רבן גמליאל היה אומר:
כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,
לא יצא ידי חובתו, ואלו הן:
פסח מצה ומרור
פסח
בזמן שבית המקדש היה קיים היו אבותינו אוכלים זבח פסח, על שום מה? שנאמר:
"על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים". אבל היום אנו אוכלים ארוחת פסח להזכירנו שלא לפסוח על פני הזולת, אלא לקרב אותו ולהיטיב עִמוֹ.
וכיצד זה "פסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים"? הרי, כביכול, מכות מצרים מכות טבע היו, ואז כל יושבי הארץ סובלים: עבדים ואדונים, מדוכאים ומדכאים. אבל אם אמנם פסחו המכות על העברים, מה היו מכות אלו?
אלא שהעבד מבקש להשתחרר ונאבק באדונו והאדון מבקש להפיק רווחים מן העבד שלו ואינו מרפה ממנו. המאבק נורא והכול מתייסרים, עבד ואדון כאחד. אז מתעורר הטרור והטרור הנגדי.
דָּם – זה הדם המוקז בטרור ובטרור הנגדי.
צְּפַרְדֵּע – זו לשון חלקלקות שבה השלטון משכנע אזרחים להנציח דיכוי.
כִּנִּים – אלו טפילי הון המוצצים את דמם של מדכאים ומדוכאים כאחד.
עָרוֹב – אלו יצרים אפלים בנפשו של המדכא, הדוחפים אותו למעשי עוולה.
דֶּבֶר – זו מגפת הדיכוי המשחיתה את נפשו של המדכא.
שְׁחִין – זו דמותו המעוותת של המדכא, הנשקפת לו מתוך מראת ההיסטוריה.
בָּרָד – אלו פגיעותיו העיוורות של הדיכוי בחפים מפשע.
אַרְבֶּה – אלו מכות הטבע הבאות על המדכא שבמעשיו הוא משחית את העולם.
חֹשֶךְ – זו אפלת ההכחשה, שבה המדכא מקיף את עצמו.
מַכַּת בְּכוֹרוֹת – זו מכת המדינה המקריבה את בניה למוֹלךְ המלחמות.
ומכאן:
מכות פרעה, הן המכות שמכים המצרים את העברים,
האדונים את העבדים, המשעבדים את המשועבדים.
מכות מצרים הן המכות שמכים העברים את המצרים,
העבדים את אדוניהם, המשועבדים את המשעבדים.
לעולם אין אדם נעשה עבד מרצונו, ועל כן, העבְדוּת היא המכה הראשונה. כך גם גזרת פרעה
על העברים: "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו", היא מכה השקולה כנגד מכת בכורות.
מצה
זו שאנו אוכלים, על שום מה?
על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, שנאמר:
ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם.
כיצד זה "וגם צידה לא עשו להם"? אם אכן היו נושאים נפשם אל החירות זה מכבר, איך לא הכינו לעצמם צידה לדרך זה מכבר, או לפחות איזה תרמיל למקרה של יציאה בהולה?
מכות פרעה וגזרותיו לא ביום אחד באו על העברים, ומכות מצרים לא ביום אחד באו על המצרים, אלא שזמן רב היו המצרים מכים ומוּכִּים ולא הניחו לעברים לצאת לחופשי. כל מכה ושיברה. כל מכה ומכת הנגד שלה, ואחרי כל מכה: "ויחזק לב פרעה". המשעבד מקשיח והולך, אלים יותר, אטום יותר, ואחרי כל מכת-נגד: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
ללמדך שחירות אינה מושגת ביום אחד. תחילה כלל לא נשאו העברים את נפשם אל החירות, כי לא ידעו מה היא. עד שבא משה הנביא, הוא האדם-היוצר-המהפכן, ולימד אותם חירות מהי. אבל גם אז היו בועטים בו ומתנגדים לו וממררים את חייו. אבל כבר לא היו יכולים להכחיש את השעבוד. ואז היו חייהם הולכים ומתקדרים מיום ליום וסבלם גדל מיום ליום, ופרעה מקשיח את ליבו מיום ליום, וקורבנותיהם בנפש הולכים ומתרבים מיום ליום. ואז, מתוך הסבל הגדול, החלו לעיין בתורת החירות, ועדיין היו זורמים ונסחפים, סבילים ואדישים בזרם ההיסטוריה. זרימה זו והיסחפות זו, היא בטבעו של המדוכא והיא גם חטאו.
ואז, ביום אחד, כביכול בלא סימן מוקדם, הם קמים ומבקשים לממש את חירותם.
לא ברשותו של פרעה הם יוצאים אל החירות. ברשות עצמם הם יוצאים, והצידה לדרך היא הדבר הפַּחוּת בעיניהם, ואז: "ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם!"
כך דרכה של יצירה.
אפשר שהיוצר חי שנים רבות בעבודה קשה ובייסורי יצירה "בחומר ובלבנים". ואז, פתאום, ביום אחד, קם ומבקש להוציא את היצירה אל האור,
ואז היוצר ויצירתו: "לא יכלו להתמהמה".
מרור
מרור זה שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה.
מרור של פסח שמידתו כַּזָיִת, מרירותו כַּזָיִת. מרור בא ללמדנו, לא על סבל עצמנו, אלא להזכיר את סבלו של הזולת, ללמדנו על חובת המאבק להשבת ההרמוניה שבין אני לבין אתה, בין אני לבין העולם ולתיקון מצבו של האדם.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים!
בכל דור ודור חייב אדם לדעת
מיהו פרעה המשעבד, מיהו משה המשחרר והיכן היא אותה מצרים.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו
כמי שפרעה המשעבד ומשה המשחרר שוכנים בו יחד.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו
בוחר בין שיעבוד לבין חירות.
בכל דור ודור יכול אדם לראות עצמו כהולך בדרכו של משה.
עשר צורות דיכוי:
א. בּערוּת. ב. אלימוּת. ג. ביקורת שוֹללת. ד. תחרוּתיות. ה. יצירת היררכיה. ו. דעה קדומה. ז. ענישה קבוּצתית. ח. גזענות. ט. הפרדה. י. הפחדה.
ביסודו של כל דיכוי - פַּחַד
עשר צורות שחרור:
א. לימוד וחינוך לסובלנות. ב. גישה חיובית לעצמי ולזולת. ג. קבלת הזולת. ד. שוויון הזדמנויות. ה. גילוי הטוב שבאדם. ו. ביקורת של המובן מאליו. ז. חירות אישית וחירות הזולת. ח. כיבוד הזולת. ט. אחווה. י. שלום ואהבה.
ביסודו של כל שחרור - אהבה
כל אחד - על פי יכולתו, לכל אחד - על פי צרכיו (אמן)
(קהל)
(א) בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז.
(ב) הייתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו.
(ג) הים ראה וינוס, הירדן ייסוב לאחור.
(ד) ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן.
(ה) מה לך הים כי תנוס, הירדן תיסוב לאחור,
(ו) ההרים תרקדו כאילים, גבעות כבני צאן?
