- אז מה? אף מילה על שרת התרבות החדשה?

לא יפה. היא תיעלב ואתה יודע שהיא נעלבת בקלות.

- מה יש להוסיף? היא את החזון שלה כבר הציגה:

"לא אתן יד לפגיעה בתדמית של מדינת ישראל,

בחיילי צה"ל ובמסורת של המדינה כיהודית ודמוקרטית" (הארץ),

 

הכרזה זו עשויה בניסוח תקני, בשפה הפטריוטית הפשיסטית המובהקת הנהוגה במדינת ישראל. להלן תרגום ההכרזה לשפת הדיבור של שרת התרבות:

 

"מה?! אתה נורמלי?! איך אתה מדבר?! סדרנים תוציאו אותו! עם ישראל חי! כפיים! ותקשיבו לי טוב! הליכוד ייקח את השלטון! כפיים! מה, מה לקח? אה, בטח שלקח! אז תקשיבו לי טוב! כשהליכוד ייקח את השלטון והוא כבר לקח. בטח שלקח. בגדול! אלא מה? אמרתי לכם! אז דבר ראשון אני אהיה שרת המשטרה, לא, הרווחה, לא, הביטחון, התרבות. התרבות, אלא מה? מה אמרתי? התרבות. בטח שתרבות! ואתה סמולני בוגד ועוכר ישראל, אתה תבלום את פיך כשאני מדברת! אני יהודייה גאה ואתה בוגד וזה ההבדל ביננו. ושיהיה ברור: אני יהודייה גאה ושרת המשטרה! התרבות! ואתה בסך הכול בוגד! זהו. עד כאן הכול ברור? אז נמשיך. כשאני אהיה... אני בתור שרת המשטרה. התרבות, אני קודם כל בעד תרבות! ואני קודם כל בעד ולא נגד. בעד! חיובית! לחשוב חיובית! וזה אני, שרת המשטרה, התרבות, הגברת רגב בשבילך, בן אדם חיובי! מה בן אדם? אישה! אישה משוחררת! אישה יהודייה משוחררת! קצינה בצה"ל בשבילך! ואתה מה? סמולני משתמט מעשן סמים! חיובית! וקודם כל אני בעד תרבות יהודית גאה ואמיצה. בלי פחד! בלי לבקש סליחה מהגויים! מאף אחד! בראש זקוף! הדגל הרם וקדימה צעד! כפיים! תאטרון יהודי! כפיים! מוסיקה יהודית! מחול יהודי! ספרות יהודית! כפיים! ואני בעד לסלק את כל הסמולנים מכל מוסדות התרבות בישראל! ואני בעד להכניס למחנות של חינוך מחדש יהודי-תרבותי, את כל מי שחשוד בהסתה נגד מדינת ישראל היקרה לכולנו! לכולנו! חוץ ממך שמדינת ישראל לא יקרה לך כי אתה סמולני מסומם וכבר רשמתי את השם שלך, ואני בעד תרבות יהודית ודמוקרטית וכל מה שהוא לא תרבות יהודית גאה אני סוגרת מחר בבוקר! כפיים!

נ.ב.: לא מובן מאליו וראוי להזכיר שוב בתשובה לשאלה, מה רע בחזון של שרת התרבות רגב: החזון שלה כלשונו סותם פיות של יוצרים ומונע ביקורת חברתית. לדוגמא: תפקיד מרכזי של התאטרון הוא בביקורת החברתית. החזון של השרה מעביר את המדינה לעידן חשוך בסגנון הסטליניזם הרוסי, הפשיזם האיטלקי ואם אומר נאציזם אני מסתכן בחיי ועל כן אומר רק שבהחלט אפשר להסתפק במונח: מדינה טוטליטרית-פשיסטית. דרך אגב, אנחנו כבר חיים בעידן הזה. הקטע הבא יוכיח.

(אמיר)

-------------- -------------- --------------

 

יואב איתמר: תיאטרון חולה - חברה חולה

ביום חמישי האחרון, באיחור רב ובניגוד להבטחות שלהם עצמם, נחתו בתיבת הדואר שלי הנימוקים לדחיית ההצגה שלי "כהנא צדק?" מן המפעל הממשלתי "תרבות לישראל", שבא להחליף גופים מסוגו כמו "אמנות לעם" וכד', שהיו המוציאים והמביאים של האמנות לפריפריה ואחראים למעשה ליכולת שלי להגיע לציבור הרחב, משום ש"תו התקן" קובע אם אגיע עם ההצגה שלי לפריפריה אם לאו. לא רק משום שהם מסבסדים הצגות, אלא משום שאי קבלת "תו התקן" מונעת מרוב תיאטראות הפריפריה לעבוד עם ההפקה שלך, אלא רק בתנאי הפסד.

***

נימוקים אלה, עלובים וירודים ברמתם (באחד מהם נאמר למשל בתמצות "התפאורה שלכם מכוערת") רק מראים את הבעייתיות בחלוקת הכספים המועטים, כבשת הרש הרש ממש - שתי אלפיות מתקציב המדינה – המוקצות למען התרבות העברית של עם הספר, התרבות שלמעשה יצרה אותו וחבה לו את קיומה.

***

אני יודע שקשה לכם לדמיין מה זה אומר שתי אלפיות מתקציב המדינה, אבל כדי להמחיש זאת אשתמש במטאפורה של יהושע סובול, עימו שוחחתי על כך פעם כשהתיישבתי לידו במקרה באחת הפרמיירות אליהן הזמנתי כמבקר תיאטרון: לו היה העם היושב בציון משפחה אחת, תקציב התרבות לא היה מספיק לקניית עיתון יומי.

 הוא סיפר לי שהוא פעל, אך לא הצליח לעגן את נושא האחוז האחד המוקצה לתרבות. הפקת תיאטרון עצמאית, יכולה לעלות אף מאות אלפי שקלים, כרוכה בביטול זמן רב, חזרות אינטנסיביות ובקשת טובות בלתי נגמרת, וואלס עם מנהל הבנק, המשפחה והחברים כאשר באים לישראל אורחים מחו"ל, הם מתפעלים מכמות העשייה התרבותית שאנחנו מסוגלים לעשות בשתי האלפיות האלה. כשהם מבינים שמדובר רק בשתי אלפיות, נופלת להם הלסת.

***

אציין רק במאמר מוסגר, שעל כבשת הרש הזו מנסים הליברטיניים למיניהם להעלות את הכורת, בטענה שאסור למדינה לממן את התרבות. מי שיתחיל לצעוד במדרון חלקלק זה חלקלק כמו אמירתו של בועז ארד ב"הארץ": התנהלות פטרנליסטית כזאת פוגעת גם באזרחי ישראל וגם באמנים האהובים עליהם, היות שאין ארוחות חינם, ברור כי כל שקל שיוסט למטרות הראויות בעיני אנשי התרבות בממשלה ייגרע מן האזרחים, שהיו יכולים לצרוך בו את התרבות הראויה בעיניהם ומן האמנים הראויים לעידוד על ידי אזרחי ישראל. מנתוני צריכת תרבות בעולם ידוע גם כי ככל שתיוותר בידי אזרחי ישראל הכנסה פנויה גדולה יותר, יופנו יותר משאבים לתרבות." ("המדינה לא צריכה לממן תרבות", יולי 2014) מראה חוסר הבנה של האופן שבו תרבות יכולה לתרום לתקציב המדינה והכלכלה. בשביל אנשים כאלה, שדמיונם מוגבל כמו כתיבתם, תרבות זה לחלק פרלינים במתחם התחנה וכשהמהלך נכשל התרבות נכשלה, ולא הספסרים שביזו אותה, בעוד שבצרפת למשל כפי שמעידים נתונים רבים, כל יורו שמושקע בתרבות  מוסיף בערך 6 יורו לקופת המדינה והיזמים.

***

אבל נחזור לאומללותי הפרטית: מנימוקים אלה מסתבר שיש לנו אויב נורא הרבה יותר, גופים כמו תרבות לישראל, שמהווים נסיגה של המדינה מאחרותה כלפי תרבותה שלה עצמה. משיחה מקרית ומרה עם אחת השופטות של תרבות לישראל, השופטים רואים במעשיהם סוג של שליחות. מסתבר כי מנגנון זה נצלני ועושק לא רק את היוצרים, אלא גם את השופטים עצמם, שמקבלים 50 ₪ להצגה על אף השעות המרובות שהם מקדישים להגעה להצגה, לכתיבת הדו"ח ולוויכוחים לוהטים בניסיון לשכנע אחד את השני בטיבה של הצגה זו או אחרת, לפי קו אומנותי וקריטריונים שנעלמים מן ההצגות שהם באים לשפוט, מצב המזכיר את יוסף ק' ב"המשפט" של קפקא, שבו הוא נידון למוות בלי שידע כלל וכלל מה אשמתו.

***

כשניסיתי לטעון כנגד תשובה זו, ענתה אותה שופטת בלהט "אז תצטרף למנגנון ותשפיע מבפנים" אבל כשניסיתי להבין מה הקריטריונים להצטרף לשיפוט – שלא היו ברורים לאותה שופטת בעצמה, הסתבר לחרדתי, שרוב מבקרי התיאטרון בארץ לא היו יכולים להיות חלק מ"תרבות לישראל" כי אינם עומדים ב"קריטריונים" של תרבות לישראל, שאינם מחשיבים ניסיון מעשי, אלא השכלה רלוונטית בתחום.

***

למעשה, "תרבות לישראל" מייצג למעשה סוג של פרדוקס. מבקר תיאטרון יכול לאהוב או לא לאהוב את ההצגה, גוף כזה, שיכול לקבוע אם גורלה של הפקת פרינג' יהיה להיות או לחדול, ראוי שישפוט רק באספקטים אלה: הסתה לגזענות או חתירה תחת אושיות המדינה. לגוף ממשלתי אסור שתהיה הסמכות לקבוע מבחינה אומנותית, אם הצגה היא טובה או לא טובה.
***

אם הסיטואציה של המחסור בארץ, שלא מבינה הלכה למעשה את ערכה של האמנות העברית מחייבת אותנו לקחת כספים מהמדינה, הרי שכל ניסיון של המדינה לקבוע אמות מידה אומנותיות, יוצר למעשה סוג של ז'דנוביזם, כלומר כפוי לדבר בקולו של השלטון והניסיון להתאים את עצמו לא רק לדעת השלטון, אלא גם לטעם השופטים. ההוכחה לכך היא שבהצגה השנייה או השלישית פנתה אלינו אחת הצופות, שחקנית ואמרה שההצגה שלנו שונה ממה שבדרך כלל מופיע בארץ. הודות ל"תרבות לישראל" הכושלים, אני מבין גם למה.

(יואב איתמר)

-------------- -------------- --------------

"המסעות הקסומים ביותר הם אלו הנשקפים מחלון ביתנו"

(המשוגע, במאי: פיליפה דה ברוקה, "מלך ליום אחד", 1966)

-------------- -------------- --------------

"התפקיד שלנו הוא לא לזכור"

(טום קרוז, "אבדון", במאי: ג'וזל קוזינסקי, 2013)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, במחזה "היטלר")

--------------

"אני לא סובל כושים שמביטים לי ישר בעיניים.

אני רוצה לישון! לעצום עיניים,

לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים!"

(רב החובל, במחזה "הנוסע הסמוי")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.

הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!

ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.

אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(סולאנז'-סמך, במחזה "המשרתים")

--------------

"למה תמיד אנחנו צריכים לוותר?

הפעם אני רוצה שגם הפשיסט,

המענה הזה, יסבול".

(פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(במאמר: אינטימיזציה של האירוע האמנותי)