תאטרון הוא לא רק בידור. תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של האדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך זמן משוער לקריאה: 2:30 דקות)

- מגיע לי!

- מה?

- להיות מאושר!

- אכן כן. מגיע לך וזה לא תלוי בגורם חיצוני, לבד מן ההחלטה האישית שלך, הבחירה האישית שלך. תתאמן על זה. מאחל לך בכל לבי שתהיה מאושר.

- מגיע לי!

- מה?

- שיאהבו אותי!

- הי, רגע אחד, עכשיו אתה לוחץ, מנסה את מזלך. לא. זה לא מגיע לך. לא מגיע לך באופן עיוור ומוחלט שיאהבו אותך.

התינוק חושב שמגיע לו שיאהבו אותו? לא. הוא לא חושב. הוא משתוקק. ההשתוקקות היא תולדת התחושה ובעתיד היא תתגלם במחשבה וברגש. בינתיים הוא רוצה לאכול, לישון, ואפילו עם חיתולים צואים הוא לא יודע להתמודד. הוא יכול לחוש מצוקה ורווחה. עוד מעט הוא ירגיש תסכול ושמחה אבל אפילו אלו אינם נתפסים בידו. לכשיתבגר הוא ירצה שיאהבו אותו. אבל זה לא מגיע לו באופן מוחלט. זה תלוי בזולתו. אכן, על זולתו מוטלת חובה חברתית לאהוב. לא בכל מקרה ולא באופן מוחלט, אלא באופן מושכל. את היטלר וצוררים שכמותו אין חובה יקומית ומוחלטת לאהוב. אבל את רוב בני האדם אפשר וצריך. אבל אי אפשר לכפות. זה לא עובד. זה אף פעם לא עבד. הסוד הוא פשוט: למד את עצמך לאהוב את זולתך.

יוצרים רבים מגיעים אל הבמה מתוך משאלה אישית שבטעות יסודה. הם רוצים שהקהל יאהב אותם, אולי כי אין ביכולתם לאהוב או אפילו להעריך את עצמם מתוך עצמם. הם זקוקים לאמת מידה חיצונית. אם הקהל אוהב אותם, הם חושבים שהם בעלי ערך. אם הקהל אינו אוהב אותם, הם מאבדים את האמון בעצמם. במהרה יזדקקו לסמים, אלכוהול, עזרה פסיכולוגית, פסיכיאטרית. עליהם ללמוד שעל מנת שהקהל יאהב אותם, לבד מהגדרת ערך עצמם, שהיא תנאי הכרחי אבל לא מספיק, לבד מהגדרת עצמם כבעלי ערך, הם מחויבים ללמוד לאהוב את הקהל. גם אז אין הבטחה מוחלטת שהקהל יאהב אותם. הקהל הוא ישות אוטונומית, בדיוק כמו היוצר. הוא יכול לאהוב ועלול לא לאהוב. מה תעשה אז, יוצר יקר? תעשה סמים? אלכוהול? לא. כי אם קיימת בך הכרת ערך עצמך, שאינה תלויה בדעת הקהל, כי אז, אם הקהל אוהב אותך – מצוין! הוא לא אוהב? – תהיה מתוסכל ועצוב למשך יום, יומיים, שבוע, מדי פעם תיזכר בחוויה הזאת, אבל לעולם לא תתמוטט.

כן, צריך ללמוד זאת.

באהבה,
אמיר