תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של האדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית יוצרת)

(משך הקריאה: 5:30 ד')

מדברים על סליחה כאמצעי מרפא, כפעולה טובה לבריאות ומפליגים בשבחה וכל זה טוב ויפה ומוכח מדעית ודתית וכבר ממהרים ונותנים מתכון בדוק להגשמתה. אבל אם זה היה באמת כל כך פשוט, כי אז לא היו מלחמות בעולם והאנושות הייתה מתכנסת אל תוך רחם אחת גדולה ומערסלת ונכחדת במהרה. זה לא פשוט. מדובר בתהליך מורכב, פסיכו-פיזי. מדובר בזמן החולף, שהוא משתנה קריטי. יש מעט פגעים שאפשר לרפא באמירה אחת, בפגישה אחת, וגם הם דורשים הכנה מוקדמת, לפני הפגישה המכרעת, לפני האמירה הגואלת. כך גם סליחה אינה יכולה לרפא פגע, אם לא נעשתה עבודת הכנה לפניה ולא נעשית בחינה עצמית לאחריה.

יש שמחפשים סליחה בלב שלם ומבטיחים לעצמם ולזולתם שהיא אכן קיימת. אבל סליחה אינה מתקיימת בחלל הריק. היא תגובה לפגיעה כלשהי. הסליחה – לעצמך או לזולתך – לא מוחקת את זיכרון הפגיעה. הוא תמיד שם, הזיכרון, והלב כבר לעולם לא יהיה שלם. אפשר לחיות גם כך, כי לב שאינו לגמרי שלם ואינו לגמרי שבור, מעיד על עצמו שהוא חי ובעל עוצמה רגשית ויש לו תקוה. כי זאת יש לדעת מראש: יום אחד, לפתע פתאום, זיכרון הפגיעה חוזר ועולה בדיוק ברגע הפחות מתאים, ברגע של פגיעה חדשה. גם עם זה אפשר לחיות. אז בבקשה, אפשר לבקש סליחה שיש בה ריפוי, לא באופן מושלם ולא בלב שלם, אלא בסבירות מתקבלת על הדעת ובלי ספק זוהי פעולה נכונה וטובה לעצמה.

סליחה? כן, אבל לא בכל מחיר. סליחה בכל מחיר ובכל מקרה מרוקנת את הסליחה מתוכנה התודעתי והרפואי. סליחה היא תהליך, לפעמים ארוך. יש סליחה טקסית חיצונית: מבצעים טקס סליחה והולכים הביתה שמחים באופן יחסי וטובי לב באופן מפוקפק. יש סליחה פנימית. אלה לא בהכרח אותם דברים.

אמריקאים, למשל, מגזימים בכל דבר. כאשר צו האופנה שלהם הוא לאכול פסטה, הם רודפים את כל מי שאוכל קוואקר. כשהם עוסקים בסליחה הם מוכרחים "לסלוח על הכול" ולא סולחים למי שאינו מוכן לסלוח "על הכול". האם הנאנסת יכולה לסלוח לאנס? הנכבש לכובש? אם כן, מתי הם יכולים לעשות זאת?

המשאלה לשלמות, כלומר סליחה בלב שלם, היא טובה בפני עצמה, אבל רק אם אנו יודעים שהיא אינה ניתנת למימוש מושלם באמת. אולי כשהמשיח יבוא, אבל איש אינו יודע מתי הוא יבוא וטוב שכך הוא. למה הדבר דומה? לאדם שאינו יכול למלא תרי"ג מצוות, כלומר כל המצוות כולן, כי פשוט אין לו די שעות ביממה כדי לממש את הציווי במלואו. גם לא לכל דבר רצוי לסלוח. אין לסלוח לדיכוי, אלא רק לאחר מתן הביטוי לדיכוי והשחרור מהדיכוי, רק אז יש לסליחה משמעות מובהקת.

הדברים הללו אולי אינם נעימים למי שנמצא במצב של סבל מתמשך ורב ואינו יכול לראות את סופו. אפשר להגדיר את מצבו באופן אירוני כמי שסובל סבל מושלם או שלם. במצב הזה יטה האדם לבקש ריפוי מושלם או שלם וכל ריפוי בסבירות מסוימת ואפילו היא גבוהה – קשה לו לתת בו אמון. חייבים לומר שוב ושוב שריפוי יחסי גם הוא טוב מאד. גם אם הסבל נורא ונתפס כמושלם או שלם. ברגע שנשבר המעגל הסגור של הסבל השלם, אפילו בקטע אחד שלו, נפתחת הדרך לריפוי.

פעולה ראשונה: מה קורה לי?

"אני שואף את הכעס ומקבל אותו בברכה", כך נושם ולוחש "בירדמן" (2014), בעקבות מנטרות אמריקאיות ידועות. כן, גם בניו-אייג' יש דברים שפועלים היטב. מותר לכעוס. לפעמים חייבים לכעוס. קבלת הרגשות המחוברים לפגיעה ומתן הביטוי להם, הם מרכיבים מרכזיים בדרך לסליחה. בדרך לריפוי. ברוב המקרים אין להכחיש ואין להדחיק, אלא לתת ביטוי ישיר לרגש, ביטוי יצירתי, תוקפני במסגרת היצירה אבל לא אלים כמו במציאות החוץ-בימתית. תוקפני כיצירה בדיונית, בעוצמה גבוהה יותר מאשר במציאות אבל לא אלימה כבמציאות. לנשום הרבה נשימות אנחה גדולות וטובות.

פעולה שנייה: לשחק את הסליחה.

כן. לא רק שחקנים יכולים לשחק. הכול יכולים. לא חייבים לחוש בה פנימה, בסליחה, או לחשוב שאתה באמת סולח, זה יקרה לאחר זמן, אלא לשחק את מצב הסליחה כלפי עצמך ("אני סולח לעצמי"), כלפי הזולת ("אני סולח לזולת"). לאט. לא למהר. לעצור ולנשום נשימות רכות וארוכות ושוות בעוצמתן. לשחק מצבים זו הדרך אל המציאות הפנימית שלך. להמתין. להמתין עוד מעט. לפעמים להמתין הרבה, לפי החוויה הקיימת. לנסח במילים את דבר הסליחה או פשוט לומר בפשטות ובקול רם: "אני סולח".

לשוב ולחזור על הפעולות הללו, מעת לעת, מדי פעם, עד לרגע הסליחה.

באהבה,
אמיר