הצטרפו לאיגרת השבועית

החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה.



בפרק הראשון של העונה השנייה של זגורי, בבר האבא, אחרי אירוע לב ותקופה שבה הוא חווה משבר אישי, מחליט לא לקום בצפירה ביום השואה.

 

טענתו היא שהוא יקום רק ברגע שסיפורו הטראומטי יסופר גם, ברגע שספינת המעפילים שטבעה יחד עם הוריו ודודו, ברגע שהמוזיקה עליה הוא גדל וההיסטוריה שלו יהיו חלק מההיסטוריה הישראלית, אז הוא יקום. כמובן המעשה של בבר גורר ויכוח משפחתי ער. ויותר מכך הפרק יצר ויכוח ברחבי הפייסבוק והעיתונות.

 

אני כבת להורים גרמנים שהתגיירו לא הייתי משתתפת בפרק אם היה לי חשש שהוא מביא תמונה חד צדדית. אך הפרק מציף נושא חשוב ועקרוני ומביא מכלול דעות ותגובות. הוא פרק שאינו מזלזל בזיכרון השואה אך מרשה לשאול שאלות. פרק שנעשה באומץ וביקורת אך גם עם הרבה אהבה. בעיניי הנושא הוא: פוסט טראומה ואיך אפשר להחלים ממנה או לפחות לחיות לצידה?

 

מהי פוסט טראומה? בשל אירוע טראומטי, המערכת הנפשית מוצפת בגירויים שאותם היא אינה יכולה להכיל ולעבד. מדובר בחוויה המבקעת את מערכת הגנותיו של האדם בדומה לפציעה החודרת את עורו, ומציפה את האגו. חוויה נהיית טראומטית כאשר היא אינה עוברת עיבוד ואינטגרציה. היא ממשיכה לרדוף את הנפגע מתוכו במלוא עוצמתה, מונעת ממנו לשוב לכוחותיו, להמשיך בדרכו, לחפש אתגרים, הנאות, אהבה ועתיד.

 

התגובות לטראומה הן שונות ולא צפויות: הכחשה, הפנמה, השלכה, נסיגה, פיצול של האגו, שליטה, כלומר צורך לשלוט באחרים ולהכפיף את הסביבה לרצונותיו של הפרט, צורך הגובר על שיקולים אתיים ופרקטיים. הדחקה, רציונליזציה, אינטלקטואליזציה ועוד.

קיימת גם סובלימציה – מנגנון הגנה חיובי, המעיד על התמודדות בריאה, יצרנית ויצירתית. האני מחליף את המטרה היצרית של דחפיו במטרות מועילות ומקובלות: ספורט, אמנות, פעילות חברתית וכו'.

 

סובלימציה יכולה להתרחש רק אחרי שסיימנו עם ההדחקה או ההכחשה או הנסיגה או הכוחניות והשליטה. כלומר, כשנושא או שאלה מורכבת עולה ולא מוצגת בצורה חד-צדדית. זהו הצעד הראשון לטיפול.

 

בתוך משפחה ידוע שאין להשוות את עוצמת הטראומות בין ילד לילד, אלא יש לתת לכל אחת את מקומה וכך גם בתור אומה וכך גם בתור בני אדם בחברה האנושית. הדחקה או הכחשה או אי הקשבת לסיפורו של אדם או קבוצה יגרום בסוף לתגובה קשה פי כמה. לטרור. למלחמה. להפיכה. לשנאת חינם.

 

בשל עוצמת זיכרון השואה הדחקנו סיפורים, כאבים, צרכים, רצונות וחלומות של כולנו. עוצמת השואה באתוס הציוני לא אפשרה לנורמליזציה של בחירות וחיים. זו התנהגות פוסט טראומטית בלתי נמנעת אבל אפשר להחלים ממנה.

מותר לשאול, מותר לחקור, מותר לדבר על....

 

המחויבות שלנו היא לחנך דורות כאלה פתוחים ומאמינים שאפשר אחרת. שתמיד יש עוד אפשרות חוץ מאלימות. מהכחשה, מהדחקה.

 

בפרקי אבות עקיבא בן מהללאל אומר: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה – דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: מאין באת, מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."

רגע הולדתך ונתוני הולדתך. כלומר למי נולדת, מה מינך, דתך וכו' לא בשליטתך. רגע מותך גם הוא אינו בשליטתך. אבל כל מה שאתה עושה בין אותם נקודות של הולדתך ומותך. ה"איך" תחיה. איזה אבא, אימא, איזה אזרח, איזה אדם תהיה, זה כן בשליטתך.

אז תשאלו שאלות כי זו תחילת ההחלמה.

 

(שרה פון שוורצה: שחקנית ומחזאית)

לאיגרת השבועית של 2015 . 4 . 16