האיגרת השבועית

תאטרון הוא, קודם לכל, שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של האדם בדרך לתיקון עולם

הגדה של פסח

שיטת אוריין – המעגל הפתוח

ערך וכתב: אמיר אוריין

סדר הפסח של תיאטרון החדר מוקדש באהבה

למשפחת תיאטרון החדר

וליוצרים באשר הם

לנאבקים מדיכוי לשחרור, מעבדות לחירות

לשנה הבאה בחירות ובשלום!

נוסח זה נעשה בהשראת:

דראמשטאדט, אשכנז, תצ"ג, 1733

וינה: יוסף שלזינגר, וינה, 1930

הרבנות הצבאית הראשית, 1974

הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, 1979

התנועה המסורתית, בעריכת הרב מיכאל גרץ, 1993

מועצת הרבנים המתקדמים, בעריכת הרב יהורם מזור, 2000

הגדת הפליטים 2008

שיטת אוריין - המעגל הפתוח

המהדורה הראשונה: 2001

מהדורה חמש-עשרה 2015, מיוחדת לסדר הפסח האלטרנטיבי בתיאטרון החדר

ביום ו', ז' ניסן תשע"ה, 27.03.2015, בשעה 15:00 

סדר הפסח האלטרנטיבי של תיאטרון החדר הוא מסורת שהחלה בשנת 2000.

זהו טקס שנועד להיות ציון דרך אל חג הפסח.

הוא לא נועד להחליף את סדר הפסח המסורתי,

אלא להוסיף לו רובד אישי אקטואלי,

מנקודת מבטו של אדם יוצר-יוצר בכלל,

ומנקודת מבטם האישית של המשתתפים בו

ויש בו קטעים מתוך הסדר המסורתי וטקסט אקטואלי.

על כן, סדר הפסח של תיאטרון החדר מתקיים תמיד ביום השישי שלפני הסדר המסורתי.

השנה התקיים סדר הפסח של תיאטרון החדר ביום ו', ז' ניסן, תשע"ה, 27.3.2015, בחדר

להלן קטעים מתוך נוסח הסדר (ללא הערות שוליים ומראי מקום).

חג חירות שמח!

- תיאטרון החדר

הסבה:

(מנהגים אחדים בטקס הסדר המסורתי מקורם בתרבות יוון ורומא. ע' אפלטון, "המשתה")

קערת הפסח:

כרפס - סלרי/פטרוזיליה ותפוח-אדמה או בצל

(סמל לצמיחה. טובלים במי מלח, ללמד שהיא כרוכה בדמע).

מרור - ירק מרוסק, מר או חריף, לרוב שורש חזרת, עולש או סחוג, או עלה חסה

("וימררו את חייהם").

חרוסת - תערובת רכה של פירות מיובשים ויין, שצבעה כצבע הטיט

("בעבודה קשה בחומר ובלבנים").

זרוע - לרוב זרוע חרוכה של עוף או בקר. אפשר גם גבעול של פרי או ירק

("בזרוע נטויה").

ביצה - קערת ביצים קשות

(זכר לקורבן חגיגה שהיו מקריבים ביום טוב).

דמעות של עצב ושמחה - קערת מים מלוחים

("הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו").

מנחה:

ערב טוב ומבורך. נתחיל בסדר הפסח האלטרנטיבי של משפחת תיאטרון החדר.

סדר זה שואב ממורשת אבות, מחידושי בנים ומן המעגל הפתוח.

ישיבה נוחה. עיניים עצומות. נשימת רווחה גדולה וטובה!... נשימה אוטונומית. מניחים לגוף לנשום על פי דרכו. הקשבה. מקשיבים לפעימות הגוף. הן מסמנות את קצב החיים האישי. סופרים עשרים פעימות. אחר-כך אפשר לפקוח עיניים ולהמתין...

מה קורה?...

(סבב של אמירות אישיות.

המסובים מוזמנים לומר דברם בכל עניין.

הסבב מסתיים בנשימת רווחה)

קַדֵּשׁ

(מדליקים נרות ומברכים)

ברוך אתה אדוני אלוהינו, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, היוצר אשר לכבודו מדליקים נר של יום טוב. נשים שלום, אורה ושמחה במעוננו, כי הם מקור חיים. באור הנרות נראה את אור היצירה ונאמר אמן!

מוזגים כוס ראשונה:

כוס ראשונה לאהבה

אהבה היא קשר, לחיבור הטוב בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם. אמן!

(שותים כוס ראשונה)

(מכאן ואילך כל אחד מהמסובים קורא קטע מההגדה)

ניסן – חודש האביב

"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה".

"ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית העבדים".

בניסן נברא העולם

רבי יהושע אומר: מנין שבניסן נברא העולם? שנאמר: ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי. איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות?

הווה אומר זה ניסן.

ביעור חמץ

ביעור החָמֵץ הוא הרחקה, שריפה פירור וזרייה לרוח של דברי מזון מחמיצים שהם בבחינת חומר קלוקל. מהו החומר הקלוקל? זה הרובץ על מקומו ללא תנועה ובאה עליו כְּלָיה. כך הנפש הרובצת על מקומה מרבה שאננות, תִסְכּוּל, כּעס, דִּכָּאוֹן, אדישות וַאֲטִימוּת, וּמִתְעטֶפֶת בְּבַעֲרוּת. בַּעֲרוּת היא אחד ממיני הדיכוי.

בּיעוּר החָמֵץ שבנפש הוא בִּיעוּר הבַּעֲרוּת

וסילוק המכשולים העומדים בפני היצירה האנושית המתקנת.

אמר רבי משה אלשיך:

אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר. כי כפי שהשׂאוֹר מחמיץ את העיסה,

כך היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם ומחטיאו,

ועל כן חלה עליו חובת ביעור יצר הרע.

ומהו לאור הנר? כי הנר היא הנשמה, ואור הנמשך מן הנר הוא היצר הטוב.

ומהו שבודקים בחורין ובסדקין? בכל מצפוני ליבנו וּבְמַחֲבוֹאוֹת פְּנִיוֹתֵּינוּ.

עבדות וחירות – כל אדם נושא אותן עימו תמיד.

על כל אדם מוטלת חובה טבעית להיות שופט לעצמו,

רואה בעיניו, מתבונן בְּבִינתוֹ ושואל:

כיצד אני משחרר את עצמי מדיכוי?

כיצד אני משחרר את זולתי מדיכוי?

דיכוי עצמי סופו שהוא מביא לדיכוי הזולת, ודיכוי הזולת מביא לדיכוי עצמי.

חשיפת הדיכוי היא תנאי הכרחי בדרך למימושה של חירות.

ניסן הוא חודש הפריחה המתחדשת. חג הפסח הוא חג החירות, אביב הטבע ואביב האדם.

על כך כבר נאמר שהזמן שבו מתקיים שחרור עמים מעול דיכוי הוא:

"אָבִיב הָעַמִּים".

על כל אדם מוטלת החובה לדעת מהי עבדוּת ומהי חירוּת, ומוטל עליו לבחור בין זו לזו.

אמר רבי זוּסְיָה מְהאנִיפּוֹלִי: עיקרה של חירות שאין בה התנשאות וגאווה. החמץ מתנפח, לפיכך אין בו חירות. המצה אינה מתנשאת ואיננה מתנפחת, לפיכך היא סמל לחירות.

השׂאוֹר שבעיסה הוא האדם-היוצר. בתוך עמו הוא יושב.

האדם היוצר הוא הנר והיצירה היא אוֹרהּ.

לפי שהוא נותן ביטוי לעצמו,

ועושה לתיקון עצמו והעולם.

הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה:

מצוות עשה של תורה, לספר בְּנִסִים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.

מה הם "נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו"?

הנס הוא נפלא, אבל מִדֶרֶך הטבע הוא. נס מסייע בתיקון עולם.

"ומשה הִכָּה בסלע וייצאו ממנו מים". תחילה היה זה נס. אבל אם לא היו שם המים קודם לכן, לא יכול היה משה להוציאם משם, ועד שיצאו המים מן הסלע, היו טמירים ונעלמים. עמדו העִבְרִים אל מול הסלע ולא האמינו שייצאו ממנו מים, והיה הדבר נפלא בעיניהם. אבל כשיצאו המים מן הסלע, האמינו, וכבר לא היה זה פלא. הם שתו מהמים ואז נִדְמוּ להם המים כְּמובן מאליו. הנפלא הוא כל מה שאיננו יכולים להשיג, אבל אם לימדנו את עצמנו להשיגו, כבר אינו נפלא אלא מדרך הטבע הוא.

האדם-היוצר עושה נסים הוא מטבעו: מגלה את דבר קיומו של הנס, הופך את הנס לדבר שכל אדם יכול להשיגו בדרכו, חושף את פשר הסוד המגולם בנס ומעשיר את תודעת הקהל.

וּרְחַץ

(נטילת ידיים. מעבירים בקרב המסובים כלי מים, קערה ומגבת.)

כַּרְפּס

(לוקחים כרפס, טובלים במי מלח. כל אחד מברך את הברכה האישית שלו, בינו לבין עצמו)

(א)   אני חבצלת השרון שושנת העמקים:

(ב)   כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות:

(ג)    כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים,

        בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי:

(ד)  הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה.

(יא)   כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו:

(יב)   הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו:

(יג)   התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח.

יַחַץ

(נוטלים מצה אמצעית ומחלקים לשניים. את החלק הגדול מטמינים לצפוּן - אפיקומן. מקור: אֲפִיקוֹמָן, מיוונית: Epi Komon, אל התהלוכה, אל השעשועים. משתה שעשועים שעורכים אחרי הסעודה)

חציית המצה לשניים לשם מה? השלם, כמו גם השבר, הוא חלק ממציאות חיינו.

בחתירתנו אל עולם הרמוני עלינו להתמודד גם עם השבר.

אנו חוצים את המצה לשניים, עוטפים חלק אחד במפית ומסתירים אותו.

המחצית הגלויה של המצה, לחם עוני, להזכיר את סבלם של מי שאנו יודעים מה עולה בגורלם.

המחצית המוסתרת של המצה, להזכיר סבלם של מי שאיננו יודעים מה עולה בגורלם ומעשי העוולה הנסתרים מעינינו.

מַגִיד

(מגלים את המצות, מגביהים את הקערה והכול אומרים)

הא לחמא עניא (זה לחם העוני)

די אכלו אֲבָהָתַנָא (שאכלו אבותינו)

בארעא דמצרָיִם (בארץ מצרים)

כּל דִיכפין – יֵיתֵי וְיֵיכוֹל (כל הרעב – יבוא ויאכל)

כּל דיצריך – ייתי ויפסח (כל הנצרך – יבוא ויפסח)

השתא עַבְדֵי (עכשיו עבדים)

לשנה הבאה בני חורין. (לשנה הבאה בנים לחירות)

מה נשתנה

הלילה הזה מכל הלילות?

שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.

שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור.

שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים.

שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין.

עבדים היינו

לפרעה במצרים, ויצאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואילו לא יצאנו ממצרים,

הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.

מהי "היד החזקה" ומהי "הזרוע הנטויה"?

היד החזקה היא כוח הרצון שברוח האנושית, והזרוע הנטויה היא הגוף הנחלץ מדיכוי.

למה הדבר דומה? לאדם-היוצר השרוי בהתנגדות מדכאת והוא מגייס את כל כוח רצונו להיחלץ ממנה. הוא נותן ביטוי לעוצמתו האישית, ואין בה איום על הזולת, אלא שהיא משחררת את היוצר ואת זולתו, מתוך מצבי התנגדות, אל חירות היצירה.

כנגד ארבעה בנים דברה תורה:

אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.

על ארבע אמהות דברה תורה: שרה, רבקה, רחל ולאה.

על ארבע דרכים דִבְּרָה הקַבָּלָה: פְּשַׁט, רֶמֶז, דְרוּשׁ וֱסוֹד.

על ארבעה שלבים מדבר המעגל הפתוח: דת, תבונה, יצירה מהפכנית וגם שלב הקיפאון שהוא הגשר הצר בדרך לפתיחתו של מעגל יצירה חדש.

אחד חכם

"חכם מה הוא אומר? מה העדוֹת והחוקים והמשפטים אשר ציווה יהווה אלוהינו אתכם?".

המעגל הפתוח – שלב הדת: חכם הוא מי שיודע דברים רבים. הוא לא חכם מובהק, אלא צייתן על פי הסדר הקואליציוני-המרכזי הקיים. הוא מבקש לשמר היסטוריה. הוא יוצר על פי החוקים והמשפטים המקובלים על רובו של הציבור.

אחד רשע

"רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר".

המעגל הפתוח – שלב התבונה: ה"רשע", כלל אינו רשע, אלא שכך הוא מכונה בפי משמרי היסטוריה, הוא מאיים על שלוות רוחם, כי הוא פועל לשינוי והתחדשות. הוא פורץ דרך ומחפש מרחבי יצירה חדשים. הוא האדם-המורד-המוּדָע, אב-הטיפוס של האדם-היוצר-האמן. מצוי בשלב התבונה של חייו ושואף לקיים דיאלוג  בין היסטוריה לבין חוויה אישית מיידית, לשם יצירת הרמוניה חדשה. הוא נאבק למען רווחת האדם. המֶרֶד המוּדע לעצמו הוא תנאי הכרחי לחירות האדם.

אחד תם

"תם מה הוא אומר? מה זאת? ואמרת אליו, בחוזק יד הוציאנו יי ממצרים מבית העבדים".

המעגל הפתוח – שלב היצירה המהפכנית: תם הוא תמים, כלומר שלם עם עצמו ועם שאיפתו לִשְׁלֵמוּת, כך גם "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ".  מודע לעצמו ועל כן מקיים דיאלוג. שואל, מבקש תשובה ומשיב. בכל שאלה מגולמת תשובה. בכל תשובה מגולמת שאלה חדשה. זהו תהליך שלם מצד עצמו. תמימותו של יוצר מסייעת לו במימוש יצירתו.

ואחד שאינו יודע לשאול

"ושאינו יודע לשאול, את פתח לו".

המעגל הפתוח - שלב הקיפאון: "ושאינו יודע לשאול" הוא כמי ששואל ואינו יודע תשובה. הוא נתון במעגל סגור, במצב של התנגדות או אדישות, מכונס בבועתו, נתון לשליטתה של תודעה כוזבת. אמרו רבותינו שהוא זקוק לזולתו שיסייע לו, ועל כן: "אַת פְּתַּח לוֹ". אבל הוא יכול גם להקשיב למנחה האישי שבתוך עצמו, כדי להיחלץ ממצוקת הדיכאון המשעבד, אל חירות האדם ומעגל יצירה חדש נפתח.

רבן גמליאל היה אומר:

כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,

לא יצא ידי חובתו, ואלו הן:

פסח מצה ומרור

פסח

בזמן שבית המקדש היה קיים היו אבותינו אוכלים זבח פסח, על שום מה? שנאמר:

"על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים". אבל היום אנו אוכלים ארוחת פסח להזכירנו שלא לפסוח על פני הזולת, אלא לקרב אותו ולהיטיב עִמוֹ.

וכיצד זה "פסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים"? הרי, כביכול, מכות מצרים מכות טבע היו, ואז כל יושבי הארץ סובלים: עבדים ואדונים, מדוכאים ומדכאים. אבל אם אמנם פסחו המכות על העברים, מה היו מכות אלו?

אלא שהעבד מבקש להשתחרר ונאבק באדונו והאדון מבקש להפיק רווחים מן העבד שלו ואינו מרפה ממנו. המאבק נורא והכול מתייסרים, עבד ואדון כאחד. אז מתעורר הטרור והטרור הנגדי.

דָּם – זה הדם המוקז בטרור ובטרור הנגדי.

צְּפַרְדֵּע – זו לשון חלקלקות שבה השלטון משכנע אזרחים להנציח דיכוי.

כִּנִּים – אלו טפילי הון המוצצים את דמם של מדכאים ומדוכאים כאחד.

עָרוֹב – אלו יצרים אפלים בנפשו של המדכא, הדוחפים אותו למעשי עוולה.

דֶּבֶר – זו מגפת הדיכוי המשחיתה את נפשו של המדכא.

שְׁחִין – זו דמותו המעוותת של המדכא, הנשקפת לו מתוך מראת ההיסטוריה.

בָּרָד – אלו פגיעותיו העיוורות של הדיכוי בחפים מפשע.

אַרְבֶּה – אלו מכות הטבע הבאות על המדכא שבמעשיו הוא משחית את העולם.

חֹשֶךְ – זו אפלת ההכחשה, שבה המדכא מקיף את עצמו.

מַכַּת בְּכוֹרוֹת – זו מכת המדינה המקריבה את בניה למוֹלךְ המלחמות.

ומכאן:

מכות פרעה, הן המכות שמכים המצרים את העברים,

האדונים את העבדים, המשעבדים את המשועבדים.

מכות מצרים הן המכות שמכים העברים את המצרים,

העבדים את אדוניהם, המשועבדים את המשעבדים.

לעולם אין אדם נעשה עבד מרצונו, ועל כן, העבְדוּת היא המכה הראשונה. כך גם גזרת פרעה

על העברים: "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו", היא מכה השקולה כנגד מכת בכורות.

מצה

זו שאנו אוכלים, על שום מה?

על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, שנאמר:

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם.

כיצד זה "וגם צידה לא עשו להם"? אם אכן היו נושאים נפשם אל החירות זה מכבר, איך לא הכינו לעצמם צידה לדרך זה מכבר, או לפחות איזה תרמיל למקרה של יציאה בהולה?

מכות פרעה וגזרותיו לא ביום אחד באו על העברים, ומכות מצרים לא ביום אחד באו על המצרים, אלא שזמן רב היו המצרים מכים ומוּכִּים ולא הניחו לעברים לצאת לחופשי. כל מכה ושיברה. כל מכה ומכת הנגד שלה, ואחרי כל מכה: "ויחזק לב פרעה". המשעבד מקשיח והולך, אלים יותר, אטום יותר, ואחרי כל מכת-נגד: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

ללמדך שחירות אינה מושגת ביום אחד. תחילה כלל לא נשאו העברים את נפשם אל החירות, כי לא ידעו מה היא. עד שבא משה הנביא, הוא האדם-היוצר-המהפכן, ולימד אותם חירות מהי. אבל גם אז היו בועטים בו ומתנגדים לו וממררים את חייו. אבל כבר לא היו יכולים להכחיש את השעבוד. ואז היו חייהם הולכים ומתקדרים מיום ליום וסבלם גדל מיום ליום, ופרעה מקשיח את ליבו מיום ליום, וקורבנותיהם בנפש הולכים ומתרבים מיום ליום. ואז, מתוך הסבל הגדול, החלו לעיין בתורת החירות, ועדיין היו זורמים ונסחפים, סבילים ואדישים בזרם ההיסטוריה. זרימה זו והיסחפות זו, היא בטבעו של המדוכא והיא גם חטאו.

ואז, ביום אחד, כביכול בלא סימן מוקדם, הם קמים ומבקשים לממש את חירותם.

לא ברשותו של פרעה הם יוצאים אל החירות. ברשות עצמם הם יוצאים, והצידה לדרך היא הדבר הפַּחוּת בעיניהם, ואז: "ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם!"

כך דרכה של יצירה.

אפשר שהיוצר חי שנים רבות בעבודה קשה ובייסורי יצירה "בחומר ובלבנים". ואז, פתאום, ביום אחד, קם ומבקש להוציא את היצירה אל האור,

ואז היוצר ויצירתו: "לא יכלו להתמהמה".

מרור

מרור זה שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה.

מרור של פסח שמידתו כַּזָיִת, מרירותו כַּזָיִת. מרור בא ללמדנו, לא על סבל עצמנו, אלא להזכיר את סבלו של הזולת, ללמדנו על חובת המאבק להשבת ההרמוניה שבין אני לבין אתה, בין אני לבין העולם ולתיקון מצבו של האדם.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים!

בכל דור ודור חייב אדם לדעת

מיהו פרעה המשעבד, מיהו משה המשחרר והיכן היא אותה מצרים.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו

כמי שפרעה המשעבד ומשה המשחרר שוכנים בו יחד.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו

בוחר בין שיעבוד לבין חירות.

בכל דור ודור יכול אדם לראות עצמו כהולך בדרכו של משה.

עשר צורות דיכוי:

א. בּערוּת.  ב. אלימוּת.  ג. ביקורת שוֹללת.  ד. תחרוּתיות.  ה. יצירת היררכיה.  ו. דעה קדומה.  ז. ענישה קבוּצתית.  ח. גזענות.  ט. הפרדה.  י. הפחדה.

ביסודו של כל דיכוי -  פַּחַד

עשר צורות שחרור:

א. לימוד וחינוך לסובלנות.  ב. גישה חיובית לעצמי ולזולת.  ג. קבלת הזולת.  ד. שוויון הזדמנויות.  ה. גילוי הטוב שבאדם.  ו. ביקורת של המובן מאליו.  ז. חירות אישית וחירות הזולת. ח. כיבוד הזולת.  ט. אחווה.  י. שלום ואהבה.

ביסודו של כל שחרור -  אהבה

כל אחד - על פי יכולתו, לכל אחד - על פי צרכיו (אמן)

(קהל)

(א) בצאת ישראל ממצרים,       בית יעקב מעם לועז.

(ב) הייתה יהודה לקדשו,          ישראל ממשלותיו.

(ג)   הים ראה וינוס,                   הירדן ייסוב לאחור.

(ד) ההרים רקדו כאילים,         גבעות כבני צאן.

(ה) מה לך הים כי תנוס,            הירדן תיסוב לאחור,

(ו)   ההרים תרקדו כאילים,       גבעות כבני צאן?

רָחַצָה

(נוטלים ידיים כמקודם)

מוֹצִיא

(לוקחים מצה עליונה ומברכים עליה ולא אוכלים אותה)

שתהיה פת הלחם מצויה ולא תחסר לנו ולאחינו בני האדם בכל אתר!

מַצָה

(מחלקים את המצה העליונה, פיסה לכל אחד)

נשימת רווחה!... רגע אחד בדממה, ברכה פנימית... נשימת רווחה... אמן!

מָרוֹר

(מראים על המרור ואומרים:)

מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו ואמותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך".

על שום שבכל דור ודור ובכל מקום עלול אדם למרר את חיי זולתו וחובה עלינו לעשות כפי יכולתנו להציל מדוכא מידו של מדכא.

כּוֹרֵךְ

(לוקחים מן המצה התחתונה, כורכים מרור וחרוסת ולפני האכילה אומרים)

זכר למקדש כהלל. כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים.

היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלהו".

(אוכלים ביצים קשות במי מלח)

מוזגים כוס שנייה:

כוס שנייה ליצירה

שבזכותה אנו יוצאים משעבוד לחירות, מדיכוי לתיקון. אמן!

(שותים כוס שנייה)

שׁוּלְחָן-עוֹרֵךְ

(אוכלים את סעודת החג)

צָפוּן

(לאחר הסעודה מוציאים את המחצית המוסתרת של המצה ואומרים)

"לא תעמוד על דם רֵעֲך". רֵעֲך - כל אדם.

זכור את הגֵר, את בן המיעוטים ואת הפליט בכל אתר!

"תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם!"

"ואהבתם את הגֵר כי גֵרים הייתם בארץ מצרים!"

(מחצית זו של המצה תושם בתוך מיני מזון ומשקה, שיוצאו אל רשות הרבים ויינתנו לכל דִכְפִין)

בָּרֵךְ

ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו, בחן בחסד וברחמים הוא נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו. ובטובו הגדול תמיד לא חָסֵר לנו, ואל יחסר לנו מזון לעולם וָעֶד. בעבור שמו הגדול. כי הוא אל זן ומפרנס לַכֹּל ומיטיב לכל ומכין מזון לכל בְּריוֹתיו. ברוך אתה אדונַי הזן את הכול.

מוזגים כוס שלישית:

כוס שלישית נשתה לשלום, לשוויון ולאחווה,

בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין שכנינו, בינינו לבין העולם. אמן!

(שותים כוס שלישית)

(שרים שירי חג, שירי מאבק ושחרור)

מוזגים כוס רביעית:

כוס רביעית נשתה להגשמת משאלות הלב

כל שנרצה לטוב – לטוב יהיה. אמן!

(שותים כוס רביעית)

הַלֵּל

למדני אלוהי / לאה גולדברג

לַמְּדֵנִי אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל,

עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹאת:

לִרְאוֹת, לָחוֹּש, לִנְשוֹם לָדַעַת לְיַחֵל, לְהִכָּשֶל.

לָמֵד אֶת שִפְתוֹתַי בְּרָכָה

וְשִיר הַלֵּל בְּהִתְחַדֵּש זְמַנּךָ

עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם

כִּתְמוֹל שִלְשוֹם,

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

(מוזגים כוס חמישית: "כוסו של אליהו הנביא")

מי אתה אליהו הנביא?  

האם אתה הוא האשף המכשף, מחייה המתים?

שנאמר: "וישמע יהוה בקול אליהו ותשב נפש הילד על קירבו וחי. ויקח אליהו את הילד ויורידהו מן העלייה הביתה, ויתנהו לאמו, ויאמר אליהו ראי חי בנך". מלכים א', פרק יז, פסוקים כב-כג.

או איש הדת הקנאי והנוקם שדם על ידיו?

שנאמר: "ויאמר אליהו להם (לבני ישראל), תפשו את נביאי הבעל, איש אל ימלט מהם, ויתפשום ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם". מלכים א', פרק יח, פסוק מ.

או אתה האדם שחווה את כוחו של האל היוצר?

שנאמר: "ויאמר צא ועמדת בהר לפני יהוה, והנה יהוה עבר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יהוה, לא ברוח יהוה, ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה. ואחר הרעש אש, לא באש יהוה, ואחר האש קול דממה דקה". מלכים א' פרק יט, פסוקים יא-יב.

או אתה דמותו של הסב הטוב והמיטיב, התשבי המתרץ הקושיות ומשכין השלום?

"תיק"ו – תשבי יתרץ קושיות ובעיות".

או אתה כל אלה יחד ועוד רבים מעשיך, כי בך התגלמה דמותו המורכבת של אדם. 

ועל כן:
נשתה כוס חמישית זו

לבחירה בחיים,

לעידון היצר באמצעות היצירה,

להפסקת מעשי העוול,

למען החסד, החמלה, האהבה והטוב שבאדם,

לשלומו ורווחתו של האדם באשר הוא.

נשתה כוס חמישית: "ובחרת בחיים"!

ניתן אהבתנו לאיש ואישה, זקן וטף, וגם למי אשר לא ידענו. כי אהבתנו מֶקֵלָה על הסבל ומתקנת עולם. ניתן אהבתנו לכל הברואים לרפא גופם, נפשם, נשמתם. אמן.

(שותים כוס חמישית)

נִרְצָה

חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח

כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ
לשנה הבאה בחֵירוּת ובשָׁלוֹם!

מעגל לסיום:

(עומדים במעגל אוחזים כפות ידיים) עמידת מוצא. עיניים עצומות. נשימת רווחה... נשימה אוטונומית. הקשבה. במשך רגע קל, כל אחת בחוויה שלה וכל אחד בחוויה שלו... נשימת רווחה... מחשבה טובה, כל אחת על עצמה, כל אחד על עצמו, מחשבה כמו, "אני טובה, אני טוב"... טוב, מחשבה טובה על הנוכחים כאן, מחשבה כמו "אתן טובות, אתם טובים"... נשימת רווחה... אם אפשר חיוך קל. ללחוץ קלות כפות ידיים לשלום. להיפרד בידיים, לפקוח עיניים ועם החיוך להקיף את המעגל במבט, בין אם נפגשים במבט או לא, את המעגל עשינו. שיהיו לנו ימים טובים, אמן.

(בהפקת הסדר האלטרנטיבי השתתפו חברי תאטרון החדר)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים

היטלר

בקרוב הוא חוזר

טל': 0508-497715, 03-5171818

(היטלר - דף באתר החדר)

(לקבלת התכנייה)

הנוסע הסמוי

מונודרמה ע"פ סיפור מאת יוסי זיו

עיבוד לבמה ובימוי: אמיר אוריין

משחק: יוסי זיו

בכורה: ינואר 2014

מבוסס על סיפור אמיתי:

רב חובל מגלה על הסיפון נוסע סמוי

ופוקד להשליך אותו לים. הצוות מתנגד.

- פסטיבל תיאטרונטו, הצגה אורחת,

יום ד', 8.4.2015, בשעה 22:00

- מוצ"ש, 25.4.2015, רחובות

40 ₪ כולל קפה, תה, מים ומאפה

טל': 03-5171818, 052-340-1478

המשרתים

בקרוב הם חוזרים

טל': 03-5171818, 050-849-7715

"המליאה" של תיאטרון החדר

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

דלת פתוחה ליוצרים וצופים לקראת שבת.

הדלקת נרות, שיחה, פרשת השבוע, במה פתוחה.

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות.

המליאה פתוחה לכל.

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה:

יום ו', 17.4.2015, בשעה 16:00

20 ש"ח כולל כיבוד.

החדר החדש, ברחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב.

המקום מוגדר מקום פרטי והבאים הם האורחים שלנו.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל: כאן.

(קישור: המליאה)

דנה קוצ'רובסקי: ערב התרמה למען בעלי חיים...

ביום ד', 29.4 בשעה 20:00

יתקיים ערב התרמה "אמנים למען חיות" במרכז פליציה בלומנטל למוזיקה, ברחוב ביאליק 26, תל-אביב. כל ההכנסות יועברו לשני מקומות, שהוקמו על ידי שתי נשים מדהימות, שאת חייהן הקדישו להצלת בעלי חיים במצוקה: ג'נט הנסן מ"כלביית הבשן" בגליל העליון, וירדנה אלמקייס ממצפה רמון.

שתיהן פועלות מתוך אהבה עמוקה לחיות וללא שום תמורה כספית. הן עושות הכול במסירות באהבה ובחיוך אך גם קורסות תחת העומס והעול הכלכלי הכרוך בכך.

בערב משתתפים יותר משלושים יוצרים ולהקות בתחומים שונים: שירה, מחול, תיאטרון, אקרובטיקה ומוזיקה. כל האמנים מופיעים בהתנדבות. מנחים: מקסים פולק ודנה קוצ'רובסקי.

כרטיסים: 60 ₪ לרכישה באתר, או בטלפון 03-6201185. סרטונים:

ג'נט הנסן מ"כלביית הבשן" בגליל העליון

ירדנה אלמקייס ממצפה רמון

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח לכם קובץ: (הדוא"ל שלנו)