תאטרון הוא לא רק בידור. הוא שליחות אישית וחברתית
מקדש-מעט של האדם בדרך לתיקון עולם
(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)
(משך הקריאה: 2:30 ד')
"אכן, אני חי בזמנים אפלים!
מלה תמימה היא אווילות. מצח חלקה
משמעו אטימות-הרגש. הצוחק
עוד לא תפס
את החדשות הנוראות.
איזה מין זמנים אלה, כאשר
שיחה על אילנות היא חטא כמעט, כי
על כל-כך הרבה פשעים היא שותקת!..."
(ברטולט ברכט, גלות המשוררים, עמ' 167,
הקיבוץ המאוחד, תרגום: ה. בנימין, 1978)
הקטע הבא הוא דמיוני, מוזר, הזוי. אבל כבר טענו אחדים שהוא בכלל לא ואני עדיין מקווה שהוא אכן כן, דמיוני, או שלימים, בעוד זמן מה הוא ייחשב להיסטוריה אפלה.
- זה כבד?
- כבד? מה פתאום כבד? קל! זה קל, קליל, כמו עף ברוח, מתעופף. כלום, כמו נוצה. מה נוצה? אויר. כמו אויר. בלי משקל, בכלל. לא מרגישים איך עובר על ידך. בהבל פה, מתעופף, נעלם. נמס בפה. כמו גלידה. מה גלידה? מוס. אפילו לא מוס. נעים כזה. מצחיק. מפיל לרצפה מרוב צחוק.
- אבל ארוך.
- מה פתאום ארוך? קצר. לא סתם קצר. קצר מאד. צ'יק-צ'ק ונגמר. רגע אחד! קצר, אבל מה זה מ-ה-מ-ם. לא סתם נהנים. דופק הנאה שמחזיקה לך הרבה זמן. לפחות שעתיים. ואפילו אם ארוך, אז מה? לא מרגישים ארוך. עובר בסבבה. נכנסים, יוצאים, לא מרגישים איך שהזמן עובר. טראח, עברו שעתיים. שעתיים מלא! שעתיים בלי בלבולי ביצים, בלי חניה, בלי צעקות של נהגים, שכנים, אישה, בעל, ילדים, בלי פוליטיקה. הכי חשוב - בלי פוליטיקה! רק לא פוליטיקה. שעתיים אתה שוכח מכל הצרות. סותם את הראש. שוכח מעצמך ואתה יודע איך זה כשאתה לא שוכח מעצמך. תאר לעצמך! לחשוב על עצמך? זה כואב, נכון? נכון! ועוד איך נכון. אבל לא פה. פה אין צ'אנס שאתה חושב על עצמך. למה? בגלל שזה מטמטם. זה עושה אותך מטומטם, שלא תצטרך לחשוב. זומבי. זה עושה אותך זומבי. מה יכול להיות יותר טוב מזומבי? בגלל זה כולם עושים מנוי להבימה ולקאמרי ולבית ליסין ולכל התיאטרונים המסחריים. וראית את התפאורות? הכי טוב בשוק. לא, לא פרינג'. מה פתאום פרינג'? לא כדאי לך. לא מתאים לך. למה לא מתאים לך? בגלל שאולי תיפול על הצגה שתעשה לך מחשבות על עצמך, על השכנים שלך, על המדינה שלך. למה לך? כבר הסכמנו שזה מסוכן, פשוט מסוכן. אז שתהיה לי בריא ותקנה מנוי לתאטרון המסחרי. ותאמין לי שתהיה לך הנאה גדולה, הנאה מובטחת, ואחר כך אתה תבוא ותרצה עוד מנה. אז לסדר לך מנוי?
באהבה,
אמיר
