תאטרון הוא לא רק בידור. הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של האדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך הקריאה: 4 ד')

"אלוהים לבדו מושל בכדור הארץ והקפטן לבדו מושל באנייה!"

(על קבלת סמכות וקידושה בשיחה שלאחר הצגה)

מוצ"ש, 7.3.2015, הצגת "הנוסע הסמוי" מופיעה באולם בני ברית ברחובות, כשבועיים ימים לפני הבחירות לכנסת ה-20. ההצגה טובה מאד. הקהל מרותק וקשוב. מחיאות הכפיים לשחקן יוסי זיו מעידות על קבלה והתלהבות. חמש דקות לאחר מכן, ע"פ המסורת של תיאטרון החדר, אנחנו מקיימים את השיחה שלאחר ההצגה. כולם נשארים לשיחה. סימן טוב. סימן לבאות?

אף שמדובר בשיחה פתוחה, יש לה מסגרת מסודרת ונוהלי הקשבה. רק לעיתים רחוקות היא נופלת לרגע של קקופוניה רעשנית בנוסח דיונים בטלוויזיה הישראלית, אבל בדרך כלל יש הקשבה וכבוד הדדי ותמיד אפשר ללמוד דבר אחד או שניים.

המונודרמה "הנוסע הסמוי" מבוססת על מקרה שהיה בשנת 1982, על סיפונה של אניית המשא מורן. הקברניט מוצא מתחת לסיפון נוסע אפריקאי סמוי ופוקד להשליך אותו לים. הצוות מתנגד ומורד בו.

יוסי הוא שחקן נפלא ואישיות חביבה ביותר. האם יש לכך השפעה על תגובות הקהל בתפיסתו את התנהגותו של רב החובל? בכל אופן, ראוי לציין שהמחזה מציג את רב החובל כאישיות מורכבת, הרבה יותר מורכבת מכפי שהמקור שלה נראה במציאות. מדובר ברב החובל בדימוס אבנר גלעד. בתקשורת מצטייר גלעד לרוב כפטריוט ולאומן ימני קיצוני. בשני המקרים – במקור שבחיים כמו גם בסיפור הבימתי – בלי ספק שהוא האיש הרע שבסיפור הזה. הפקודה שלו להשליך את הנוסע האפריקאי לים, היא לא מוסרית בעליל, מנוגדת לחוק הישראלי ולחוק הבינלאומי. אין כמעט ספק בכך שהורדת הנוסע הסמוי, פצוע ושותת דם אל רפסודה רעועה, בים שורץ כרישים, למעשה דנה אותו למוות בטוח.

צופה אחד מצטט משפט מתוך המחזה: "אלוהים לבדו מושל בכדור הארץ והקפטן לבדו מושל באנייה!". כך אומר רב החובל הישראלי, המצטט את קפטן אחאב מתוך הרומן והסרט "מובי דיק". אותו הצופה ממשיך ואומר: "בסיפור הזה אלוהים והקפטן, תפיסת העולם שלהם מעוותת". האם אמירה זו היא שיצרה את הגל הבא?

מיד נשמעת בקהל שרשרת של תגובות שיוצאות להגנתו על רב החובל הישראלי. צופים מזכירים את הפטריוטיות היתרה שלו ואת היותו "בחור טוב", "ציוני נלהב" ו"דואג לפקודיו" חלק מהצופים הקלו בחומרת המעשים של רב החובל. מעל לכול הם חזרו שוב ושוב על הטיעון שרב החובל הוא הסמכות העליונה ובכל מקרה אסור למרוד בה.

ישבתי המום. האנשים הטובים האלה הצדיקו את רב החובל והיו מוכנים לקבל את כל מעשיו המנוולים רק בגלל שהוא מגדיר את עצמו סמכות עליונה על האנייה. גם ההערה שלי שטענה כי כל מנהיג שסרח יש לסלק ממשרתו ולהענישו כאחד האדם, התקבלה באדישות. הם הביטו בי כאילו נפלתי מכוכב אחר.

ראיתי לפני קהל הטרוגני, רובו מבוגר ולפחות בתפיסה סטריאוטיפית הם נראו מאד שונים אלו מאלו. אי אפשר לטעון שישב שם מגזר מסוים אחד בלבד. זו הייתה ארץ ישראל הישנה-חדשה והטובה.

אחר כך אומר לי אדם שנכח באירוע: מה אתה רוצה מהם? במהלך דורות רבים חינכו אותם לציית לסמכות בלי להטיל בה ספק. החוויה הצבאית, הדתית והלאומית הישראלית שולטת בחייהם. בשבילם הקברניט הוא "אחד משלנו" ולא חשוב מה עשה, הדם שלנו סמיך ממים...

לאחר שנודעו תוצאות הבחירות לכנסת ה-20 שהתקיימו השבוע, השיחה שלאחר ההצגה ברחובות נראית עתה כמשל חברתי, כניבוי. כי תאטרון הוא מיקרו-קוסמוס. הוא משל לחיים.

("הנוסע הסמוי": מונודרמה ע"פ סיפור מאת יוסי זיו.

עיבוד לבמה ובימוי: אמיר אוריין. משחק: יוסי זיו.

נופיע שוב בפסטיבל תאטרונטו 2015 כהצגה אורחת)

באהבה,
אמיר