ערב יום השואה תשע״ה, 70 שנה לאחר שחרור ״מחנה אושוויץ״, הוכרז השנה ע״י יד ושם, בדגש על ״כאב השחרור״.
אבא קובנר כתב על הפגישה שלו כחייל משחרר, עם אם ובתה שניצלו על ידו. המשפט הראשון ששמע מהבת היה: ״מאמע, מען טאר שוין ווינען?״ ("אימא, מותר כבר לבכות?"), וסיכם את הפגישה: ״ובליבם אבן רותחת.״
אלי ויזל כתב: ״מעמקי הראי הביטה בי גווייה - מבטה אינה מרפה ממני״.
אנטי צוקרמן כתב: אין עוד עם יהודי... איזו שמחה (שחרור) יכולה להיות ....
אנחנו הדור השני. אנחנו הביטוי לריק שנוצר מהכאב הגדול של השחרור.
שחרור שהביא את המשוחררים...להבנה שזהו מפנה והם נשארו בלי עם, בלי הנשמה,
שהשחרור אינו משמח...אלה הבנה שהנה יש מקום וזמן לכאב, וממנו או חדלים או קמים מחדש...
כאב שאנו בני הדור השני לקחנו עלינו מבלי לדעת מבלי להבין מבלי לשלוט על כך לעד.
היום מותר להגיד כי מ...כאב השחרור הזה.. אנחנו בני הדור השני שרדנו.
תופעות של התנהגות לא נורמטיביות שלעולם לא יסופרו...
פגיעה לא מודעת של הורים בילדיהם.. מחוסר שליטה משיגעון האימה.
משינוי נורמות התנהגותיות שנתקבעו. מהמלחמה הארורה הזאת.. כן!
שתיקת אם על מעשה אב בילדיה... התנהגות אם בחינוך עקום את ילדיה...
חיבוק חזק של אהבה שחנק את ״דור הבום״ שלאחר המלחמה, מהפחד לגונן,
חיבוק שבא מחוסר מודעות, והגיע עד לכדי התנהגות חייתית...
אנחנו הדור השני, אנחנו הכאב האמיתי של השחרור....
אנחנו אבות ואימהות, כבר סבים וסבתות... לדור השלישי, ואף הרביעי... והחמישי.
דור שהוא תוצאה של אימת המלחמות החוזרות, השחרור, מבצע קדש, ששת הימים, ההתשה, מלחמת כיפור, מלחמת המפרץ, לבנון הראשונה והשנייה, מבצע עמוד ענן וצוק איתן...
דור של עם שקם בארץ חדשה תוך דחיקת עם שישב בארץ הזאת.. ודחקו ביום האדמה, ואירועי 2000.
עם שהבטיח בחזונו להקים את הבית היהודי לעם היהודי בארץ ישראל הארץ המובטחת
(לתפיסתו - ואינני מערער על כך) לעם היהודי והבטיח! - שהוא למד מהמלחמה ההיא וינהג אחרת!
עם שאת חזונו כתב בדם קורבנות השואה בקורבנות מלחמות העצמאות והכיבוש,
עם שקם מתוך כאב השחרור אל דרך חדשה... ומנוכרת...
שמהבטחותיה נשאר רק הצורך לקבע את אינסטינקט ההישרדות,
ועליו לבנות את הפחד החדש מהגר... מהשכן אותו סיפחנו למדינתנו.
ולכן...
אני דור ההמשך שהחל מתופעת ״בום הילודה״... של סוף הארבעים תחילת החמישים - של ניצולי השואה שהשתחררו... לכלא של רגשות אשמה.
אני נשבע היום.
אני נשבע כי לא אשכח לעולם את התופת ממנה הצליחו הוריי להשתחרר...
אני נשבע לא להתעלם מהכאב שלא השתחרר מהשחרור של המלחמה,
כדי שאוכל להקים דור חדש שלא יפגע באיש.. אלה יכבדהו
שיאמץ את הזר, שעמו על-פי פחת, וברח מאימת שואה, בין אם היא מתחוללת באפריקה, באירופה, באסיה או באמריקה...,
אשתף את השכן אתו אני חי כאן מעבר לשער חצרי, בארצי
בהצלחותיי, בדרכי, במעשי,
ולא ממקום של פחד וצורך לשרוד, אלה ממקום של דרך לשלום.
רק הידיעה שאותות המלחמה שבאו מגבורה, שווים לטלאי צהוב אות שבא להדרה...
יכולים להביא אותנו להכרה ולקבלה של זכות הקיום של - האחר.
אני אשתחרר מהתלות והצורך להשתמש בזיכרונות השואה להמשך קיום המדינה
כי לעולם לא אוכל אחרת לשחרר את הכאב.
(ירון פרידמן, בוגר תאטרון החדר, יוצר הכרזה: "אימא, מותר כבר לבכות?")
