הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא צעד קדימה בהתפתחות התיאטרון. זו חוויה בלתי רגילה! (פרופ' אואן שפירו, אוניברסיטת סירקוז, ארה"ב)


 

לפני עשר שנים נסעתי עם חברתי הטובה, סיגלית בנאי, לקהיר. זה היה במסגרת נסיעות דו-שנתיות שלנו לקהיר, שכל אחד מאתנו עשה מסיבותיו הוא. הסיבה "הרשמית" שלי לנסיעות התכופות האלה הייתה המחקר שלי על הקולנוע המצרי והמוצא של משפחתי. שני תירוצים עלובים שנועדו לחפות על העובדה שאני פשוט אוהב את המקום הזה, עם כל הקושי שבו, ושכל מפגש עמו אפשר לי לפגוש גם את עצמי. במיוחד, את החלקים הפחות מחמיאים של עצמי.

 

באותה נסיעה שעליה אני מדבר עכשיו, בשנת 2005, הגענו לקהיר וידענו שהסרט "באב א-שמס" של יוסרי נסראללה בדיוק יצא לאקרנים ומוצג בבתי הקולנוע בעיר. שנינו קראנו את הרומן האפי של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי, אשר על-פיו נעשה הסרט ולא יכולנו עוד לחכות לצפייה בעיבוד הקולנועי. בהזדמנות הראשונה שהייתה לנו הלכנו להקרנת בוקר בקולנוע גלקסי, לראות את חלקו הראשון של הסרט, "אל-רחיל" ("העזיבה"), אשר בשל אורכו חולק לשני חלקים. את החלק השני, "אל-עוודה" ("השיבה"), תכננו לראות אחה"צ.

 

אבל החלק הראשון הספיק לנו. הוא כל כך דיכא אותנו שכשיצאנו מבית הקולנוע כבר לא היינו בטוחים שאנחנו רוצים  לראות את החלק השני. ואנחנו לא עוד סתם תל-אביבים, יפי-נפש וטהרנים. זה לא תיאור הנכבה הפלסטינית שכל כך דיכא אותנו, כי אם – איך לא? – הסיפור הישראלי. משוכנעים שאחרי כ"כ הרבה נסיעות למצרים, שנים של פעילות וכתיבה, אנחנו כבר מחוסנים מפני המשקפיים הישראליים המונחים על חוטמנו, היה ברור לנו שאנחנו כבר לא נופלים בפח הזה, שבו נופלים כל הישראלים האחרים, שלא מסוגלים לצאת לרגע מהנרטיב של עצמם, ולראות את האחר. אבל מה לעשות?! האופן שבו הוצגו החיילים הישראלים בסרט פשוט נגע לנו בנקודה רגישה במיוחד. הזדעזענו כי הציגו אותם כמו נאצים.

 

יצאנו מבית הקולנוע מדוכאים ונסענו לפגוש את נאדיה, חברה שלנו, בימאית בעצמה, שהזמינה אותנו לקפה והיא גם זו שהמליצה לנו על הסרט. "אני חושב שהנכבה מספיק נוראה כשלעצמה", הסברתי לה כשנפגשנו, "ואין צורך להשוות אותה לשואה. זה גם לא נכון, וגם פוגע באינטרס הפלסטיני בעצמו לדעתי". אבל נאדיה הייתה בהלם. היא לא הבינה בכלל על מה אנחנו מדברים. "למה אתם חושבים שהוא השווה את זה לשואה?!". הסברתי לה למשל שגם הלבוש של החיילים מזכיר את זה של הנאצים וגם הסצנה שבה רואים את כל הנעליים של הפלסטינים שברחו מזכיר את ערימות הנעליים של הקורבנות במחנות ההשמדה.

 

נאדיה הייתה באמת מופתעת, היא לא הבינה בכלל על מה אנחנו מדברים, והיא ראתה, כך סיפרה, לא מעט סרטי שואה. "אני לא רואה איפה ההשוואה פה", אמרה. "המדים של החיילים נראים לי פשוט נכונים לתקופה, ולי הם הזכירו מדים של חיילים בריטים, כמו אלה שרואים בסרטים מצריים על תקופת הקולוניאליזם. והנעליים, זה בכלל מחווה לטראומה של 67', כשהחיילים המצרים בסיני ברחו והשאירו מאחוריהם את הנעליים. אתם פשוט שטופים באימג'ים מהשואה, ואנחנו באימג'ים מ-48' ומ-67'. אני מבטיחה לך ששום מצרי או ערבי לא עשה את ההשוואה הזו שאתם עשיתם, אבל מעניין שזה נראה בעיניכם דומה".

 

הדיון הזה עם נאדיה עשה לנו משהו, ובסופו של דבר הלכנו לראות גם את החלק השני של הסרט. אבל הדיון הזה איתה עוד המשיך הרבה מעבר לאותה פגישה. חזרנו ודשנו בנושא לא פעם. בביקור הבא שלי בקהיר אחרי חצי שנה נפגשנו שוב, ושוב עלה הנושא. "הצבתם רף מאוד גבוה", היא אמרה לי. "כל אסון אחר שקורה בעולם לא ניתן להשוואה לאסון של העם היהודי. ומה זה אומר בעצם? כביכול עד שלא נגיע למחנות השמדה ותאי גזים, הכל בגדר הלגיטימי? איך אפשר ללמוד משהו מהשואה, אם לא משווים אותה לשום דבר?".

 

חרדת הקודש שלי מהשואה, נאלצתי להודות, הייתה עדיין מושפעת מאותם משקפיים ישראליים, שאני עצמי הייתי משוכנע שכבר מזמן הסרתי אותם. צמד המילים "אסור להשוות", שהיה בעיני כמו איזו אקסיומה בלתי ניתנת לערעור, נשמע לי פתאום כמו איזו קריאה קולנית חסרת כל הצדקה ובמיוחד חסרת בסיס הגיוני לכל מה שאני מאמין בו.

 

למה אסור להשוות? את מה זה משרת כשלא משווים? וממתי משווים בכלל בין שני דברים שהם זהים לחלוטין?! הרי גם תאומים זהים, הם לא זהים במאה אחוז!

יתרה מכך, הקריאה "אסור להשוות" נאמרת כאן כמובן מאליו, לא פעם מפיהם של מי שבעצמם לא יהססו לערוך השוואה שכזאת כשזה נוח ומתאים לאידיאולוגיה שלהם.

 

הסופרת היהודייה-מצריה עדה אהרוני עשתה השוואה בין שואת יהודי אירופה לקורות יהודי מצרים בספרה "מהנילוס לירדן", ודפי ההיסטוריה הממסדית ביותר יודעים להעיד שההבדל רב עד בלתי הגיוני בעליל; בשנות ה-60 תואר ג'מאל עבד א-נאצר בארץ כ"היטלר שעל הנילוס"; בני הדור שלי זוכרים בוודאי שבל"ג בעומר היינו שמים בובת קרטון במרכז המדורה ושורפים את היטלר או את נאצר לחילופין; היינו מקללים "שתמות בקבר של נאצר או שחור", או "של היטלר השחור", ואני בכלל חשבתי שבמדובר באותו אדם; אותם אלה שאוסרים על ההשוואה הם גם אלה שלא יהססו להשוות את החמא"ס לדאע"ש, ואת דאע"ש לנאצים. וגם את אחמדינג'אד. וגם את רוח'אני. וגם את נצראללה. לא הבמאי, אבל מנהיג החיזבאללה.

 

כמה שואות אחרות אנו מכחישים כשאנו אוסרים לערוך השוואה לשואה שלנו, היהודים?! לא רק את זו של הארמנים, של הצוענים, של בני הטוטסי ברואנדה. אלא גם את זו של הפלסטינים, שנכון, הם לא הוכנסו למחנות השמדה ולא לתאי גזים ולא עלו בארובות השמימה.

 

אבל האם חלילה צריך שנגיע לשם כדי שיהיה מותר לנו להשוות? ואולי מותר להשוות חוקים גזעניים שמועברים פה ברוח החוקים הגזעניים שהועברו במקומות אחרים בזמנים חשוכים. ואולי מותר שנשווה את האווירה הלאומנית המתלהמת ששוטפת מדי פעם את הרחובות: את הקריאה "מוות לערבים", את ריבוי הגרפיטי הקורא להשמדתם, את הכתובות המזעזעות, שהקלה שבהם היא "ערבי טוב זה ערבי מת", המופיעות על חולצות היחידות הקרביות. חולצות אשר לא פעם מודות מבלי משים בפשעים שהמדינה והצבא מתכחשים להם. אולי אפשר להסתפק בהשוואת הלכי הרוח שמטרימים אסונות נוראיים, על מנת למנוע את האסון הבא.

 

שואת העם היהודי קרתה בפלנטה הזו. לא בשום פלנטה אחרת. אפילו אבא קובנר חזר בו מתיאורו זה. כי זה בדיוק העניין: היא יכלה לקרות רק בפלנטה הזו. לא ע"י חוצנים, אלא ע"י אנשים רגילים שטבחו ורצחו אנשים רגילים אחרים. וזה לא צמח בין יום, יש מאין. היה צריך תהליך ארוך של דמוניזציה, שנים של קעקוע השנאה ושל חוסר יכולת או רצון לראות את האחר, כדי שהדבר הזה יקרה. ואת התהליכים האלה לא זו בלבד שמותר להשוות, אלא שנראה לי שמוטלת עלינו חובה מוסרית להשוות. לא כי זה בדיוק אותו דבר. אלא כדי שלעולם זה לא יהיה אותו דבר.

 

(איל שגיא ביזאווי: עיתונאי וחוקר תרבות ערבית פופולרית)

לאיגרת השבועית של 2015 . 4 . 16