפור ארבעה אנשים.
בסתיו 1949 תקף אלוני בשני מאמרים את הסופרים שלא לחמו ולא טרחו אפילו לבקר אצל החטיבות הלוחמות, אבל מיהרו לבנות מיתוסים הרואיים לפי טעם ההמון. "דגיגי רקק שטים באין מפריע בגיגיות דלוחות", העליב את כתבני המלחמה האלה, ועוד כתב: "במשך השנתיים האחרונות הייתה מלחמה ממש, והיו חיילים, והיו הרוגים ממש, והדבר חורג כבר ממסגרת סרט אמריקני שבו טוראי חצוף אחד מתגלה בסופו של דבר כגיבור לאומי משובח". הגבורות הנפלאות של הסופרים המציצנים-מרחוק נתפרו לפי מידת "רוחם ולרצונם של האזרחים הקטנים והטובים".
כעבור חודש, חמתו של אלוני שוב בערה. הוא תקף בעוד מאמר, "דברים שלא נכתבו בעיתון היומי", ובו לעג לאחיזת העיניים הגרנדיוזית. העיתונים הגדירו פעולה שבה השתתף, כיבוש משטרת עיראק-סואידן, כ"ניצחון נפלא, ניצחון מזהיר". אלוני מתאר את ה"ניצחון" בתקריב ריאליסטי אירוני: אבל והלם, עצב ודיכאון לאחר ספירת ההרוגים, החרדה לפצועים (ביניהם אחד שהתחרש ואחד שדעתו השתבשה), זיהוי ההרוגים, פניהם וגופותיהם התפוחים.
גם בשנים מאוחרות יותר עוררו בו משה שמיר וס. יזהר רתיעה ממש. הפאתוס והאלהת הלוחם של משה שמיר שלא לחם, שצף המילים הבוטח של ס. יזהר שהיה קצין מודיעין במלחמת העצמאות ונעשה אחר כך איש פוליטי של בן-גוריון וחבר כנסת מטעם מפא"י מ-1948. יזהר היה כבר סופר מוכר בימי מלחמת העצמאות, והשלטון הבן-גוריוני לא נטה לגייס סופרים כדי לא לסכן את חייהם, וגם על כך נטר אלוני ליזהר.
(המשך יבוא)
