קדש, ורחץ, כרפס, יחץ,
מגיד, רחצה, מוציא, מצה,
מרור, כורך, שולחן-עורך,
צפון, ברך, הלל, נרצה
קַדֵּשׁ
(מדליקים נרות ומברכים)
ברוך אתה אדוני אלוהינו, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, היוצר אשר לכבודו מדליקים נר של יום טוב. נשים שלום, אורה ושמחה במעוננו, כי הם מקור חיים. באור הנרות נראה את אור היצירה ונאמר אמן!
מוזגים כוס ראשונה:
כוס ראשונה לאהבה
אהבה היא קשר, לחיבור הטוב בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם. אמן!
(שותים כוס ראשונה)
(מכאן ואילך כל אחד מהמסובים קורא קטע מההגדה)
ניסן – חודש האביב
"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה".
"ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית העבדים".
בניסן נברא העולם
רבי יהושע אומר: מנין שבניסן נברא העולם? שנאמר: ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי. איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות?
הווה אומר זה ניסן.
ביעור חמץ
ביעור החָמֵץ הוא הרחקה, שריפה פירור וזרייה לרוח של דברי מזון מחמיצים שהם בבחינת חומר קלוקל. מהו החומר הקלוקל? זה הרובץ על מקומו ללא תנועה ובאה עליו כְּלָיה. כך הנפש הרובצת על מקומה מרבה שאננות, תִסְכּוּל, כּעס, דִּכָּאוֹן, אדישות וַאֲטִימוּת, וּמִתְעטֶפֶת בְּבַעֲרוּת. בַּעֲרוּת היא אחד ממיני הדיכוי.
בּיעוּר החָמֵץ שבנפש הוא בִּיעוּר הבַּעֲרוּת
וסילוק המכשולים העומדים בפני היצירה האנושית המתקנת.
אמר רבי משה אלשיך:
אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר. כי כפי שהשׂאוֹר מחמיץ את העיסה,
כך היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם ומחטיאו,
ועל כן חלה עליו חובת ביעור יצר הרע.
ומהו לאור הנר? כי הנר היא הנשמה, ואור הנמשך מן הנר הוא היצר הטוב.
ומהו שבודקים בחורין ובסדקין? בכל מצפוני ליבנו וּבְמַחֲבוֹאוֹת פְּנִיוֹתֵּינוּ.
עבדות וחירות – כל אדם נושא אותן עימו תמיד.
על כל אדם מוטלת חובה טבעית להיות שופט לעצמו,
רואה בעיניו, מתבונן בְּבִינתוֹ ושואל:
כיצד אני משחרר את עצמי מדיכוי?
כיצד אני משחרר את זולתי מדיכוי?
דיכוי עצמי סופו שהוא מביא לדיכוי הזולת, ודיכוי הזולת מביא לדיכוי עצמי.
חשיפת הדיכוי היא תנאי הכרחי בדרך למימושה של חירות.
ניסן הוא חודש הפריחה המתחדשת. חג הפסח הוא חג החירות, אביב הטבע ואביב האדם.
על כך כבר נאמר שהזמן שבו מתקיים שחרור עמים מעול דיכוי הוא:
"אָבִיב הָעַמִּים".
על כל אדם מוטלת החובה לדעת מהי עבדוּת ומהי חירוּת, ומוטל עליו לבחור בין זו לזו.
אמר רבי זוּסְיָה מְהאנִיפּוֹלִי: עיקרה של חירות שאין בה התנשאות וגאווה. החמץ מתנפח, לפיכך אין בו חירות. המצה אינה מתנשאת ואיננה מתנפחת, לפיכך היא סמל לחירות.
השׂאוֹר שבעיסה הוא האדם-היוצר. בתוך עמו הוא יושב.
האדם היוצר הוא הנר והיצירה היא אוֹרהּ.
לפי שהוא נותן ביטוי לעצמו,
ועושה לתיקון עצמו והעולם.
הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה:
מצוות עשה של תורה, לספר בְּנִסִים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים
וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.
מה הם "נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו"?
הנס הוא נפלא, אבל מִדֶרֶך הטבע הוא. נס מסייע בתיקון עולם.
"ומשה הִכָּה בסלע וייצאו ממנו מים". תחילה היה זה נס. אבל אם לא היו שם המים קודם לכן, לא יכול היה משה להוציאם משם, ועד שיצאו המים מן הסלע, היו טמירים ונעלמים. עמדו העִבְרִים אל מול הסלע ולא האמינו שייצאו ממנו מים, והיה הדבר נפלא בעיניהם. אבל כשיצאו המים מן הסלע, האמינו, וכבר לא היה זה פלא. הם שתו מהמים ואז נִדְמוּ להם המים כְּמובן מאליו. הנפלא הוא כל מה שאיננו יכולים להשיג, אבל אם לימדנו את עצמנו להשיגו, כבר אינו נפלא אלא מדרך הטבע הוא.
האדם-היוצר עושה נסים הוא מטבעו: מגלה את דבר קיומו של הנס, הופך את הנס לדבר שכל אדם יכול להשיגו בדרכו, חושף את פשר הסוד המגולם בנס ומעשיר את תודעת הקהל.
