אומרים שאסור להשוות שום דבר לשואה. ששואת היהודים בידי הנאצים היא אירוע סינגולארי שאין שני לו, אירוע מכונן בהיסטוריה של המין האנושי, אירוע שהגדיר מחדש את גבולות הרשע. בעיני, דווקא חשוב להשוות אירועים היסטוריים לשואה. דווקא הקיצוניות של המאורעות בשואה עשויה לסייע לנו למקם אירועים אחרים ביחס לרשע והזוועה האולטימטיביים, כדי להבין איפה אנחנו חיים, לדעת איך לנהוג, ויותר מזה, לדעת איך לא לנהוג.

אבל בעצם, לא חייבים להשוות לשואה. די לנו אם נחשוב על דברים נוראים אחרים שנעשו ליהודים הן לפני השואה, והן אחריה, כדי שנבין מה צריך אדם הגון לעשות, ומה אסור שיעשה.

לשם כך, אדבר על גירוש ופליטות. גירוש יהודים אירופיים והפיכתם לפליטים חסרי בית ומקלט במאה ה-20 לא התחילו בזמן מלחמת העולם השנייה. עוד טרם השואה היו לא מעט יהודים שגורשו באשר הם יהודים: למשל, אלפי יהודים פולנים גורשו מגרמניה ב-1938, וכשניסו לשוב לפולין, התברר להם, להוותם, ששלטונות פולין מסרבים לקבלם בחזרה, והם נתקעו בגבול ובמשך שנה התגוללו שם בתנאים מזעזעים, עד שהותר להם להיכנס (רק כדי להיספות בשואה אחרי כן). מעט אחר כך, מאות פליטים יהודים שברחו מגרמניה אחרי ליל הבדולח נתקעו על האנייה סנט לואיס, כי קובה סירבה לקלטם (למרות שהתחייבה לכך לפני כן) וסופם שהוחזרו לאירופה ונשלחו למחנות ההשמדה. על הגירושים בשואה עצמה החלטנו לא לדבר, אבל גם לאחריה לא תמו התלאות והגירושים, כשהזכור מכולם הוא כמובן גירושם של ניצולי שואה מכאן לקפריסין ע״י הבריטים.

בכל אלה אין חידוש - המתעניינים בינינו שמעו על כך לא פעם. אנחנו טובים בזכירת עוולות שנעשו לנו ובהזכרתן. יותר קשה לנו להשוות את העוולות האלה לעוולות שאנחנו עושים או שמישהו עושה בשמנו, לאחרים. בקרוב יישלחו מכאן פליטים שנעקרו מארצם לאיזושהי ארץ אפריקנית. לא יודעים עוד איזו (אולי רואנדה), אבל הודעות על כך כבר נשלחו. לאדם הגון קשה לשמוע דברים כאלה ובכל זאת, לא ראיתי מאמר אחד שמשווה את הגירוש הזה למשהו מהגירושים שהזכרתי. ובכלל, איפה המחאה? איפה ההפגנות? איפה הקריאה לעולם ה"חופשי" שיתערב כדי למנוע את הגירושים הללו? עכשיו כמו אז, העולם שותק, וגרוע מכך, אנחנו, צאצאי המגורשים והפליטים, שותקים ומגרשים בעצמנו, ומוחה אין.

אני כאן לא כחוקר מוח, אלא מפני שחקרתי את סבלם של פליטים יהודים אחרי השואה - ניצולי שואה שעם תום המלחמה מצאו את עצמם על אדמת גרמניה, אוסטריה ואיטליה. כ-2 מיליון איש, מתוכם למעלה מ-300,00 יהודים (מחצית היישוב היהודי בפלסטין של טרום המדינה), נשאו את התואר המפוקפק "עקור" או Displaced Person שהעניק להם האו״ם, תואר שזיכה אותם בסיוע מאסיבי של הכובשים המנצחים, וארצות הברית בראשם. המחנות הללו היו מעוז של סבל וחוסר תקווה, של חוסר מעש וייאוש, וגם של סכנות. החל מילדים שניצלו אבל חיו בתת תזונה וכלה בניצולים מבוגרים שגופם החלוש נדבק בקלות במחלות זיהומיות. אבל הגרועים מכל היו אי הודאות, חוסר התקווה והעתיד הלא ידוע. כמו פליטי דארפור, הם היו בלי ארץ ובלי בית. כמו דרי מחנות הפליטים במזרח התיכון, לא היה להם עתיד. הם היו "אבק אדם", כפי שקראו להם השליחים הציונים בהתנשאות, שאריות של "חומר אנושי", כפי שכינו אותם בלעג שליחי הסוכנות היהודית.

במקרה של עקורי מלחמת העולם השנייה, קל היה למצוא את האשמים: הרוצחים הנאצים. זהותם של המושיעים הייתה גם היא ברורה - ארצות הברית, האו״ם וארגוני הסיוע שקמו סביבו וארגוני סיוע יהודיים כמו הג׳וינט, ועד ההצלה, וועד הרבנים ובמידה מסוימת גם השליחים הציונים. ואכן, למרות התנאים הנוראים והסבל, באה בעיה זו על פתרונה די מהר: ב-1952, 7 שנים אחרי סיום המלחמה, חוסלו המחנות האלה, ודריהם היהודים מצאו להם בתים חדשים, רובם בצפון אמריקה, מיעוטם במדינת ישראל.

זה לא המקרה של פליטי 1948. גם הם סבלו וסובלים, גם הם הפכו ועדיין הופכים, לסוג של אבק אדם. אמנם אחריותנו שלנו איננה מלאה אלא חלקית, אבל מוראות הפליטות, אי הוודאות, הניצול, העוני והצפיפות במחנות האלה לא פחותים ממוראותיהם של מחנות העקורים באירופה. נכון, לא מדובר בניצולי שואה אלא בפליטי נכבה, אבל הסבל לו אנחנו אחראים גדול. וגם כאן, קשה למצוא השוואות בין הבעיה היהודית שבאה על פתרונה המהיר תוך 7 שנים, לבין זו הפלסטינית, שמתקרבת לשנתה ה-70.

באתוס הישראלי, יום השואה הוא גם יום הגבורה. מהי גבורה בימינו אם לא לקיחת אחריות? אחריותנו היא לזכור, להזכיר, להשוות דווקא במקומות שאחרים מסרבים לעשות זאת, זו חובתנו האנושית, וגם היהודית.

אומרים כאן שיהודי לא מגרש יהודי. הנה מה שצריך לומר: אדם לא מגרש אדם. יתירה מזאת: יהודי לא מגרש שום אדם. כי מי שאבותיו גורשו, בוודאי ובוודאי אל לו לגרש אחרים.

(פרופסור יוסף גרודזינסקי – המרכז לשפה, לוגיקה וקוגניציה ומרכז ספרא לחקר המוח, האוניברסיטה העברית בירושלים)