תאטרון הוא לא רק בידור. תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של האדם בדרך לתיקון עולם

רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך הקריאה: 3 ד')

הייתה לי מחשבה אחת נאה.

אמרתי לעצמי שעלי לרשום אותה, שלא תאבד.

לא היו בידיי אמצעי כתיבה. לא רשמתי אותה.

עכשיו יש לי. מה הייתה המחשבה?

אני לא זוכר.

ודאי אזכור אותה אם אעשה תרגיל היזכרות ידוע.

שנים רבות אני מתרגל תרגילי היזכרות לתלמידיי ולעצמי. ברוב המקרים התרגיל מסייע להיזכר. לא תמיד הוא מסייע. טוב שכך הוא. כי אם בכל מקרה, במאה אחוזים, היה מסייע, היינו חייבים לבדוק מה לא בסדר בו או בנו או בשני הצדדים.  עכשיו אני מבצע את תרגיל ההיזכרות ולא נזכר. מבצע שוב ולא נזכר. אם כך, אני אומר לעצמי, ודאי הייתה זו מחשבה לא ממש חשובה או רדודה או ככלל לא ראויה להיזכר. אבל אין מחשבות כאלה. הנחמה העצמית לא מנחמת אותי, כפי שקורה בדרך כלל. אני אומר לעצמי שאתנחם בעתיד וגם זה קורה בדרך כלל.

צריך להמתין לעתיד לבוא. ודאי שאזכר בה, כי גם זה קורה בדרך כלל. רגע, זה קורה בדרך כלל אבל לא תמיד. מי יודע כמה מחשבות טובות ירדו לתהום הנשייה רק בגלל שבאותו רגע לא היה עיפרון כדי לרשום אותן? איזה בזבוז.

לתומי אני מספר את הדבר לחברים. ואז, את אשר יגורתי, בא לי. תמיד יימצא ביניהם מישהו או מישהי שיקפצו ויכריזו כי יש להם תרופה לכשל שלי. כשל? איזה כשל? הרי זוהי תופעה אנושית לגיטימית. אבל הוא או היא כבר נמצאים במהלכו של נאום הצלה נלהב, ארוך ומייגע, שבו הם מככבים כמצילי האנושות בכלל ומצילי הזיכרון האומלל שלי בפרט. יש להם תרופה מושלמת או לפעמים יש להם גורו מושלם שיש לו תרופה מושלמת. עלי רק להזכיר לעצמי שאין ולא יכולה להיות תרופה מושלמת ולהתנחם בכך.

אני מביט באותו נואם נלהב (או נואמת נלהבת) ומציין לעצמי את שביעות הרצון והסיפוק האישי שלו. הם נראים לגמרי מאושרים במשימתם להציל את הזיכרון האומלל שלי. זהו רגע המלוכה הזמנית שלהם והם לא יוותרו על אף שנייה אחת של התנשאות, הוראה, הטפה, ביקורת והצעת תרופה, כי כל רגע במלכותם זו הוא עבורם אושר נצחי.

מה בסך הכול ביקשתי? לשוח לתומי על נושא בעל אופן אוניברסלי ולא ביקשתי תרופות או שיקויי פלא, לא הרצאות ולא הטפות. רק לדבר ושמישהו יקשיב. אבל יש מי שלא יוותרו על אף הזדמנות אחת להרביץ בזולתם תורה כלשהי שהם יודעים אותה על בוריה או רק את חלקה או כלל אין להם מושג עליה ורק את שמעה שמעו. כי לא התורה העיקר אלא ההזדמנות להוכיח לעצמם שהם "שווים" ולקוות לקבל על כך תשואות נאות ורוב תודות.

אמרתי תודה.

נזכרתי מה הייתה אותה מחשבה ששכחתי.

נו, טוב. מחשבה נאה למדי. אפשר לרשום אותה ויש לשער כי יום אחד היא תעלה ותעורר מחשבה חדשה ובכך היא לבטח תמלא את תפקידה ההיסטורי.

באהבה,
אמיר