האיגרת השבועית

תאטרון הוא לא רק בידור. תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של האדם בדרך לתיקון עולם

 

רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך הקריאה: 3 ד')

 

הייתה לי מחשבה אחת נאה.

אמרתי לעצמי שעלי לרשום אותה, שלא תאבד.

לא היו בידיי אמצעי כתיבה. לא רשמתי אותה.

עכשיו יש לי. מה הייתה המחשבה?

אני לא זוכר.

ודאי אזכור אותה אם אעשה תרגיל היזכרות ידוע.

 

שנים רבות אני מתרגל תרגילי היזכרות לתלמידיי ולעצמי. ברוב המקרים התרגיל מסייע להיזכר. לא תמיד הוא מסייע. טוב שכך הוא. כי אם בכל מקרה, במאה אחוזים, היה מסייע, היינו חייבים לבדוק מה לא בסדר בו או בנו או בשני הצדדים.  עכשיו אני מבצע את תרגיל ההיזכרות ולא נזכר. מבצע שוב ולא נזכר. אם כך, אני אומר לעצמי, ודאי הייתה זו מחשבה לא ממש חשובה או רדודה או ככלל לא ראויה להיזכר. אבל אין מחשבות כאלה. הנחמה העצמית לא מנחמת אותי, כפי שקורה בדרך כלל. אני אומר לעצמי שאתנחם בעתיד וגם זה קורה בדרך כלל.

 

צריך להמתין לעתיד לבוא. ודאי שאזכר בה, כי גם זה קורה בדרך כלל. רגע, זה קורה בדרך כלל אבל לא תמיד. מי יודע כמה מחשבות טובות ירדו לתהום הנשייה רק בגלל שבאותו רגע לא היה עיפרון כדי לרשום אותן? איזה בזבוז.

 

לתומי אני מספר את הדבר לחברים. ואז, את אשר יגורתי, בא לי. תמיד יימצא ביניהם מישהו או מישהי שיקפצו ויכריזו כי יש להם תרופה לכשל שלי. כשל? איזה כשל? הרי זוהי תופעה אנושית לגיטימית. אבל הוא או היא כבר נמצאים במהלכו של נאום הצלה נלהב, ארוך ומייגע, שבו הם מככבים כמצילי האנושות בכלל ומצילי הזיכרון האומלל שלי בפרט. יש להם תרופה מושלמת או לפעמים יש להם גורו מושלם שיש לו תרופה מושלמת. עלי רק להזכיר לעצמי שאין ולא יכולה להיות תרופה מושלמת ולהתנחם בכך.

 

אני מביט באותו נואם נלהב (או נואמת נלהבת) ומציין לעצמי את שביעות הרצון והסיפוק האישי שלו. הם נראים לגמרי מאושרים במשימתם להציל את הזיכרון האומלל שלי. זהו רגע המלוכה הזמנית שלהם והם לא יוותרו על אף שנייה אחת של התנשאות, הוראה, הטפה, ביקורת והצעת תרופה, כי כל רגע במלכותם זו הוא עבורם אושר נצחי.

 

מה בסך הכול ביקשתי? לשוח לתומי על נושא בעל אופן אוניברסלי ולא ביקשתי תרופות או שיקויי פלא, לא הרצאות ולא הטפות. רק לדבר ושמישהו יקשיב. אבל יש מי שלא יוותרו על אף הזדמנות אחת להרביץ בזולתם תורה כלשהי שהם יודעים אותה על בוריה או רק את חלקה או כלל אין להם מושג עליה ורק את שמעה שמעו. כי לא התורה העיקר אלא ההזדמנות להוכיח לעצמם שהם "שווים" ולקוות לקבל על כך תשואות נאות ורוב תודות.

אמרתי תודה.

 

נזכרתי מה הייתה אותה מחשבה ששכחתי.

נו, טוב. מחשבה נאה למדי. אפשר לרשום אותה ויש לשער כי יום אחד היא תעלה ותעורר מחשבה חדשה ובכך היא לבטח תמלא את תפקידה ההיסטורי.

 

באהבה,
אמיר

אמנון אבוטבול, שחקן נפלא ואדם מרתק בסרט דוקומנטרי על חייו: "זמן אל סאלם". הפקה ובימוי: שירלי צ'צ'יק. סרט רגיש ומרגש. אמנון מופיע בהצגת היחיד "אל פחד" שכתב יחד עם במאי ההצגה, איש תיאטרון החדר, מרטין מוגילנר. ההצגה זכתה בפרס פסטיבל תיאטרונטו 1999. (57 ד')

עוד על אמנון כאן ב"הארץ".

נא לעבור לדף אודישנים דרושים

היטלר

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

יום ד', 10.6.2015, בשעה 20:30, בחדר

טל': 0508-497715, 03-5171818

(היטלר - דף באתר החדר)

(לקבלת התכנייה)

 

הנוסע הסמוי

- יום ג', 23.6.2015, בשעה 16:00, בית הישג

שדרות רוטשילד 46, תל אביב.

- מוצ"ש, 18.7.2015, 20:00, רחובות.

40 ₪ . טל': 03-5171818, 052-340-1478

(הנוסע הסמוי - וידיאו)

 

המשרתים

בעקבות ז'אן ז'אנה

ע"פ תרגומה של עדה בן נחום

כולל קטע מתוך "יומן מלחמה 2014",

מאת סלמאן נאטור, בתרגום יהודה שנהב שרעבני

עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי, עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי גיבסון בר-אל

שחקנים יוצרים: אביאל שיליאן, טל דנינו, מוטי רוזנצוויג

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר

ע. במאי וייעוץ חזותי: רינת מוסקונה

הפקה: קבוצת אורתו-דה בניהולו של ינון צפריר

40 ₪ כולל שתיה קלה

ימים ג'-ד', 26-27.5.2015, 20:30, בחדר

טל': 03-5171818, 050-849-7715

 

"המליאה" של תיאטרון החדר

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

דלת פתוחה ליוצרים וצופים לקראת שבת.

הדלקת נרות, שיחה, פרשת השבוע, במה פתוחה.

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות.

המליאה פתוחה לכל.

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה:

יום ו', 29.5.2015, בשעה 16:00

20 ש"ח כולל כיבוד.

החדר החדש, ברחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב.

המקום מוגדר מקום פרטי והבאים הם האורחים שלנו.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל: כאן.

(קישור: המליאה)

 

הפסטיבל הבינלאומי ה-17 לסרטי סטודנטים

סינמטק תל אביב. מיום א', 31.5, עד מוצ"ש, 6.6.2015

ביום ד', 3.6.2015, במסגרת מקבץ 3 יוקרן גם:

"תמיד אותו דבר", סרטו של נחמן פיקובסקי (תסריט ובימוי).

צילום: איתן חתוכה. עריכה: תמר קיי. הפקה: מעין פוס, רעיה שוסטר.

משחק: אמיר אוריין, אמנון פישר, גיל ויינברג

בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ירושלים.

הסרט זכה ב"סם שפיגל" בפרסים:

פרס הסרט המצטיין (נחמן פיקובסקי), פרס הצילום (איתן חתוכה), פרס המשחק (אמיר אוריין).  

בשוליים

סיפורה של קבוצת אורתו-דה

סרט התעודה זוכה פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות 2015!

23.5 בשעה 13:00, סינמטק תל אביב (טריילר)

 

המנצח

מאת: רונלד הווארד. עיבוד ובימוי: יוסי זיו.

בתום מלחמת העולם השנייה בברלין ההרוסה במשרדו של רב סרן סטיב ארנולד נחקר מנצחה האגדי של תזמורת ברלין וילהלם פורטוונגלר החשוד באנטישמיות ושיתוף פעולה עם המשטר הנאצי.

משתתפים: סיוון אסכולי כפכפי, יגאל גד, יובל גורביץ', דניאל כהן, יוספה סלומון, רוני שאול.

בימת הנוער, רחוב יעקב 48 רחובות (מאחורי היכל התרבות החדש).

יום ב', 25-5-2015 בשעה 20:30,  יום ג', 26-5-2015 בשעה 20:30. יום ד', 27-5-2015  בשעה 20:30.

שרון הדרי: אמנות לחימה עתיקה

נפתחת קבוצה חדשה!

השיעורים בירושלים יחלו בשבוע הבא,

בימי שני ורביעי בפארק גן וילף, בין השעות: 17:00-19:00 

בהמשך השבוע יקבעו שיעורים נוספים, מתוכם שיעור אחד לפחות בפארק טדי (ליד בריכת הסולטאן). התשלום סמלי:  200 ₪ לחודש. שני שיעורים ראשונים ללא תשלום! רצוי להביא מים, מחברת וכלי כתיבה!

פרטים נוספים בטל': 058-7888-736

מתוך אמירה סינית עתיקה:

ניחוחות העולים מתבשיל קדרה,

אם לא תטעם, טעמם לא תדע.

פסטיבל ישראל 2015

28.5 – 24.6

איציק ג'ולי מנהל אותו. לאיציק: בהצלחה.

המלצותיו לקהל יוצרי במה ומסך:

1. רומיאו קסטלוצי - התערבות ביוליוס קיסר - מגדולי הבימאים הפועלים כיום.

2.היינר גבלס ואנסמבל מודרן - תיאטרון ומוזיקה בהשפעת תיאוריית תיאטרון של היעדר של גבלס.

3. She she pop - קולקטיב של נשים המבצע גרסה תיאטרונית על פולחן האביב בשיתוף האימהות שלהם.

4. החלקיקים האלמנטריים - עיבוד לספרו של מישל וולבק.

5. איוו דימשיב -x-on ו I-on - מחול פרפורמנס בשיתוף האמן הפלסטי פרנץ ווסט.

הפרטים המלאים באתר: www.Israel-festival.org.il

יש מחיר מיוחד לסטודנטים ומחיר מוזל לאמנים דרך איגודים מקצועיים שונים.

(איציק ג'ולי)

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח לכם קובץ: (הדוא"ל שלנו)

- אז מה? אף מילה על שרת התרבות החדשה?

לא יפה. היא תיעלב ואתה יודע שהיא נעלבת בקלות.

- מה יש להוסיף? היא את החזון שלה כבר הציגה:

"לא אתן יד לפגיעה בתדמית של מדינת ישראל,

בחיילי צה"ל ובמסורת של המדינה כיהודית ודמוקרטית" (הארץ),

 

הכרזה זו עשויה בניסוח תקני, בשפה הפטריוטית הפשיסטית המובהקת הנהוגה במדינת ישראל. להלן תרגום ההכרזה לשפת הדיבור של שרת התרבות:

 

"מה?! אתה נורמלי?! איך אתה מדבר?! סדרנים תוציאו אותו! עם ישראל חי! כפיים! ותקשיבו לי טוב! הליכוד ייקח את השלטון! כפיים! מה, מה לקח? אה, בטח שלקח! אז תקשיבו לי טוב! כשהליכוד ייקח את השלטון והוא כבר לקח. בטח שלקח. בגדול! אלא מה? אמרתי לכם! אז דבר ראשון אני אהיה שרת המשטרה, לא, הרווחה, לא, הביטחון, התרבות. התרבות, אלא מה? מה אמרתי? התרבות. בטח שתרבות! ואתה סמולני בוגד ועוכר ישראל, אתה תבלום את פיך כשאני מדברת! אני יהודייה גאה ואתה בוגד וזה ההבדל ביננו. ושיהיה ברור: אני יהודייה גאה ושרת המשטרה! התרבות! ואתה בסך הכול בוגד! זהו. עד כאן הכול ברור? אז נמשיך. כשאני אהיה... אני בתור שרת המשטרה. התרבות, אני קודם כל בעד תרבות! ואני קודם כל בעד ולא נגד. בעד! חיובית! לחשוב חיובית! וזה אני, שרת המשטרה, התרבות, הגברת רגב בשבילך, בן אדם חיובי! מה בן אדם? אישה! אישה משוחררת! אישה יהודייה משוחררת! קצינה בצה"ל בשבילך! ואתה מה? סמולני משתמט מעשן סמים! חיובית! וקודם כל אני בעד תרבות יהודית גאה ואמיצה. בלי פחד! בלי לבקש סליחה מהגויים! מאף אחד! בראש זקוף! הדגל הרם וקדימה צעד! כפיים! תאטרון יהודי! כפיים! מוסיקה יהודית! מחול יהודי! ספרות יהודית! כפיים! ואני בעד לסלק את כל הסמולנים מכל מוסדות התרבות בישראל! ואני בעד להכניס למחנות של חינוך מחדש יהודי-תרבותי, את כל מי שחשוד בהסתה נגד מדינת ישראל היקרה לכולנו! לכולנו! חוץ ממך שמדינת ישראל לא יקרה לך כי אתה סמולני מסומם וכבר רשמתי את השם שלך, ואני בעד תרבות יהודית ודמוקרטית וכל מה שהוא לא תרבות יהודית גאה אני סוגרת מחר בבוקר! כפיים!

נ.ב.: לא מובן מאליו וראוי להזכיר שוב בתשובה לשאלה, מה רע בחזון של שרת התרבות רגב: החזון שלה כלשונו סותם פיות של יוצרים ומונע ביקורת חברתית. לדוגמא: תפקיד מרכזי של התאטרון הוא בביקורת החברתית. החזון של השרה מעביר את המדינה לעידן חשוך בסגנון הסטליניזם הרוסי, הפשיזם האיטלקי ואם אומר נאציזם אני מסתכן בחיי ועל כן אומר רק שבהחלט אפשר להסתפק במונח: מדינה טוטליטרית-פשיסטית. דרך אגב, אנחנו כבר חיים בעידן הזה. הקטע הבא יוכיח.

(אמיר)

-------------- -------------- --------------

 

יואב איתמר: תיאטרון חולה - חברה חולה

ביום חמישי האחרון, באיחור רב ובניגוד להבטחות שלהם עצמם, נחתו בתיבת הדואר שלי הנימוקים לדחיית ההצגה שלי "כהנא צדק?" מן המפעל הממשלתי "תרבות לישראל", שבא להחליף גופים מסוגו כמו "אמנות לעם" וכד', שהיו המוציאים והמביאים של האמנות לפריפריה ואחראים למעשה ליכולת שלי להגיע לציבור הרחב, משום ש"תו התקן" קובע אם אגיע עם ההצגה שלי לפריפריה אם לאו. לא רק משום שהם מסבסדים הצגות, אלא משום שאי קבלת "תו התקן" מונעת מרוב תיאטראות הפריפריה לעבוד עם ההפקה שלך, אלא רק בתנאי הפסד.

***

נימוקים אלה, עלובים וירודים ברמתם (באחד מהם נאמר למשל בתמצות "התפאורה שלכם מכוערת") רק מראים את הבעייתיות בחלוקת הכספים המועטים, כבשת הרש הרש ממש - שתי אלפיות מתקציב המדינה – המוקצות למען התרבות העברית של עם הספר, התרבות שלמעשה יצרה אותו וחבה לו את קיומה.

***

אני יודע שקשה לכם לדמיין מה זה אומר שתי אלפיות מתקציב המדינה, אבל כדי להמחיש זאת אשתמש במטאפורה של יהושע סובול, עימו שוחחתי על כך פעם כשהתיישבתי לידו במקרה באחת הפרמיירות אליהן הזמנתי כמבקר תיאטרון: לו היה העם היושב בציון משפחה אחת, תקציב התרבות לא היה מספיק לקניית עיתון יומי.

 הוא סיפר לי שהוא פעל, אך לא הצליח לעגן את נושא האחוז האחד המוקצה לתרבות. הפקת תיאטרון עצמאית, יכולה לעלות אף מאות אלפי שקלים, כרוכה בביטול זמן רב, חזרות אינטנסיביות ובקשת טובות בלתי נגמרת, וואלס עם מנהל הבנק, המשפחה והחברים כאשר באים לישראל אורחים מחו"ל, הם מתפעלים מכמות העשייה התרבותית שאנחנו מסוגלים לעשות בשתי האלפיות האלה. כשהם מבינים שמדובר רק בשתי אלפיות, נופלת להם הלסת.

***

אציין רק במאמר מוסגר, שעל כבשת הרש הזו מנסים הליברטיניים למיניהם להעלות את הכורת, בטענה שאסור למדינה לממן את התרבות. מי שיתחיל לצעוד במדרון חלקלק זה חלקלק כמו אמירתו של בועז ארד ב"הארץ": התנהלות פטרנליסטית כזאת פוגעת גם באזרחי ישראל וגם באמנים האהובים עליהם, היות שאין ארוחות חינם, ברור כי כל שקל שיוסט למטרות הראויות בעיני אנשי התרבות בממשלה ייגרע מן האזרחים, שהיו יכולים לצרוך בו את התרבות הראויה בעיניהם ומן האמנים הראויים לעידוד על ידי אזרחי ישראל. מנתוני צריכת תרבות בעולם ידוע גם כי ככל שתיוותר בידי אזרחי ישראל הכנסה פנויה גדולה יותר, יופנו יותר משאבים לתרבות." ("המדינה לא צריכה לממן תרבות", יולי 2014) מראה חוסר הבנה של האופן שבו תרבות יכולה לתרום לתקציב המדינה והכלכלה. בשביל אנשים כאלה, שדמיונם מוגבל כמו כתיבתם, תרבות זה לחלק פרלינים במתחם התחנה וכשהמהלך נכשל התרבות נכשלה, ולא הספסרים שביזו אותה, בעוד שבצרפת למשל כפי שמעידים נתונים רבים, כל יורו שמושקע בתרבות  מוסיף בערך 6 יורו לקופת המדינה והיזמים.

***

אבל נחזור לאומללותי הפרטית: מנימוקים אלה מסתבר שיש לנו אויב נורא הרבה יותר, גופים כמו תרבות לישראל, שמהווים נסיגה של המדינה מאחרותה כלפי תרבותה שלה עצמה. משיחה מקרית ומרה עם אחת השופטות של תרבות לישראל, השופטים רואים במעשיהם סוג של שליחות. מסתבר כי מנגנון זה נצלני ועושק לא רק את היוצרים, אלא גם את השופטים עצמם, שמקבלים 50 ₪ להצגה על אף השעות המרובות שהם מקדישים להגעה להצגה, לכתיבת הדו"ח ולוויכוחים לוהטים בניסיון לשכנע אחד את השני בטיבה של הצגה זו או אחרת, לפי קו אומנותי וקריטריונים שנעלמים מן ההצגות שהם באים לשפוט, מצב המזכיר את יוסף ק' ב"המשפט" של קפקא, שבו הוא נידון למוות בלי שידע כלל וכלל מה אשמתו.

***

כשניסיתי לטעון כנגד תשובה זו, ענתה אותה שופטת בלהט "אז תצטרף למנגנון ותשפיע מבפנים" אבל כשניסיתי להבין מה הקריטריונים להצטרף לשיפוט – שלא היו ברורים לאותה שופטת בעצמה, הסתבר לחרדתי, שרוב מבקרי התיאטרון בארץ לא היו יכולים להיות חלק מ"תרבות לישראל" כי אינם עומדים ב"קריטריונים" של תרבות לישראל, שאינם מחשיבים ניסיון מעשי, אלא השכלה רלוונטית בתחום.

***

למעשה, "תרבות לישראל" מייצג למעשה סוג של פרדוקס. מבקר תיאטרון יכול לאהוב או לא לאהוב את ההצגה, גוף כזה, שיכול לקבוע אם גורלה של הפקת פרינג' יהיה להיות או לחדול, ראוי שישפוט רק באספקטים אלה: הסתה לגזענות או חתירה תחת אושיות המדינה. לגוף ממשלתי אסור שתהיה הסמכות לקבוע מבחינה אומנותית, אם הצגה היא טובה או לא טובה.
***

אם הסיטואציה של המחסור בארץ, שלא מבינה הלכה למעשה את ערכה של האמנות העברית מחייבת אותנו לקחת כספים מהמדינה, הרי שכל ניסיון של המדינה לקבוע אמות מידה אומנותיות, יוצר למעשה סוג של ז'דנוביזם, כלומר כפוי לדבר בקולו של השלטון והניסיון להתאים את עצמו לא רק לדעת השלטון, אלא גם לטעם השופטים. ההוכחה לכך היא שבהצגה השנייה או השלישית פנתה אלינו אחת הצופות, שחקנית ואמרה שההצגה שלנו שונה ממה שבדרך כלל מופיע בארץ. הודות ל"תרבות לישראל" הכושלים, אני מבין גם למה.

(יואב איתמר)

-------------- -------------- --------------

"המסעות הקסומים ביותר הם אלו הנשקפים מחלון ביתנו"

(המשוגע, במאי: פיליפה דה ברוקה, "מלך ליום אחד", 1966)

-------------- -------------- --------------

"התפקיד שלנו הוא לא לזכור"

(טום קרוז, "אבדון", במאי: ג'וזל קוזינסקי, 2013)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, במחזה "היטלר")

--------------

"אני לא סובל כושים שמביטים לי ישר בעיניים.

אני רוצה לישון! לעצום עיניים,

לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים!"

(רב החובל, במחזה "הנוסע הסמוי")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.

הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!

ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.

אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(סולאנז'-סמך, במחזה "המשרתים")

--------------

"למה תמיד אנחנו צריכים לוותר?

הפעם אני רוצה שגם הפשיסט,

המענה הזה, יסבול".

(פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(במאמר: אינטימיזציה של האירוע האמנותי)