הצטרפו לאיגרת השבועית

"כל מה שאני עושה היום, מתכתב בדרך זו או אחרת, עם הבסיס הרחב והמוצק שקיבלתי בתיאטרון החדר" (אלון אבוטבול, שחקן ובמאי, בוגר תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2015 . 4 . 16

-------

איגרת זו

מוקדשת לתיעוד

הטקס האלטרנטיבי

ליום הזיכרון לשואה ולגבורה 2015

שהתקיים אמש

עורך ובמאי: אבי גיבסון בר-אל

בחסות:

תאטרון תמונע

אמיר אוריין – תאטרון החדר

-------

-------

לקבלת פרטים ורישום ללימודי המשחק והבימוי

לייעוץ אישי, להצגות, לתגובות ובכל עניין:

טל': 03-5171818, 052-340-1478

וגם ב: דוא"ל

-------


באיגרת זו:

•   הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה - תכנית הערב
•   שרית וינו-אלעד: ישראל 2015. שואה.
•   פרופ' יוסף גרודזינסקי: אוהלים ומגורי עראי - שארית הפליטה ופליטים של אחרים
•   יהודה נוריאל: ובסוף הגרמנים מנצחים
•   חיים צינוביץ: עדיין מחכה לתליין
•   איל שגיא ביזאווי: חובה להשוות
•   דני שטג: יהודי שונא יהודי? לא יכול להיות
•   סמדר יערון: זלמה אחרי הבחירות
•   ליאון רוזנברג: יום השואה ברצף חגי ישראל
•   תא הזכוכית. אלברט איינשטיין: יהדות ולאומיות.
•   אהד חמו: ג'נוסייד וישראל – מחשבות על שתיקת ישראל לנוכח רצח העם שמתבצע בסוריה.
•   נתן (נתי) אורנן: נהירת הישראלים לברלין. לשם וחזרה – נדידת היוצרים.
•   שרה פון שוורצה: יום השואה - פוסט טראומה
•   גיבסון אבי בר-אל: שחר חדש (מונולוג)
•   אמנון פישר: אדם חופשי
•   ירון פרידמן: הכרזה שלי, השבועה שלי


ישראל. שואה. 2015. תמונת מצב

 

יום ד', כו ניסן תשע"ה, 15.4.2015, 22:00

תיאטרון תמונע, תל-אביב

 

תכנית הערב

 

הנחייה, דברי פתיחה וסיום: שרית וינו אלעד.

"איזה דיכאון, הערבים נוהרים..."

 

פרופסור יוסף גרודזינסקי

(המרכז לשפה, לוגיקה וקוגניציה ומרכז ספרא לחקר המוח, האוניברסיטה העברית בירושלים): אוהלים ומגורי עראי: שארית הפליטה ופליטים של אחרים.

 

יהודה נוריאל

(עיתונאי ופובליציסט): ובסוף הגרמנים מנצחים.

האקלים התרבותי, השפה והסמלים בשיח הישראלי.

 

חיים צינוביץ

(מוסיקאי, מילים ולחן) שיר: "עדיין מחכה לתליין".

"כן, בארץ הזאת הם רוצים לראות דם. רוצים כיכרות. מחכים לתליין."

 

איל שגיא ביזאווי

(עיתונאי וחוקר תרבות ערבית פופולרית): על החובה המוסרית להשיב את השואה אל הפלנטה שבה אנו חיים ובזכות ההשוואה לגזענות ופשעי שנאה.

 

דני שטג

(שחקן): יהודי שונא יהודי? לא יכול להיות.

 

סמדר יערון

(יוצרת רב תחומית): הדמות המיתולוגית זלמה, מתוך "אנתולוגיה" ושמחת ניצחון של בוקר לאחר הבחירות.

 

ליאון רוזנברג

(איש טלוויזיה): יום השואה ברצף חגי ישראל.

 

תא הזכוכית

אלברט איינשטיין על יהדות ולאומיות. מתוך: "כמו שאיינשטיין אמר".

מגישה השחקנית רותם זיו.

 

אהד חמו

(כתב לענייני פלסטינים, ערוץ 2): ג'נוסייד וישראל – מחשבות על שתיקת ישראל לנוכח רצח העם שמתבצע בסוריה.

 

נתן (נתי) אורנן

(יוצר בין תחומי): נהירת הישראלים לברלין. לשם ובחזרה – נדידת היוצרים.

 

שרה פון שוורצה

(שחקנית ומחזאית): האם לעמוד בצפירה או לא? חוויות צילום הפרק בסדרה "זגורי אימפריה".

 

אבי גיבסון בר-אל

(במאי, שחקן ומנהל אומנותי): החוויה הישראלית- "מחר נקום לשחר חדש", האמנם?

 

אמנון פישר (מוסיקאי ושחקן) בליווי ויקטור עזוז (מוסיקאי).

שיר (מילים ולחן א. פישר): "הבן של יוסף ומלי".

 

את הטקס מלווה הסרט: ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד

 

הטקס מתורגם סימולטנית לשפת הסימנים, על ידי לי דן.

 

הטקס האלטרנטיבי הוא מיסודם של שהרה בלאו ואבי גיבסון בר-אל ומתקיים מזה

שבע-עשרה שנה. הטקס האלטרנטיבי הראשון התקיים בשנת 1999, במועדון לוגוס בתל-אביב

 

בימוי וניהול אמנותי: אבי גיבסון בר-אל

שותפות לעריכה וייעוץ אמנותי: נאווה צוקרמן ושרית סבו

ייעוץ וליווי אמנותי: אמיר אוריין – תיאטרון החדר

בחסות:

תיאטרון תמונע ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

קישור קבוע

(הנחיית הערב דברי פתיחה וסיום.

תקציר הדברים)


"ישראל 2015. שואה. פרח כנסת קטן תפר חליפה, התרגש ומיד יזם הצעת חוק כלשהי, חוק העמותות או חוק עוקף בג"צ, שאם בג"צ אמר שצריך לסגור את מתקן חולות אז עוקפים אותו...". שרית מונה את חוקי העוולה האנטי-דמוקרטים שמחוקקת כנסת ישראל בזמנים האלה. "לכמה רגעים הייתה לי תקווה, אבל אז (אמר ראש הממשלה): הערבים נוהרים לקלפי!"

בדברי הסיום היא מזכירה את רדיפת מתרגלי פאלון גונג הסינים: "מאה מיליון מתרגלי פאלון גונג, נרדפים בסין. מגורשים למחנות ריכוז. אבריהם נקצרים בעודם בחיים. עובדים 18 שעות, 20 שעות ביממה, עד שמתים, כדי לייצר עבורנו את כל הציוד והביגוד שאתם רואים כאן מסביב. שלא תגידו לא ידענו".

קישור קבוע


אומרים שאסור להשוות שום דבר לשואה. ששואת היהודים בידי הנאצים היא אירוע סינגולארי שאין שני לו, אירוע מכונן בהיסטוריה של המין האנושי, אירוע שהגדיר מחדש את גבולות הרשע. בעיני, דווקא חשוב להשוות אירועים היסטוריים לשואה. דווקא הקיצוניות של המאורעות בשואה עשויה לסייע לנו למקם אירועים אחרים ביחס לרשע והזוועה האולטימטיביים, כדי להבין איפה אנחנו חיים, לדעת איך לנהוג, ויותר מזה, לדעת איך לא לנהוג.

אבל בעצם, לא חייבים להשוות לשואה. די לנו אם נחשוב על דברים נוראים אחרים שנעשו ליהודים הן לפני השואה, והן אחריה, כדי שנבין מה צריך אדם הגון לעשות, ומה אסור שיעשה.

לשם כך, אדבר על גירוש ופליטות. גירוש יהודים אירופיים והפיכתם לפליטים חסרי בית ומקלט במאה ה-20 לא התחילו בזמן מלחמת העולם השנייה. עוד טרם השואה היו לא מעט יהודים שגורשו באשר הם יהודים: למשל, אלפי יהודים פולנים גורשו מגרמניה ב-1938, וכשניסו לשוב לפולין, התברר להם, להוותם, ששלטונות פולין מסרבים לקבלם בחזרה, והם נתקעו בגבול ובמשך שנה התגוללו שם בתנאים מזעזעים, עד שהותר להם להיכנס (רק כדי להיספות בשואה אחרי כן). מעט אחר כך, מאות פליטים יהודים שברחו מגרמניה אחרי ליל הבדולח נתקעו על האנייה סנט לואיס, כי קובה סירבה לקלטם (למרות שהתחייבה לכך לפני כן) וסופם שהוחזרו לאירופה ונשלחו למחנות ההשמדה. על הגירושים בשואה עצמה החלטנו לא לדבר, אבל גם לאחריה לא תמו התלאות והגירושים, כשהזכור מכולם הוא כמובן גירושם של ניצולי שואה מכאן לקפריסין ע״י הבריטים.

בכל אלה אין חידוש - המתעניינים בינינו שמעו על כך לא פעם. אנחנו טובים בזכירת עוולות שנעשו לנו ובהזכרתן. יותר קשה לנו להשוות את העוולות האלה לעוולות שאנחנו עושים או שמישהו עושה בשמנו, לאחרים. בקרוב יישלחו מכאן פליטים שנעקרו מארצם לאיזושהי ארץ אפריקנית. לא יודעים עוד איזו (אולי רואנדה), אבל הודעות על כך כבר נשלחו. לאדם הגון קשה לשמוע דברים כאלה ובכל זאת, לא ראיתי מאמר אחד שמשווה את הגירוש הזה למשהו מהגירושים שהזכרתי. ובכלל, איפה המחאה? איפה ההפגנות? איפה הקריאה לעולם ה"חופשי" שיתערב כדי למנוע את הגירושים הללו? עכשיו כמו אז, העולם שותק, וגרוע מכך, אנחנו, צאצאי המגורשים והפליטים, שותקים ומגרשים בעצמנו, ומוחה אין.

אני כאן לא כחוקר מוח, אלא מפני שחקרתי את סבלם של פליטים יהודים אחרי השואה - ניצולי שואה שעם תום המלחמה מצאו את עצמם על אדמת גרמניה, אוסטריה ואיטליה. כ-2 מיליון איש, מתוכם למעלה מ-300,00 יהודים (מחצית היישוב היהודי בפלסטין של טרום המדינה), נשאו את התואר המפוקפק "עקור" או Displaced Person שהעניק להם האו״ם, תואר שזיכה אותם בסיוע מאסיבי של הכובשים המנצחים, וארצות הברית בראשם. המחנות הללו היו מעוז של סבל וחוסר תקווה, של חוסר מעש וייאוש, וגם של סכנות. החל מילדים שניצלו אבל חיו בתת תזונה וכלה בניצולים מבוגרים שגופם החלוש נדבק בקלות במחלות זיהומיות. אבל הגרועים מכל היו אי הודאות, חוסר התקווה והעתיד הלא ידוע. כמו פליטי דארפור, הם היו בלי ארץ ובלי בית. כמו דרי מחנות הפליטים במזרח התיכון, לא היה להם עתיד. הם היו "אבק אדם", כפי שקראו להם השליחים הציונים בהתנשאות, שאריות של "חומר אנושי", כפי שכינו אותם בלעג שליחי הסוכנות היהודית.

במקרה של עקורי מלחמת העולם השנייה, קל היה למצוא את האשמים: הרוצחים הנאצים. זהותם של המושיעים הייתה גם היא ברורה - ארצות הברית, האו״ם וארגוני הסיוע שקמו סביבו וארגוני סיוע יהודיים כמו הג׳וינט, ועד ההצלה, וועד הרבנים ובמידה מסוימת גם השליחים הציונים. ואכן, למרות התנאים הנוראים והסבל, באה בעיה זו על פתרונה די מהר: ב-1952, 7 שנים אחרי סיום המלחמה, חוסלו המחנות האלה, ודריהם היהודים מצאו להם בתים חדשים, רובם בצפון אמריקה, מיעוטם במדינת ישראל.

זה לא המקרה של פליטי 1948. גם הם סבלו וסובלים, גם הם הפכו ועדיין הופכים, לסוג של אבק אדם. אמנם אחריותנו שלנו איננה מלאה אלא חלקית, אבל מוראות הפליטות, אי הוודאות, הניצול, העוני והצפיפות במחנות האלה לא פחותים ממוראותיהם של מחנות העקורים באירופה. נכון, לא מדובר בניצולי שואה אלא בפליטי נכבה, אבל הסבל לו אנחנו אחראים גדול. וגם כאן, קשה למצוא השוואות בין הבעיה היהודית שבאה על פתרונה המהיר תוך 7 שנים, לבין זו הפלסטינית, שמתקרבת לשנתה ה-70.

באתוס הישראלי, יום השואה הוא גם יום הגבורה. מהי גבורה בימינו אם לא לקיחת אחריות? אחריותנו היא לזכור, להזכיר, להשוות דווקא במקומות שאחרים מסרבים לעשות זאת, זו חובתנו האנושית, וגם היהודית.

אומרים כאן שיהודי לא מגרש יהודי. הנה מה שצריך לומר: אדם לא מגרש אדם. יתירה מזאת: יהודי לא מגרש שום אדם. כי מי שאבותיו גורשו, בוודאי ובוודאי אל לו לגרש אחרים.

(פרופסור יוסף גרודזינסקי – המרכז לשפה, לוגיקה וקוגניציה ומרכז ספרא לחקר המוח, האוניברסיטה העברית בירושלים)

קישור קבוע


אני לא חסיד גדול של גלי צה"ל. מה פתאום חיילים מפונקים בשירות סדיר. ולמה בכלל על חשבון משלם המסים. וגם השידורים לא תמיד לרוחי. ובוודאי תימצא עוד ביקורת בשפע. אבל תשאלו, למה בכלל נזכרתי בגלי צה"ל?

 

לפני פחות מ-4 שנים נולד כאן קמפיין בתביעה לחרם והשתקת גוף השידור הזה. קמפיין מעניין מבחינת הבחירה שלו בשפה. הסיסמה שלו הייתה, "גלי צה"ל – סכין בגב החיילים". והתמונה, יד מחזיקה מעין-מיקרופון מעין-פגיון ונועצת אותו עמוק בגב. בלי לבקש זכויות יוצרים, היה זה העתק טקסטואלי וויזואלי לקריקטורות נפוצות של אחרי מלחמת העולם הראשונה, ול"אגדת תקיעת הסכין בגב" של הגנרל אריך לודנדורף. תיאוריה שבאה להסביר את תבוסת גרמניה במלחמה, בשל פעילותם הבוגדנית של יהודים וגורמי שמאל. עלילה שהפכה מאוחר יותר לחלק מההיסטוריה הרשמית של גרמניה.

 

כאן אצלנו, קמפיין תקיעת הסכין בגב התנהל מטעם תנועה המתקראת "ישראל שלי". שנה מאוחר יותר אף זכתה התנועה בפרס המתקרא "ביקורת התקשורת" על ידי ארגון המתקרא "זכות הציבור לדעת".

 

סכינים בגב המשיכו לנבוט בערוגה באין מפריע. הנה שלוש שנים אחר כך ובערבו של יום השואה, התקדמנו ממלחמת העולם הראשונה לשנייה. ובשעה שצעירים מחפשים עתיד בברלין 2015, זו ברלין 1933 שעשתה עליה אלינו. כן, היטלר חיפש חניה בתל אביב, ולבסוף מצא כזו, בשפע, ברחבי השומרון. ליתר דיוק, בית חם בארגון המתקרא "ועד מתיישבי השומרון". גוף שכולנו מממנים בכספי המסים שלנו.

 

בואו נזכיר נשכחות, כי אנחנו מזדרזים לשכוח. לפני חודשיים העלה הארגון סרטון תעמולה המופנה כנגד ארגוני שמאל וזכויות אדם. נניח בצד למסר הפוליטי אותו ביקשו להעביר לציבור. מה שמעניין הוא הרטוריקה ואוצר הדימויים בהם נעשה שימוש: השפה של יוזף גבלס ולני ריפנשטאהל. תהום התחתית של דימויי התעמולה הנאצית. יהודי בוגדני, בעל חוטם ארוך וצבע כהה-חשוד. יהודון שימכור את נשמתו לשטן בתמורה לבצע כסף. הוא מפיץ מוות ורוע. והוא כה מנוון וחולה עד שלבסוף יאבד את נפשו לדעת.

 

גם כותרת נבחרה לזה. "היהודי הנצחי". בדיוק-בדיוק כשמו של סרט התעמולה המבחיל במיוחד של פריץ היפלר מ-1940. הסרט הנודע לשמצה בו הוצגו יהודי פולין כעכברושים היוצאים מן הביוב. חובת צפייה לאנשי האיינזץ גרופן. אירוניה היסטורית: אפילו באולמות גרמניה הנאצית, בזמן אמת, נתפס "היהודי הנצחי" כפיסה דוחה במיוחד. 75 שנה אחר כך הייתה ליורשו הצברי גאולה במדינת היהודים. מדינת היהודונים.

 

לא, אין מדובר בכינוי הצד השני בשם "נאצי". לזה כבר התרגלנו, גם לשיח הפורה בו אנשים מאחלים זה לזה משרפות, רכבות ואושוויץ. לא. יש כאן הפנמה של תפיסת העולם הנאצית המעוותת על ידי קורבנות הזוועה עצמם, הם או נכדיהם. שימוש בטרמינולוגיה נאצית על ידי יהודי אחד כלפי יהודון אחר. הזדהות ואימוץ השפה, הדימוי, האיור, המיתוס, העלילה. הסכמה עם תהליך אבולוציוני: אתה פועל, אתה מדבר, אתה בוגד, אתה יצור נחות, אתה טפיל, אתה מפיץ מוות, אתה מת בעצמך. אלה הן כמובן חדשות משמחות עבור אנטישמים לאורך ההיסטוריה. צדקתם! הנה אנחנו היהודונים, העכברושים, אומרים זאת במפורש: אכן, בכל אחד מאתנו טמון "היהודי הנצחי".

 

וכאשר זו הטמפרטורה, קל יותר לתופעות מכוערות ללבלב. כאשר אנחנו מפנימים כי אתה ואת עלולים להיתפס בהבל פה כ"יהודון", שרץ, חיידק טורף, סרטן, סכין בגב – רבים יבקשו לשמור מרחק מהאש. כי למה לי, בעצם? קל לנו להתרגל לא רק לדימויים מתועבים. אלא גם לאקלים של הפחדה, השתקה, הטלת אימים. נבכר לחדול ולסכור פה, נקבל בהכנעה צנזורה, תכתיבים, התערבות מגבוה, הגבלות על פעילות, על יצירה, על אמירה, על דעה, על אמונה. פן ניחשד חלילה גם אנחנו ביהודותנו. אז בואו נלך על בטוח. הולכים על ארץ נקיה.

 

(יהודה נוריאל, עיתונאי ומסאי)

קישור קבוע


"כן, בארץ הזאת הם רוצים לראות דם. רוצים כיכרות. מחכים לתליין."
1994, מתוך: "קצת פורקן קצת חום קצת אהבה".









קישור קבוע

 

לפני עשר שנים נסעתי עם חברתי הטובה, סיגלית בנאי, לקהיר. זה היה במסגרת נסיעות דו-שנתיות שלנו לקהיר, שכל אחד מאתנו עשה מסיבותיו הוא. הסיבה "הרשמית" שלי לנסיעות התכופות האלה הייתה המחקר שלי על הקולנוע המצרי והמוצא של משפחתי. שני תירוצים עלובים שנועדו לחפות על העובדה שאני פשוט אוהב את המקום הזה, עם כל הקושי שבו, ושכל מפגש עמו אפשר לי לפגוש גם את עצמי. במיוחד, את החלקים הפחות מחמיאים של עצמי.

 

באותה נסיעה שעליה אני מדבר עכשיו, בשנת 2005, הגענו לקהיר וידענו שהסרט "באב א-שמס" של יוסרי נסראללה בדיוק יצא לאקרנים ומוצג בבתי הקולנוע בעיר. שנינו קראנו את הרומן האפי של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי, אשר על-פיו נעשה הסרט ולא יכולנו עוד לחכות לצפייה בעיבוד הקולנועי. בהזדמנות הראשונה שהייתה לנו הלכנו להקרנת בוקר בקולנוע גלקסי, לראות את חלקו הראשון של הסרט, "אל-רחיל" ("העזיבה"), אשר בשל אורכו חולק לשני חלקים. את החלק השני, "אל-עוודה" ("השיבה"), תכננו לראות אחה"צ.

 

אבל החלק הראשון הספיק לנו. הוא כל כך דיכא אותנו שכשיצאנו מבית הקולנוע כבר לא היינו בטוחים שאנחנו רוצים  לראות את החלק השני. ואנחנו לא עוד סתם תל-אביבים, יפי-נפש וטהרנים. זה לא תיאור הנכבה הפלסטינית שכל כך דיכא אותנו, כי אם – איך לא? – הסיפור הישראלי. משוכנעים שאחרי כ"כ הרבה נסיעות למצרים, שנים של פעילות וכתיבה, אנחנו כבר מחוסנים מפני המשקפיים הישראליים המונחים על חוטמנו, היה ברור לנו שאנחנו כבר לא נופלים בפח הזה, שבו נופלים כל הישראלים האחרים, שלא מסוגלים לצאת לרגע מהנרטיב של עצמם, ולראות את האחר. אבל מה לעשות?! האופן שבו הוצגו החיילים הישראלים בסרט פשוט נגע לנו בנקודה רגישה במיוחד. הזדעזענו כי הציגו אותם כמו נאצים.

 

יצאנו מבית הקולנוע מדוכאים ונסענו לפגוש את נאדיה, חברה שלנו, בימאית בעצמה, שהזמינה אותנו לקפה והיא גם זו שהמליצה לנו על הסרט. "אני חושב שהנכבה מספיק נוראה כשלעצמה", הסברתי לה כשנפגשנו, "ואין צורך להשוות אותה לשואה. זה גם לא נכון, וגם פוגע באינטרס הפלסטיני בעצמו לדעתי". אבל נאדיה הייתה בהלם. היא לא הבינה בכלל על מה אנחנו מדברים. "למה אתם חושבים שהוא השווה את זה לשואה?!". הסברתי לה למשל שגם הלבוש של החיילים מזכיר את זה של הנאצים וגם הסצנה שבה רואים את כל הנעליים של הפלסטינים שברחו מזכיר את ערימות הנעליים של הקורבנות במחנות ההשמדה.

 

נאדיה הייתה באמת מופתעת, היא לא הבינה בכלל על מה אנחנו מדברים, והיא ראתה, כך סיפרה, לא מעט סרטי שואה. "אני לא רואה איפה ההשוואה פה", אמרה. "המדים של החיילים נראים לי פשוט נכונים לתקופה, ולי הם הזכירו מדים של חיילים בריטים, כמו אלה שרואים בסרטים מצריים על תקופת הקולוניאליזם. והנעליים, זה בכלל מחווה לטראומה של 67', כשהחיילים המצרים בסיני ברחו והשאירו מאחוריהם את הנעליים. אתם פשוט שטופים באימג'ים מהשואה, ואנחנו באימג'ים מ-48' ומ-67'. אני מבטיחה לך ששום מצרי או ערבי לא עשה את ההשוואה הזו שאתם עשיתם, אבל מעניין שזה נראה בעיניכם דומה".

 

הדיון הזה עם נאדיה עשה לנו משהו, ובסופו של דבר הלכנו לראות גם את החלק השני של הסרט. אבל הדיון הזה איתה עוד המשיך הרבה מעבר לאותה פגישה. חזרנו ודשנו בנושא לא פעם. בביקור הבא שלי בקהיר אחרי חצי שנה נפגשנו שוב, ושוב עלה הנושא. "הצבתם רף מאוד גבוה", היא אמרה לי. "כל אסון אחר שקורה בעולם לא ניתן להשוואה לאסון של העם היהודי. ומה זה אומר בעצם? כביכול עד שלא נגיע למחנות השמדה ותאי גזים, הכל בגדר הלגיטימי? איך אפשר ללמוד משהו מהשואה, אם לא משווים אותה לשום דבר?".

 

חרדת הקודש שלי מהשואה, נאלצתי להודות, הייתה עדיין מושפעת מאותם משקפיים ישראליים, שאני עצמי הייתי משוכנע שכבר מזמן הסרתי אותם. צמד המילים "אסור להשוות", שהיה בעיני כמו איזו אקסיומה בלתי ניתנת לערעור, נשמע לי פתאום כמו איזו קריאה קולנית חסרת כל הצדקה ובמיוחד חסרת בסיס הגיוני לכל מה שאני מאמין בו.

 

למה אסור להשוות? את מה זה משרת כשלא משווים? וממתי משווים בכלל בין שני דברים שהם זהים לחלוטין?! הרי גם תאומים זהים, הם לא זהים במאה אחוז!

יתרה מכך, הקריאה "אסור להשוות" נאמרת כאן כמובן מאליו, לא פעם מפיהם של מי שבעצמם לא יהססו לערוך השוואה שכזאת כשזה נוח ומתאים לאידיאולוגיה שלהם.

 

הסופרת היהודייה-מצריה עדה אהרוני עשתה השוואה בין שואת יהודי אירופה לקורות יהודי מצרים בספרה "מהנילוס לירדן", ודפי ההיסטוריה הממסדית ביותר יודעים להעיד שההבדל רב עד בלתי הגיוני בעליל; בשנות ה-60 תואר ג'מאל עבד א-נאצר בארץ כ"היטלר שעל הנילוס"; בני הדור שלי זוכרים בוודאי שבל"ג בעומר היינו שמים בובת קרטון במרכז המדורה ושורפים את היטלר או את נאצר לחילופין; היינו מקללים "שתמות בקבר של נאצר או שחור", או "של היטלר השחור", ואני בכלל חשבתי שבמדובר באותו אדם; אותם אלה שאוסרים על ההשוואה הם גם אלה שלא יהססו להשוות את החמא"ס לדאע"ש, ואת דאע"ש לנאצים. וגם את אחמדינג'אד. וגם את רוח'אני. וגם את נצראללה. לא הבמאי, אבל מנהיג החיזבאללה.

 

כמה שואות אחרות אנו מכחישים כשאנו אוסרים לערוך השוואה לשואה שלנו, היהודים?! לא רק את זו של הארמנים, של הצוענים, של בני הטוטסי ברואנדה. אלא גם את זו של הפלסטינים, שנכון, הם לא הוכנסו למחנות השמדה ולא לתאי גזים ולא עלו בארובות השמימה.

 

אבל האם חלילה צריך שנגיע לשם כדי שיהיה מותר לנו להשוות? ואולי מותר להשוות חוקים גזעניים שמועברים פה ברוח החוקים הגזעניים שהועברו במקומות אחרים בזמנים חשוכים. ואולי מותר שנשווה את האווירה הלאומנית המתלהמת ששוטפת מדי פעם את הרחובות: את הקריאה "מוות לערבים", את ריבוי הגרפיטי הקורא להשמדתם, את הכתובות המזעזעות, שהקלה שבהם היא "ערבי טוב זה ערבי מת", המופיעות על חולצות היחידות הקרביות. חולצות אשר לא פעם מודות מבלי משים בפשעים שהמדינה והצבא מתכחשים להם. אולי אפשר להסתפק בהשוואת הלכי הרוח שמטרימים אסונות נוראיים, על מנת למנוע את האסון הבא.

 

שואת העם היהודי קרתה בפלנטה הזו. לא בשום פלנטה אחרת. אפילו אבא קובנר חזר בו מתיאורו זה. כי זה בדיוק העניין: היא יכלה לקרות רק בפלנטה הזו. לא ע"י חוצנים, אלא ע"י אנשים רגילים שטבחו ורצחו אנשים רגילים אחרים. וזה לא צמח בין יום, יש מאין. היה צריך תהליך ארוך של דמוניזציה, שנים של קעקוע השנאה ושל חוסר יכולת או רצון לראות את האחר, כדי שהדבר הזה יקרה. ואת התהליכים האלה לא זו בלבד שמותר להשוות, אלא שנראה לי שמוטלת עלינו חובה מוסרית להשוות. לא כי זה בדיוק אותו דבר. אלא כדי שלעולם זה לא יהיה אותו דבר.

 

(איל שגיא ביזאווי: עיתונאי וחוקר תרבות ערבית פופולרית)

קישור קבוע

אני ניצול שואה. סבא שלי מת באושוויץ. סבתא שלי מתה משחפת בערבות אוקראינה. כל משפחתי עברה וניצלה מהשואה המטורפת. לסבתא שלי היה ארון מלא בקופסאות ריקות במידה ותפרוץ מלחמה שיהיה במה לאגור אוכל. רוח מלחמת העולם השנייה שרתה בבתי המשפחה שלי.

מאז חורבני בתי המקדש שלנו אנחנו לא מפסיקים להיות נרדפים. מי לא רדף אחרינו? מי לא רודף אחרינו? בכל זמן בכל מקום. עד לפני כ-80 שנה היינו מאוחדים איכשהו באחווה שלנו ובערבות ההדדית שלנו אחד כלפי השני. בשנים האחרונות החלה תופעה שהולכת ומקצינה אצלנו בבית. תופעת רדיפת יהודים אחרי יהודים. רדיפה שעולה כל תקופה מדרגה חדשה. לא אפרט את כל הרדיפות. אתמקד ברדיפת היהודים החרדים. אלה השחורים. אלה עם האף העקום והזקן. הלבנים האלה. החלשים האלה. המסריחים האלה. בדיוק אותם אלה מהקריקטורות של גרמניה שלפני 70 שנה.

לאחרונה השר יאיר לפיד יזם כמה חוקים על מנת להעניש אותם. את העלוקות. צמצם להם קצבאות. כל משפחה תקבל 1500 שקלים בחודש. שלא יהיה להם מה לאכול. וכל מי שלא מתגייס לצבא... יוכנס לכלא! נראה להם מה זה! נביא פתרון סופי לאלה שלא משחקים את המשחק שלנו. על כך שהם מאמינים ומקיימים את חוקי תורת ישראל.

תגידו, החוקים האלה לא מזכירים אנטישמיות? יהיו הצידוקים והנימוקים אשר יהיו. גם אז נימקו את ההשמדה למיליוני אנשים שראו בכך דבר הגיוני ונחוץ, להרוג את היהודים האלה. לעם ישראל יש דרך. דרך מיוחדת שאין לאף אחד אחר עלי אדמות. הייחודיות הזאת כתובה לנו בתורה שניתנה לנו לעיני כל העמים. "דה אולד טסטמוני", הברית העתיקה.  בינינו לבין היושב במרומים. לקיים את חוקי התורה. רבים מבני עמנו לא יודעים כלל על הקשר הזה. לא חינכו אותם לכך. גם אני לא חונכתי על ברכי התורה. "דרוס כל דוס" הייתה סיסמת הילדות הידועה בשכונה. אבל אחרי הכל אנחנו אחים. בני אותו אבא. אותו עם. אנחנו לא עם זר אחד לשני. אנחנו יהודים. עם ישראל.

אז מה יש להם אלה? ממה החרדים האלה חרדים? הם חרדים מהשם. פוחדים ממש. לא ב"כאילו". הם חרדים לעבור עבירות שכתובות בתורה. הם מאמינים בדיוק כמונו בצדקת דרכם. בדרך אבותיהם, אבותינו. בלימוד המעמיק של התורה. דרך הגמרא, הזוהר, הקבלה, יומם ולילה. הם מאמינים שהם שומרים על עם ישראל. הם רואים את עצמם חיילים בדיוק כמו חיילי צבא ההגנה לישראל. חיילים בצבא נוסף. עם מדים... עם זמנים... עם קשיים משלהם. הם מצווים ללמוד יומם ולילה. לא לבזבז זמן. לא לבטל אותו. הם מאמינים שעם גיוסם לצבא יתרופף לימוד התורה ויביא חורבן עליהם ועל העם. דברים שחלקנו לא יכול להבין בכלל. זר לא יבין זאת. ואם נגיד "אז רק שהעילויים ילמדו", התורה תענה לנו שלימוד תורה הוא לא כמו לימוד באוניברסיטה. הוא לא הישגי. כתוב "התורה מונחת בקרן זווית. כל הרוצה יבוא וייטול". גם אדם מוגבל בדעתו יכול להציל בתלמודו או בתפילתו את העולם. זאת האמת .

בבחירות האחרונות הודענו לכולם שיש כאן המון דעות. כשוני פרצופיהם שוני דעותיהם. חלק מהיופי בעולם הוא הגוונים השונים והצורות השונות שצובעות את הכול לאחדות אחת.

הוו מתונים בדין. לא טוב למהר להעניש ולשפוט. בואו נברר היטב לפני שנחרוץ דין. בואו נשמע מה יש לצד השני לומר. מה נפסיד אם נשמע אותו? שלא נשמיד הפעם את עצמנו. שלום לכולם.

(דני שטג – שחקן)

קישור קבוע

 

חברים אחים מועדים לששון.

שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה.

אינני יודעת אם אתם קולטים תופסים באיזה זמן בלתי רגיל היסטורי, באיזו נקודה בזמן ברצף אנחנו נמצאים. איך אנחנו מתעלים שוב ושוב על עצמינו. אנחנו שוברים שיאים. אף פעם לא היינו במקום הזה. עוד מאמץ קטן ואנחנו שוברים את השיא ואנחנו בפסגה. אנחנו אולי לא מרגישים את זה עכשיו אבל ההיסטוריה תירשום הפנקס פתוח והיד...

כל כך מרגש כל כך שהלב מחסיר פעימה. אנחנו כאן. מעולם לא היינו כל כך כאן כמו אנחנו כבר מעבר beyond והלב מתרחב מגאווה ואושר.

 

אין מילים לשמחתי ומזלי יש לי המוסיקה שתמיד עזרה לי. הצילה אותי ברגעים הקשים ומה מתאים יותר משיר אינטרנציונסוציאליסטי לבטא את הגאווה והאושר שבהווה הזה עכשיו ואת השאיפה לעוד עוד עוד העצמה של מי שאנחנו ריבונו של עוילם.

 

הימח שמם ידעו טוב טוב לעבוד עם מוסיקה  ובתור אקספרטית בתחום ממש התלבטתי במה לבחור ולבסוף הצלחתי כי אפשר לעשות  כאן ערב שלם מוסיקלי מהחומרים שלהם ואין לזה סוף אז דויטשלנד תתעוררי זה השיר. כמה השראה כמה השראה ריבון העולמים.

(שרה) דויטשלנד ארווחה אאוס אינה בזה טראום - דויטשלנד התעוררי מחלום רעגיב פרמדן יודן אין דיינה רייך נישט ראום - אל תתני ליהודים ולזרים מקום ברייך שלך. ויר וולן קמפפן פיר זיין אאופארשטיין - אנחנו רוצים לנצח למען תקומתך. ארישס בלוט זול ניכט אונטרגהן - שדם ארי לא יימחה לא יעלם. נו אנחנו יכולים עוד ללמוד מהם איך לעשות מוסיקה. את זה עוד לא למדנו.

ובברכת ציון וירושלים...

 

(סמדר יערון – יוצרת רב תחומית, מונולוג מבוסס על דמותה של זלמה ב"האנתולוגיה" של המרכז לתאטרון עכו)

קישור קבוע


שלום,

אני נרגש לקחת חלק בטקס הזה,

אבל האמת, אני גם קצת מפחד.

 

לאור מה שקרה במערכת הבחירות האחרונה ועם כל אווירת ההתלהמות שיש כאן בחודשים האחרונים, אני לא בטוח שזה צעד נבון להשתתף בארוע הזה, שבו משתתפים כל מיני שמאלנים הומניסטים יפי נפש.

אני לא בטוח שזה צעד חכם זה הרי ידוע שלא כדאי היום להיתפס כשמאלני, הומניסט, ובטח שלא כדאי שיחשבו שאתה יפה-נפש.

 

אבל מצד שני אני חייב לדבר על זה.

כי השואה היא חלק מהדי.אנ.איי. הרגשי שלי ומההגדרה שלי כישראלי. כיהודי. הייתה נוכחת אצלנו בבית. אבל בשתיקה. בפינות החדרים בדירה של סבתא שלי.

סבתא שלי ציפורה פקטור עלתה לארץ בשנת 36׳ מלטביה, היא השאירה בריגה את אבא שלה גדליהו, שתי אחיות, צילה ואסיה ואח אחד יצחק ועוד כמה דודים ובני דודים.

בשנת 40׳ אבא גדליהו פקטור כתב לביתו ציפורה שהמלחמה מתקרבת ושאולי כדאי שכולם יעלו לישראל אבל סבתא שלי כתבה לו בחזרה שהמצב מאד קשה כאן, שיש בריטים ואין עבודה. לאחר מכן היא לא שמעה מהם יותר.

 

כולם נספו כמובן, רוב הסיכויים שהם נורו ביערות באחת מההוצאות ההמוניות להורג. 

סבתא שלי אולי ידעה מה קרה להם אבל מעולם לא סיפרה. ובמשך כל חייה, מעבר לאובדן הגדול, היא הרגישה אשמה נוראית על כך שאולי אם היתה כותבת להם אחרת הם היו באים לישראל וניצלים.

 

אני הייתי הנכד הכי צעיר שלה ולי היא הייתה מספרת קצת. על אחותה הקטנה אסיה, שהייתה מאד יפה וניגנה יפה בפסנתר, ועל החתול שלהם פינאס-בבוק שרדף אחריה כשעזבה את הבית בדרך לאנייה לפלשתינה ואז היא הייתה משתתקת, ובשתיקה שלה היה חבוי הנורא מכל שבוודאי קרה להם.

 

בצירוף מקרים מלא סמליות היא נפטרה בכ״ו בניסן רגע לפני כניסת יום השואה של שנת 1985. לפני 30 שנה בדיוק.

 

זה סיפור השואה הפרטי של המשפחה שלי.

אבל מעבר למפגש הפרטי של כל אחד מאתנו עם השואה יש גם את הזיכרון הקולקטיבי, שנבנה אצלנו לאורך השנים ממה שאנחנו קולטים בבית הספר ובתקשורת, מהטקסים הממלכתיים והארועים המציינים את היום הזה.

 

מגיל צעיר כחלק מתוכנית הלימודים, אנחנו נחשפים לכל הזוועות בלי שום הנחות:

ערימות של גופות, שיער, נעליים, שיני זהב, מוזלמנים, טרנספורטים, צעדות מוות, אקציות.

אנחנו שומעים עדויות של ניצולים מהמחנות, אנחנו נוסעים לפולין בתיכון לביקור במחנות הריכוז, למצעד החיים. ומקבלים פירוט מלא של שיטות ההרג המזעזעות, הטכניקה המצמררת של הנאצים, סיפורים של אכזריות שאין לה גבול, וקהילות שלמות שנמחקו כל אחת והכרוניקה הטראגית שלה. רק בגלל שהיו יהודים.

 

למעשה רוב המועדים שאנחנו מציינים במהלך השנה , כמעט כל חגי ומועדי ישראל מציינים ניסיונות טבח ורדיפה של יהודים.

בחנוכה אנחנו מספרים על היוונים

בפורים - הפרסים

בפסח - המצרים

בל״ג בעומר הרומאים

ובין לבין יש את האינקוויזיציה וגירוש ספרד, הפרעות והפוגרומים.

 

אנחנו מציינים את יום השואה שבועיים אחרי ששרנו כולנו בליל הסדר בקול גדול ״שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו״.

 

והדי השיר הזה מתערבבים בתמונות הזוועה המוחשיות מאד, שמוקרנות ומסופרות לנו במהלך היום הזה.

 

תפקידו המרכזי של יום השואה הוא הזיכרון. בערב יום השואה גם מזכירים לנו שהסכנה עדיין קיימת ושגם בדור הזה יש צוררים שעומדים עלינו לכלותינו. ומיד מרגיעים שיש לנו צבא חזק ש"יצילנו מידם". אבל אני מרגיש וחושב ומאמין שחייב להיות נדבך נוסף.

 

כעם שהיה קורבן להשמדה השיטתית ביותר ולגילוי הגזענות הקשה ביותר, אנחנו חייבים לזכור שגם שהגזענות היא סכנה שאורבת בכל פינה.

 

וכשבמדינת היהודים נשמעות קריאות מדי פעם ״מוות לערבים״ ואיש מהמנהיגים שלנו אינו נזעק. כשאנשים קוראים בראש חוצות, בפייסבוק ובפנים גלויות: להכות, לגרש, או סתם לסתום את הפה לצמיתות לאנשים בעלי דעות שונות משלהם.

אז יום השואה חייב להיות גם יום של חשבון נפש עמוק עבור הציבור הישראלי.

 

(ליאון רוזנברג – איש טלוויזיה ושחקן)

קישור קבוע


מגישה: רותם זיו

 

"המאמץ האנושי החשוב ביותר הוא השאיפה למוסריות בפעולותינו. האיזון הפנימי שלנו, ואפילו הקיום שלנו, תלויים בכך. רק מוסריות בפעולותינו יכולה להעניק לחיים יופי וכבוד. להפוך את אלו לכוח קיים ולהעלות אותם למודעות. זוהי אולי המשימה החשובה ביותר של החינוך. הבסיס למוסר אינו צריך להיות מושתת על מיתוסים או להיות מקושר לאיזושהי סמכות, שמא ספק כלשהו לגבי המיתוסים הללו או הלגיטימיות של הסמכות הזו יפגמו בבסיס לשיפוט ולפעולה שקולים ונבונים."

 

"היהדות הוכיחה שהתבונה היא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה... מחובתנו, אנו היהודים, להציע לעולם את ניסיוננו העצוב בן אלפי השנים, ותוך נאמנות למסורת המוסרית של אבותינו – להיות חיילים במאבק על השלום, שכם אחד עם הכוחות הנעלים ביותר בכל החוגים התרבותיים והדתיים."

 

"הקשר שאיחד את היהודים במשך אלפי שנים ושמאחד אותם היום הוא, מעל הכל, האידאל הדמוקרטי של צדק סוציאלי, בצירוף האידאל של עזרה הדדית וסובלנות בין כל בני-האדם עלי אדמות... המאפיין השני של המסורת היהודית הוא הכבוד הגדול שהיא רוחשת לכל צורה של שאיפה אינטלקטואלית ומאמץ רוחני."

 

"לעם היהודי, אליו אני משתייך בשמחה ושלמנטליות שלו אני חש שייכות רבה, אין איכות שונה בעבורי בהשוואה לכל העמים האחרים. עד כמה שניסיוני מגיע, הם (היהודים) אינם שונים מכל קבוצה אנושית אחרת, אף על פי שהם מוגנים מהסרטנים החמורים ביותר משום שאין להם כוח. מבחינות אחרות, אינני יכול לראות שום תכונה 'נבחרת' המיוחסת להם."

 

(אלברט איינשטיין. מתוך: "כמו שאיינשטיין אמר" הוצאת מעריב – הד ארצי, 1999.

מגישה: רותם זיו)

קישור קבוע

 

פליטות נראית לעולם אותו דבר. גם במעבר הגבול באב אלהווא, שמפריד בין סוריה לטורקיה. הם נהרו לשם בהמוניהם. רבבות, נוטשים את סוריה בעור שיניהם, נמלטים מהתופת לחיים של עוני, צפיפות, פליטות – אבל לפחות חיים. והתמונה היא לעולם אותה תמונה: נשים במטפחות ובפנים מיוסרים, אבות כפופים מעומס המזוודות, ילדים מחזיקים צעצוע יקר לליבם: בובות, כדור-רגל, כל דבר שיזכיר את החיים שאינם עוד.

 

לא רחוק מהגבול פגשתי אותם. מספר מבוגרים, כעשרים ילדים, שהתנחלו בבית שבנייתו עדיין לא הסתיימה. אחרי שהזמינו אותי פנימה והמצלמה נדלקה הם דברו מונולוגים מצמררים, מספרים על עינויים מצד המשטר, על מוות. על החברים והמשפחה שנותרו מאחור. מעניקים חיים למושג רצח-עם וכל זאת במרחק של מספר קילומטרים מהמקום שבו אני חי. מספר חודשים לאחר מכן שוב, על הגבול, פגשתי אותם. פליטים כורדים, מספרים על טיהור אתני. האויב הפעם הוא דאעש. מה עשית לפני המלחמה? שאלתי את המדריך שלי. הייתי מורה למוסיקה. ומדוע עזבת? הקשיתי. הם הוציאו להורג כל מי שעוסק במוסיקה, הוא ענה בפשטות.

 

את הסקרנות יכול לספק יוטיוב, ספריית רצח-עם און-ליין שמתעדכנת מדי יום. במקרה הזה איש לא יוכל לומר "לא ידענו", "לא שמענו". תיעוד של רבים מ 215 אלף הקורבנות, ושל 6.5 מיליון העקורים והפליטים. את העיניים תופסות לעיתים תמונות של מוזלמנים חסרי גיל, לעיתים אפילו חסרי מגדר, עומדים יחפים בשלג הקפוא בחורף או בשמש הקופחת בקיץ ונדמה שההבדל הוא רק במעבר מצבע לשחור לבן.

 

חלקם ממש לידנו. לא רחוק מהגבול שלנו נולדו לאחרונה עיירות פליטים גדולות, מאוכלסות במשפחות ובאנשים שניסו לברוח כמה שיותר רחוק ונעצרו בשלט "עצור, גבול לפניך". מדי פעם אנחנו מקבלים הצצה לבתי החולים בארץ שנפתחו לטובת מורדים סורים. מסייעים בשקט, כמעט בהיחבא. 

 

כל כך קרוב אלינו ואנו שותקים. ממי שרדיפות הפכו למילות מפתח בלקסיקון שלהם, היינו אולי מצפים שיעשו משהו. לפתוח את השערים, תגידו. אולי לפרוס חסות על הפליטים שיושבים במובלעות או באזורי החיץ ולהגן עליהם מבחוץ. 

 

אבל זה נאיבי, יגידו אחרים. בלתי אפשרי עבור מדינה קטנה כמו שלנו. אין לנו מספיק משאבים. זה יפר את האיזון, גורמים עוינים ינצלו את הכנסת האורחים. אסור לנו להיכנס לתוך הקלחת הזאת של שיעים, סונים, עלאווים שטובחים אחד בשני במלחמת הכל בכל שהדבר היחיד שמשותף לרבים מהם, רבים מדי, הוא השנאה לישראל. הכל נכון.

אבל מה עם האמירה והתאורה. איפה הפרוז'קטור, המצפן המוסרי ? היכן הקריאה הברורה והצלולה היוצאת מכאן לעולם הנאור, זה שהכה על חטא העמידה מנגד כל כך הרבה פעמים, להתעורר ולעשות מעשה כדי להציל אותם? אותה קריאה שעמי שיווע אליה לפני 75 שנה ולא הגיעה.

 

כי זה קורה עכשיו לא רחוק. במרחק של קילומטרים בודדים מכאן כבר לא שורפים רק ספרים. אבל מדינת היהודים שותקת. במאבק הטעון בין ה"אור לגויים" של הנביא ישעיהו לבין תפיסת ה"עם לבדד ישכון", נראה שברור מי מוביל. ככה זה כשמכונסים בתוך חרדות, הן מחרישות את זעקות העוול שמסביב. האחר שלנו הוא אויב, ולאויבים לא מסייעים. 

 

אבל רגע, לא כולם אויבים. זו לא הפעם הראשונה. מה זה היה? לפני 100 שנה בדיוק? אה, נכון, רצח-עם בארמניה. בין מיליון למיליון וחצי ארמנים שנהרגו בג'נוסייד שיטתי. לא היינו, נכון. אבל מה עם הכרה? גינוי? הבעת עמדה ברורה ובלתי מתפשרת של מי שחוו רק לא מזמן חוויה כזו והעולם שתק? הכחשת שואה היא פשע. והכחשת שואה ארמנית? זה כבר פוליטיקה. 

 

נחזור לסוריה. לבאב אלהוא. נסעתי לשם לקראת המתקפה האמריקנית הצפויה נגד השלטון הסורי, בעקבות השימוש בנשק כימי נגד מאות בני אדם. רק כמה ימים לפני כן התפרסמו תמונות של מאות גופות שוכבות סמוכות זו לזו של ילדים ואזרחים שנהרגו כתוצאה מגז. דז'ה-וו. ריאיון אחד אני זוכר במיוחד. איש מבוגר שנכנס לארץ המובטחת דקה לפני כן, ניצול המתקפה הכימית. ואני ניגש וקובע: ניצלת. אומרים שזה עניין של ימים, אולי של שעות, עד שתחל המקפה של המערב נגד מי שהמית אתכם בגז. אחר כך תוכלו לחזור הביתה.

 

אתה איש צעיר, הוא אמר לי. אתה תראה. איש לא ינקוף אצבע לעצור את זה כי לאיש לא אכפת. הכול פוליטיקה. הוא צדק.     

 

(אהד חמו – כתב לענייני פלסטינים, ערוץ 2)

קישור קבוע


לנסיעה שלי לברלין בשנת 2010 קדמו כ-20 שנה של הכנות. ברלין תמיד הייתה לי בראש, אולי בגלל החרם שסבא שלי עשה על כל תוצרת שהגיעה מגרמניה. אולי בגלל ה"ימח שמם" שהיה מצטרף לכל משפט שסבא היה אומר בנוגע לגרמנים. אולי בגלל שעד גיל עשר הוא היה קורא לי "ילד" ואח"כ "נער" כי לא היה מסוגל לקרוא לי בשמו של אחיו שנרצח בטרבלינקה.

 

בגיל חמש עשרה הקמתי להקה בשם "ליצני החשק של ברלין" ובתקופת השירות הצבאי כתבתי את השיר "סע לברלין":

 

סע לברלין / חמוש בבגדי עור / ואלת בייסבול

צעד לתוך הבר האפל / חתוך בעשן / באדי האלכוהול

בבשר החשוף הבהיר של נשים אירופאיות.

מצא שם את נפשי כורעת ברך מול קצין מפלוגות הסער

לועסת שומן / לוקקת מקערת הכלב.

הכה בה / רוצץ את גולגולתה / במכה אחת

גאל אותה.

 

בכל יום שואה מאז שנת 2000, מקרינים בטלוויזיה את הביצוע המוסיקלי שלי לשיר הזה. אני מסביר בתוכנית הטלוויזיה שאיני רוצה להיות הקורבן אלא מעוניין דווקא לנסוע לגרמניה ולחסל את ה"יהודון" שבי.

 

לאחר שנים של יצירה מוסיקאלית ותיאטרלית בישראל, עמדתי בשנת 2009 בפני הקלטת האלבום השלישי עם הלהקה שלי, "המיעוטים". תוך כדי החזרה הבטתי בחברי הלהקה וחשבתי לעצמי: "אתה עומד לעבור את עשר השנים הבאות בדיוק כמו אלו שעברו". עצרתי את החזרה, התנצלתי בפני חברי ההרכב ואמרתי להם כי אני מבטל את ההקלטות. למחרת בבוקר נרשמתי ללימודי השפה גרמנית.

 

בכל נסיעה שלי לאירופה, לפני המעבר לברלין, חשתי כיצד אני מצליח – פיזית – לנשום. בישראל תמיד חשתי מחנק ואת השמש שורפת. מבחינה יצירתית חוויתי בישראל חוסר התפתחות והתנוונות. הרגשתי שאני שוקע בביצה ונחנק.

לסיום הפרק היצירתי שלי בישראל העליתי מופע יחיד בשם "נתי נפרד" – במהלכו נפרדתי מהצופה הישראלי.

 

לאחר שהייה בת שנה וחצי בברלין (ויזת אמן) העליתי בעיר מופע תיאטרון דוקומנטרי משולב וידאו בשם "תישארו בבית", או בגרמנית Zuhause Bleiben. במהלך האירוע הקרנתי סרטונים מישראל ומברלין ובסיומו האכלתי את הצופים הגרמנים חרוסת שהכנתי על הבמה. בסרטונים מישראל כיכב סבא שלי.

 

באותה תקופה הייתה לי בת זוג מקומית שנהגה דרך קבע להעיר לי שאיני עומד ישר כשאני משוחח עם אנשים. "זה נותן להם תחושה כאילו אתה לא אדם אמין" והייתה מחווה ג'סטה עם היד שלה, כמו נחש. היא עבדה כאחות והייתה מראה לי תמונות של הקשישים אותם סעדה, "תראה כמה הם חמודים". הסברתי לה שאני מתקשה לראות את החמידות בקשישים גרמנים. כשאחד מהם הלך לעולמו הערתי בחוסר רגישות ש"זה לא קשה לי במיוחד".

 

בברלין חשתי כמעט תמיד שזהו המקום שבו אני פוגש את אלוהים. בעוד שבישראל ה"זהות היהודית" שלי לא העסיקה אותי מעולם, בברלין תמיד חשתי סוג של חיבור לכוח עליון. הדבר התבטא גם בשורה ארוכה של צירופי מקרים וגם בכך שבתוך כל הזרות התחברתי שוב למקומות בסיסיים אצלי, כמו היהדות.

בת הזוג הגרמנייה נפרדה ממני תוך שהיא מסבירה את הפרידה בכך שאני איני חזק מספיק. הסברתי לה שאני בהחלט לא חזק ושהייתי מספיק חזק בישראל. חודש לאחר הפרידה כתבתי בבלוג שלי שאני מעוניין במקום שקט, מבודד בלי איש שיפריע לי. כעבור מספר ימים עברתי תאונת אופניים שהסתיימה בבית החולים.

 

כמו החברה שלי לשעבר, גם האחות בחדר הרנטגן ציוותה עלי להתיישר לצורך הצילום. גם האחות שגיבסה לי את היד דחקה בי להתיישר – אחרת הגבס לא יפעל את פעולתו כמו שצריך. גם כשהגעתי לביקורת במרפאה, פקד עלי שוב ושוב הרופא שאתיישר. לבסוף חזרתי לבית החולים – מבודד בחדר משלי. קראתי למחלקה שלי – המכון לשיפור היהודון. המקום בו לא יתנו לי להיות כפוף.

 

שיחות הסקייפ עם הוריי גרמו לי תסכול רב. אמי סבלה מפריצת דיסק ואני שהבטתי בה דרך המסך כשהיא כפופה, הייתי אחוז תסכול מחוסר היכולת שלי לעזור לה.

 

הציעו לי עבודה בבית קפה מתחת לדירה שגרתי. לאחר יום העבודה הראשון ישבתי עם בעלי המקום ושאר העובדים. אכלנו ושתינו ביחד ואני חשתי כבן משפחה. בלילה לא הצלחתי להירדם. שאלתי את עצמי מדוע אני מנסה להרגיש כבן משפחה במקום אחר בשעה שהמשפחה האמתית שלי בישראל.

בבוקר בישרתי לבעלי המקום שאני שב לישראל. 

במוצאי השבת הקרובה אני טס לשם שוב לשבועיים. אולי יותר.

 

(נתן, נתי אורנן – יוצר רב-תחומי)

קישור קבוע


בפרק הראשון של העונה השנייה של זגורי, בבר האבא, אחרי אירוע לב ותקופה שבה הוא חווה משבר אישי, מחליט לא לקום בצפירה ביום השואה.

 

טענתו היא שהוא יקום רק ברגע שסיפורו הטראומטי יסופר גם, ברגע שספינת המעפילים שטבעה יחד עם הוריו ודודו, ברגע שהמוזיקה עליה הוא גדל וההיסטוריה שלו יהיו חלק מההיסטוריה הישראלית, אז הוא יקום. כמובן המעשה של בבר גורר ויכוח משפחתי ער. ויותר מכך הפרק יצר ויכוח ברחבי הפייסבוק והעיתונות.

 

אני כבת להורים גרמנים שהתגיירו לא הייתי משתתפת בפרק אם היה לי חשש שהוא מביא תמונה חד צדדית. אך הפרק מציף נושא חשוב ועקרוני ומביא מכלול דעות ותגובות. הוא פרק שאינו מזלזל בזיכרון השואה אך מרשה לשאול שאלות. פרק שנעשה באומץ וביקורת אך גם עם הרבה אהבה. בעיניי הנושא הוא: פוסט טראומה ואיך אפשר להחלים ממנה או לפחות לחיות לצידה?

 

מהי פוסט טראומה? בשל אירוע טראומטי, המערכת הנפשית מוצפת בגירויים שאותם היא אינה יכולה להכיל ולעבד. מדובר בחוויה המבקעת את מערכת הגנותיו של האדם בדומה לפציעה החודרת את עורו, ומציפה את האגו. חוויה נהיית טראומטית כאשר היא אינה עוברת עיבוד ואינטגרציה. היא ממשיכה לרדוף את הנפגע מתוכו במלוא עוצמתה, מונעת ממנו לשוב לכוחותיו, להמשיך בדרכו, לחפש אתגרים, הנאות, אהבה ועתיד.

 

התגובות לטראומה הן שונות ולא צפויות: הכחשה, הפנמה, השלכה, נסיגה, פיצול של האגו, שליטה, כלומר צורך לשלוט באחרים ולהכפיף את הסביבה לרצונותיו של הפרט, צורך הגובר על שיקולים אתיים ופרקטיים. הדחקה, רציונליזציה, אינטלקטואליזציה ועוד.

קיימת גם סובלימציה – מנגנון הגנה חיובי, המעיד על התמודדות בריאה, יצרנית ויצירתית. האני מחליף את המטרה היצרית של דחפיו במטרות מועילות ומקובלות: ספורט, אמנות, פעילות חברתית וכו'.

 

סובלימציה יכולה להתרחש רק אחרי שסיימנו עם ההדחקה או ההכחשה או הנסיגה או הכוחניות והשליטה. כלומר, כשנושא או שאלה מורכבת עולה ולא מוצגת בצורה חד-צדדית. זהו הצעד הראשון לטיפול.

 

בתוך משפחה ידוע שאין להשוות את עוצמת הטראומות בין ילד לילד, אלא יש לתת לכל אחת את מקומה וכך גם בתור אומה וכך גם בתור בני אדם בחברה האנושית. הדחקה או הכחשה או אי הקשבת לסיפורו של אדם או קבוצה יגרום בסוף לתגובה קשה פי כמה. לטרור. למלחמה. להפיכה. לשנאת חינם.

 

בשל עוצמת זיכרון השואה הדחקנו סיפורים, כאבים, צרכים, רצונות וחלומות של כולנו. עוצמת השואה באתוס הציוני לא אפשרה לנורמליזציה של בחירות וחיים. זו התנהגות פוסט טראומטית בלתי נמנעת אבל אפשר להחלים ממנה.

מותר לשאול, מותר לחקור, מותר לדבר על....

 

המחויבות שלנו היא לחנך דורות כאלה פתוחים ומאמינים שאפשר אחרת. שתמיד יש עוד אפשרות חוץ מאלימות. מהכחשה, מהדחקה.

 

בפרקי אבות עקיבא בן מהללאל אומר: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה – דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: מאין באת, מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."

רגע הולדתך ונתוני הולדתך. כלומר למי נולדת, מה מינך, דתך וכו' לא בשליטתך. רגע מותך גם הוא אינו בשליטתך. אבל כל מה שאתה עושה בין אותם נקודות של הולדתך ומותך. ה"איך" תחיה. איזה אבא, אימא, איזה אזרח, איזה אדם תהיה, זה כן בשליטתך.

אז תשאלו שאלות כי זו תחילת ההחלמה.

 

(שרה פון שוורצה: שחקנית ומחזאית)

קישור קבוע


חושך. אני לא מצליח לעצום את העיניים, אני מתהפך מצד לצד. לועס את הכרית. המחשבות בועטות בי. מחר נקום לשחר חדש. שחר מרפא. חייבים לסלק את כל אלה הרוצים בשינוי. חייבים לגרש את חיות האדם האלה מהפלנטה שלנו. צריך לשמור על גבולות ברורים. צריך להכיר בעליונותה של המדינה. אני קם מהמיטה. אני מביט במראה. אני יפה. אני יורד אל הרחוב, קולות העיר מסמנים לי שכדי לשמור על המקום הזה צריך להפשיל שרוולים, צריך להילחם, רק בכוח הזרוע נלמד אותם למי שייכת הארץ הזאת. רק בכוח הזרוע נלמד אותם מי עליון ומי תחתון. איך הם מעיזים לחשוב שיש להם זכויות. איך הם מעיזים לחשוב שהם חלק מהעם שלנו. הם השחורים, המטונפים, הם השנאה שלנו. לא רק שאין להם זכות קיום כאן, אין להם זכות קיום בשום מקום. רק מלחמה נוספת תלמד אותם לקח, תלמד אותם לחזור ולהתחפר בגטאות שלהם. כמו כוורת דבורים צריך להכות בהם מן השורש שיפסיקו להתרבות. אני נכנס בשער בית הספר. מוסר בגאווה את תעודת הזהות הכחולה שלי. אני עומד מאחורי הפרגוד. אני בקלפי. אני משנן לעצמי את מה שהוא אמר אתמול. "הערבים נוהרים לקלפי", הוא צודק. כל כך צודק. חייבים לסלק את כל אלה הרוצים בשינוי. חייבים לגרש את חיות האדם האלה מהפלנטה שלנו. חייבים מלחמה. הלילה אני אישן כמו תינוק. מחר נקום לשחר חדש.

 

(גיבסון אבי בר-אל – שחקן, במאי ומנהל אמנותי)

קישור קבוע

(מסורת היא בטקס האלטרנטיבי שהקטע הבא מסיים אותו בכל פעם)

 

אני הבן השביעי והאחרון של יוסף ומלי עליהם השלום – ניצולי שואה.

באתי לעולם כתשובה, כניצחון על הנאצים שרצו אבל למזלי לא הצליחו להשמיד

את הוריי. השיר הבא מוקדש להם

 

אדם חופשי

 

כמו מלאך שנשלח מלמעלה

תקשיבי אני שר לך

שר לעצמי

על הכול אני יכול לסלוח לך

אני נשבע לך

רק תגידי לי למה – את עוזבת אותי

 

אולי כי אני אני – אני מי שבא לי

ואני לא צריך אותך שתגידי לי מי אני

אני אני ואני עושה מה שבא לי

הבן של יוסף ומלי

אדם חופשי...


קישור קבוע


ערב יום השואה תשע״ה, 70 שנה לאחר שחרור ״מחנה אושוויץ״, הוכרז השנה ע״י יד ושם, בדגש על ״כאב השחרור״.

אבא קובנר כתב על הפגישה שלו כחייל משחרר, עם אם ובתה שניצלו על ידו. המשפט הראשון ששמע מהבת היה: ״מאמע, מען טאר שוין ווינען?״ ("אימא, מותר כבר לבכות?"), וסיכם את הפגישה: ״ובליבם אבן רותחת.״

אלי ויזל כתב: ״מעמקי הראי הביטה בי גווייה - מבטה אינה מרפה ממני״.

אנטי צוקרמן כתב: אין עוד עם יהודי... איזו שמחה (שחרור) יכולה להיות ....

אנחנו הדור השני. אנחנו הביטוי לריק שנוצר מהכאב הגדול של השחרור.

שחרור שהביא את המשוחררים...להבנה שזהו מפנה והם נשארו בלי עם, בלי הנשמה,

שהשחרור אינו משמח...אלה הבנה שהנה יש מקום וזמן לכאב, וממנו או חדלים או קמים מחדש...

כאב שאנו בני הדור השני לקחנו עלינו מבלי לדעת מבלי להבין מבלי לשלוט על כך לעד.

היום מותר להגיד כי מ...כאב השחרור הזה.. אנחנו בני הדור השני שרדנו.

תופעות של התנהגות לא נורמטיביות שלעולם לא יסופרו...

פגיעה לא מודעת של הורים בילדיהם.. מחוסר שליטה משיגעון האימה.

משינוי נורמות התנהגותיות שנתקבעו. מהמלחמה הארורה הזאת.. כן!

שתיקת אם על מעשה אב בילדיה... התנהגות אם בחינוך עקום את ילדיה...

חיבוק חזק של אהבה שחנק את ״דור הבום״ שלאחר המלחמה, מהפחד לגונן,

חיבוק שבא מחוסר מודעות, והגיע עד לכדי התנהגות חייתית...

אנחנו הדור השני, אנחנו הכאב האמיתי של השחרור....

אנחנו אבות ואימהות, כבר סבים וסבתות... לדור השלישי, ואף הרביעי... והחמישי.

דור שהוא תוצאה של אימת המלחמות החוזרות, השחרור, מבצע קדש, ששת הימים, ההתשה, מלחמת כיפור, מלחמת המפרץ, לבנון הראשונה והשנייה, מבצע עמוד ענן וצוק איתן...

דור של עם שקם בארץ חדשה תוך דחיקת עם שישב בארץ הזאת.. ודחקו ביום האדמה, ואירועי 2000.

עם שהבטיח בחזונו להקים את הבית היהודי לעם היהודי בארץ ישראל הארץ המובטחת

(לתפיסתו - ואינני מערער על כך) לעם היהודי והבטיח!  - שהוא למד מהמלחמה ההיא וינהג אחרת!

עם שאת חזונו כתב בדם קורבנות השואה בקורבנות מלחמות העצמאות והכיבוש,

עם שקם מתוך כאב השחרור אל דרך חדשה... ומנוכרת...

שמהבטחותיה נשאר רק הצורך לקבע את אינסטינקט ההישרדות,

ועליו לבנות את הפחד החדש מהגר... מהשכן אותו סיפחנו למדינתנו.

ולכן...

אני דור ההמשך שהחל מתופעת ״בום הילודה״... של סוף הארבעים תחילת החמישים - של ניצולי השואה שהשתחררו... לכלא של רגשות אשמה.

אני נשבע היום.

אני נשבע כי לא אשכח לעולם את התופת ממנה הצליחו הוריי להשתחרר...

אני נשבע לא להתעלם מהכאב שלא השתחרר מהשחרור של המלחמה,

כדי שאוכל להקים דור חדש שלא יפגע באיש.. אלה יכבדהו

שיאמץ את הזר,  שעמו על-פי פחת, וברח מאימת שואה, בין אם היא מתחוללת באפריקה, באירופה, באסיה או באמריקה...,

אשתף את השכן אתו אני חי כאן מעבר לשער חצרי, בארצי

בהצלחותיי, בדרכי, במעשי,

ולא ממקום של פחד וצורך לשרוד, אלה ממקום של דרך לשלום.

רק הידיעה שאותות המלחמה שבאו מגבורה, שווים לטלאי צהוב אות שבא להדרה...

יכולים להביא אותנו להכרה ולקבלה של זכות הקיום של - האחר.

אני אשתחרר מהתלות והצורך להשתמש בזיכרונות השואה להמשך קיום המדינה

כי לעולם לא אוכל אחרת לשחרר את הכאב.


(ירון פרידמן, בוגר תאטרון החדר, יוצר הכרזה: "אימא, מותר כבר לבכות?")



קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il