חושך. אני לא מצליח לעצום את העיניים, אני מתהפך מצד לצד. לועס את הכרית. המחשבות בועטות בי. מחר נקום לשחר חדש. שחר מרפא. חייבים לסלק את כל אלה הרוצים בשינוי. חייבים לגרש את חיות האדם האלה מהפלנטה שלנו. צריך לשמור על גבולות ברורים. צריך להכיר בעליונותה של המדינה. אני קם מהמיטה. אני מביט במראה. אני יפה. אני יורד אל הרחוב, קולות העיר מסמנים לי שכדי לשמור על המקום הזה צריך להפשיל שרוולים, צריך להילחם, רק בכוח הזרוע נלמד אותם למי שייכת הארץ הזאת. רק בכוח הזרוע נלמד אותם מי עליון ומי תחתון. איך הם מעיזים לחשוב שיש להם זכויות. איך הם מעיזים לחשוב שהם חלק מהעם שלנו. הם השחורים, המטונפים, הם השנאה שלנו. לא רק שאין להם זכות קיום כאן, אין להם זכות קיום בשום מקום. רק מלחמה נוספת תלמד אותם לקח, תלמד אותם לחזור ולהתחפר בגטאות שלהם. כמו כוורת דבורים צריך להכות בהם מן השורש שיפסיקו להתרבות. אני נכנס בשער בית הספר. מוסר בגאווה את תעודת הזהות הכחולה שלי. אני עומד מאחורי הפרגוד. אני בקלפי. אני משנן לעצמי את מה שהוא אמר אתמול. "הערבים נוהרים לקלפי", הוא צודק. כל כך צודק. חייבים לסלק את כל אלה הרוצים בשינוי. חייבים לגרש את חיות האדם האלה מהפלנטה שלנו. חייבים מלחמה. הלילה אני אישן כמו תינוק. מחר נקום לשחר חדש.
(גיבסון אבי בר-אל – שחקן, במאי ומנהל אמנותי)
