בשירותים לא רק קוראים. בשירותים של בית חולים מאיר איה מתבוננת בגוף המתגלה ומרימה מעט את החולצה:אפילו אם ארזה ואתחטב בין הדוגמניות בפרסומת של סטודיו סי , לא אשוב להיות בת 18.

בת 18? אז הייתי הכי יפה והכי לא יודעת את זה. בעצם אני רוצה כמו בת שמונה. להיות רזה כמו בת שמונה, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. "איזה יופי, איזה? יו לה, יו לה, יו לה, לה, לה, לה, לה לה לה". כמו לאמה, היה לאיה תור מוזהב, חמש שנים שבהן אמנם לא הייתה גבירה על מרבדי יזע בעלה, אבל הייתה יפה ויודעת. כאילו.

איזון הוא לא מצב אידיאלי, חושבת איה. כך גרסו היוונים הקדמונים והנאוקלסיציסטים הצרפתיים שניסו לחקותם, שפרופסור צרפתי גאה קרה להם קלסיציסטים. איזון מצב זמני, אשליה, ראשית הקטסטרופה שממנה גולשים במורד חול החיים.

פעם חלמה עליה ועל ניבה, מטפסות במעלה גבעות חול לבנות צחות, כאותו לובן שרואים ב"אפילוג" הסרט "קאוס", כשמשתלבים אהבה ראשונה, התבגרות ושחרור ראשון של הנשיות בעידוד האם בתמונה המראה את הנערה, אמו של פירנדלו בנעוריה, לבושת לבנים בנוסח המאה התשע עשרה, מטפסת אל ראש הר חול לבן ובהגיע לפסגה היא מביטה על הכחול הנוצץ שמתחתיה, פושטת ידיה כמתכוננת לעוף או לצלול במעוף שהוליד את פירנדלו ואת האחים טוויאני כאחד וגם את שתיהן, ניבה ואיה, מדשדשות בחול החלומי וניבה משיגה אותי, חשבה איה כשרשמה את החלום במחברת שהניחה לידה ללכידת ישויות חומקות מחלומות ומחשבות.

טבעה הצוען של איה מעדיף לרדוף רוח מאשר על אדמתו לנוח. למרות חלומה אינה אוהבת חול ומגע של אדמה. צמחים הם לה חוויה אסתטית, כמו הציפורים, והיא מתענה מאד על שאינה יודעת שמות ומתרגלת בצייתנות את מעט שמותיהם שלמדה בעמל ובניגוד לאדם הראשון לא תמיד בטוחה בסמכותה בגן העדן שלה.

"זה ברוש, זה אורן, אורן אשוחי" לימדה לילדיה בטיולים האינסופיים בעגלה וברגל. עם ילדים וכלבה אפשר לטייל לנצח. "לבלות את החיים באוטובוסים", כפי שכתבה בעידן המשוררי שלה. הילדים גדלו, הכלבה מתה ומהאוטובוסים תמיד יורידו אותה לסוף החמלה והרחמים והכובד הבלתי נדלה, המניח אותה בסופי הדרכים על מיטתה כאבן, וממתן את טיבעה הצוען.

לאזדרכת יש פרות צהובים ופריחה תכולה לא מותאמת, אמרה לניבה, שהתאימה את התפרחת האביבית של האזדרכת לפרות החורף שלה. ניבה, צליינית נאמנה ודבורה חסרת עוקץ, לא רודה בדרכה, רודה אך מעט מפריחה תכלכלה, ורדרדה כפניה יקרינו בשיא שפעתה הניגר.

איה, קשה לה לטבול את ידיה באדמה תחוחה. היא אוהבת צלילי מילים, אדמה תחוחה וכותבת משפטים פיוטיים כמו: "אדמה שחורה תחת ציפורני בוערת" כשהיא משתכרת מריחה גם הלא מילולי של האדמה. רגב רגבים, תלם, שדה-קוצים. יש לאיה חוש ריח, חוש שמע, סובייקטיבי, מהמישוש היא נרתעת ולכן אינה גננית כגרטשן שכנתה הצמודה, המנסה שוב ושוב להרביץ בה תורת הגן.

אבל איה אוהבת למשש את בני שיחה, טפיחה על שכם, מגע נמהר בשיער, אפילו צ'פחה על הטוסיק, לפעמים זה סיבך אותה, כשהצ'פחות לא הובנו כהלכה ובבית ספר במעלה אפרים הלשינה עליה מורה עמיתה שהיא נוגעת בה: "פשוט תפסיקי לגעת באנשים" אמר לה דב, היועץ הבית ספרי, לפניו התלוננה יפה.

ובהיותה לבד היא פוחדת לפעמים אפילו ממגע של מים, מתקשה לרחוץ ידיים, פנים, שיער, רגליים, שדיים, גב. לא כל יום מתבוננת בעצמה במראה, רק בימי הסרטים, כמו הסרטים מימי ילדותה. הסרטים שעטרו את השער הפלומתי אשר לה, סרטי משי נוצצים מרשרשים תכולים, לבנים.

פעם זכתה בפרס בזכות אורך שערה בעת טקס הסירוק הכללי של הבוקר באחד מבתי ההבראה הקומוניסטיים הרבים שבהם שוכנה. גולת הכותרת של הטקס היו הסרטים מהצרור המרהיב והמגוון שניתן לכל ילדה. איה זכתה בסרט היפה ביותר, סרט משי נדיר מעין כמוהו, משובץ בשלל צבעים, סרט הסרטים, שהמטפלות שבצו בפלומת שערה הארוך, גחמת לב אם, בקצה צמה דקה ארוכה נכרכת לראשה וסרט הפרס בקצות ציציתה. עד היום רואים אותו בתצלום בית ההבראה. ילדה נבוכה ליד שולחן משחקים גדול וידיה שטוחות על שולחן צעצוע ששני כסאות מוצבים לידו. קחו משחקים, ילדות, מצלמים בשביל המפלגה! ואיה איטית גם היום תפסה למען המפלגה, לא רובה, לא בובה, רק סתם שולחן קטן תכלכל ושני כסאות.