לנסיעה שלי לברלין בשנת 2010 קדמו כ-20 שנה של הכנות. ברלין תמיד הייתה לי בראש, אולי בגלל החרם שסבא שלי עשה על כל תוצרת שהגיעה מגרמניה. אולי בגלל ה"ימח שמם" שהיה מצטרף לכל משפט שסבא היה אומר בנוגע לגרמנים. אולי בגלל שעד גיל עשר הוא היה קורא לי "ילד" ואח"כ "נער" כי לא היה מסוגל לקרוא לי בשמו של אחיו שנרצח בטרבלינקה.

 

בגיל חמש עשרה הקמתי להקה בשם "ליצני החשק של ברלין" ובתקופת השירות הצבאי כתבתי את השיר "סע לברלין":

 

סע לברלין / חמוש בבגדי עור / ואלת בייסבול

צעד לתוך הבר האפל / חתוך בעשן / באדי האלכוהול

בבשר החשוף הבהיר של נשים אירופאיות.

מצא שם את נפשי כורעת ברך מול קצין מפלוגות הסער

לועסת שומן / לוקקת מקערת הכלב.

הכה בה / רוצץ את גולגולתה / במכה אחת

גאל אותה.

 

בכל יום שואה מאז שנת 2000, מקרינים בטלוויזיה את הביצוע המוסיקלי שלי לשיר הזה. אני מסביר בתוכנית הטלוויזיה שאיני רוצה להיות הקורבן אלא מעוניין דווקא לנסוע לגרמניה ולחסל את ה"יהודון" שבי.

 

לאחר שנים של יצירה מוסיקאלית ותיאטרלית בישראל, עמדתי בשנת 2009 בפני הקלטת האלבום השלישי עם הלהקה שלי, "המיעוטים". תוך כדי החזרה הבטתי בחברי הלהקה וחשבתי לעצמי: "אתה עומד לעבור את עשר השנים הבאות בדיוק כמו אלו שעברו". עצרתי את החזרה, התנצלתי בפני חברי ההרכב ואמרתי להם כי אני מבטל את ההקלטות. למחרת בבוקר נרשמתי ללימודי השפה גרמנית.

 

בכל נסיעה שלי לאירופה, לפני המעבר לברלין, חשתי כיצד אני מצליח – פיזית – לנשום. בישראל תמיד חשתי מחנק ואת השמש שורפת. מבחינה יצירתית חוויתי בישראל חוסר התפתחות והתנוונות. הרגשתי שאני שוקע בביצה ונחנק.

לסיום הפרק היצירתי שלי בישראל העליתי מופע יחיד בשם "נתי נפרד" – במהלכו נפרדתי מהצופה הישראלי.

 

לאחר שהייה בת שנה וחצי בברלין (ויזת אמן) העליתי בעיר מופע תיאטרון דוקומנטרי משולב וידאו בשם "תישארו בבית", או בגרמנית Zuhause Bleiben. במהלך האירוע הקרנתי סרטונים מישראל ומברלין ובסיומו האכלתי את הצופים הגרמנים חרוסת שהכנתי על הבמה. בסרטונים מישראל כיכב סבא שלי.

 

באותה תקופה הייתה לי בת זוג מקומית שנהגה דרך קבע להעיר לי שאיני עומד ישר כשאני משוחח עם אנשים. "זה נותן להם תחושה כאילו אתה לא אדם אמין" והייתה מחווה ג'סטה עם היד שלה, כמו נחש. היא עבדה כאחות והייתה מראה לי תמונות של הקשישים אותם סעדה, "תראה כמה הם חמודים". הסברתי לה שאני מתקשה לראות את החמידות בקשישים גרמנים. כשאחד מהם הלך לעולמו הערתי בחוסר רגישות ש"זה לא קשה לי במיוחד".

 

בברלין חשתי כמעט תמיד שזהו המקום שבו אני פוגש את אלוהים. בעוד שבישראל ה"זהות היהודית" שלי לא העסיקה אותי מעולם, בברלין תמיד חשתי סוג של חיבור לכוח עליון. הדבר התבטא גם בשורה ארוכה של צירופי מקרים וגם בכך שבתוך כל הזרות התחברתי שוב למקומות בסיסיים אצלי, כמו היהדות.

בת הזוג הגרמנייה נפרדה ממני תוך שהיא מסבירה את הפרידה בכך שאני איני חזק מספיק. הסברתי לה שאני בהחלט לא חזק ושהייתי מספיק חזק בישראל. חודש לאחר הפרידה כתבתי בבלוג שלי שאני מעוניין במקום שקט, מבודד בלי איש שיפריע לי. כעבור מספר ימים עברתי תאונת אופניים שהסתיימה בבית החולים.

 

כמו החברה שלי לשעבר, גם האחות בחדר הרנטגן ציוותה עלי להתיישר לצורך הצילום. גם האחות שגיבסה לי את היד דחקה בי להתיישר – אחרת הגבס לא יפעל את פעולתו כמו שצריך. גם כשהגעתי לביקורת במרפאה, פקד עלי שוב ושוב הרופא שאתיישר. לבסוף חזרתי לבית החולים – מבודד בחדר משלי. קראתי למחלקה שלי – המכון לשיפור היהודון. המקום בו לא יתנו לי להיות כפוף.

 

שיחות הסקייפ עם הוריי גרמו לי תסכול רב. אמי סבלה מפריצת דיסק ואני שהבטתי בה דרך המסך כשהיא כפופה, הייתי אחוז תסכול מחוסר היכולת שלי לעזור לה.

 

הציעו לי עבודה בבית קפה מתחת לדירה שגרתי. לאחר יום העבודה הראשון ישבתי עם בעלי המקום ושאר העובדים. אכלנו ושתינו ביחד ואני חשתי כבן משפחה. בלילה לא הצלחתי להירדם. שאלתי את עצמי מדוע אני מנסה להרגיש כבן משפחה במקום אחר בשעה שהמשפחה האמתית שלי בישראל.

בבוקר בישרתי לבעלי המקום שאני שב לישראל. 

במוצאי השבת הקרובה אני טס לשם שוב לשבועיים. אולי יותר.

 

(נתן, נתי אורנן – יוצר רב-תחומי)