תאטרון הוא
לא רק בידור. תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית
מקדש-מעט
של האדם בדרך לתיקון עולם
(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)
(משך
זמן משוער לקריאה: 2:30 דקות)
-
מגיע לי!
-
מה?
-
להיות מאושר!
-
אכן כן. מגיע לך וזה לא תלוי בגורם חיצוני, לבד מן ההחלטה האישית שלך, הבחירה
האישית שלך. תתאמן על זה. מאחל לך בכל לבי שתהיה מאושר.
-
מגיע לי!
-
מה?
-
שיאהבו אותי!
-
הי, רגע אחד, עכשיו אתה לוחץ, מנסה את מזלך. לא. זה לא מגיע לך. לא מגיע לך באופן
עיוור ומוחלט שיאהבו אותך.
התינוק
חושב שמגיע לו שיאהבו אותו? לא. הוא לא חושב. הוא משתוקק. ההשתוקקות היא תולדת
התחושה ובעתיד היא תתגלם במחשבה וברגש. בינתיים הוא רוצה לאכול, לישון, ואפילו עם
חיתולים צואים הוא לא יודע להתמודד. הוא יכול לחוש מצוקה ורווחה. עוד מעט הוא
ירגיש תסכול ושמחה אבל אפילו אלו אינם נתפסים בידו. לכשיתבגר הוא ירצה שיאהבו
אותו. אבל זה לא מגיע לו באופן מוחלט. זה תלוי בזולתו. אכן, על זולתו מוטלת חובה
חברתית לאהוב. לא בכל מקרה ולא באופן מוחלט, אלא באופן מושכל. את היטלר וצוררים
שכמותו אין חובה יקומית ומוחלטת לאהוב. אבל את רוב בני האדם אפשר וצריך. אבל אי
אפשר לכפות. זה לא עובד. זה אף פעם לא עבד. הסוד הוא פשוט: למד את עצמך לאהוב את
זולתך.
יוצרים
רבים מגיעים אל הבמה מתוך משאלה אישית שבטעות יסודה. הם רוצים שהקהל יאהב אותם, אולי
כי אין ביכולתם לאהוב או אפילו להעריך את עצמם מתוך עצמם. הם זקוקים לאמת מידה
חיצונית. אם הקהל אוהב אותם, הם חושבים שהם בעלי ערך. אם הקהל אינו אוהב אותם, הם
מאבדים את האמון בעצמם. במהרה יזדקקו לסמים, אלכוהול, עזרה פסיכולוגית,
פסיכיאטרית. עליהם ללמוד שעל מנת שהקהל יאהב אותם, לבד מהגדרת ערך עצמם, שהיא תנאי
הכרחי אבל לא מספיק, לבד מהגדרת עצמם כבעלי ערך, הם מחויבים ללמוד לאהוב את הקהל.
גם אז אין הבטחה מוחלטת שהקהל יאהב אותם. הקהל הוא ישות אוטונומית, בדיוק כמו
היוצר. הוא יכול לאהוב ועלול לא לאהוב. מה תעשה אז, יוצר יקר? תעשה סמים? אלכוהול?
לא. כי אם קיימת בך הכרת ערך עצמך, שאינה תלויה בדעת הקהל, כי אז, אם הקהל אוהב
אותך – מצוין! הוא לא אוהב? – תהיה מתוסכל ועצוב למשך יום, יומיים, שבוע, מדי פעם
תיזכר בחוויה הזאת, אבל לעולם לא תתמוטט.
דרושים שני שחקנים
למיני-הצגה בנושא "האם יהיו לי אי פעם ילדים ועם מי". בת 24 לומדת משפטים
בטיול בהודו ובן 30 גיטריסט החוזר לישראל לקבור את אביו. דמות נשמת הילד שטרם נולד
נותנת להם הדרכה כיצד למצוא איש את רעהו מבלי לתת שמות. ההצגה עברה מספר קריאות ותצולם
לקראת שיווק כפתיח בערב משחקי היכרות. עופר גולני, ofer.golany@gmail.com
משפחה אחת תחת כיבוש
ודיכוי. אב המשפחה שב ממעצר מנהלי, לביתו ההרוס. העיר הופצצה והוחרבה, המציאות השתנתה
לבלי הכר. הוא עצמו התעוור בעת השהייה בכלא. אשתו ובנותיו המתבגרות חשבו כי מת.
אנו חיים בתקופה
שבה אנו מחויבים לזעוק את קולם של קורבנות המלחמה - ולא לעסוק ב"גיבורי מלחמה".
מאת: לארס נורן
בימוי, עיבוד וכוריאוגרפיה:
אבי גיבסון בר-אל.
תרגום: ליזי עובדייה
שייה
מוזיקה: יובל מסנר
ייעוץ משפה לדיבור:
נגה יתומי
ע. תאורה: נדב ברנע
ע. תפאורה ותלבושות:
דניאלה מור
אסיסטנטית עיצוב:
טל צוריאל
ייעוץ תנועה: יוסי
יונגמן
בביצוע תלמידי שנה
ג' של הסטודיו למשחק תיאטרון חולון
שנים ארוכות, ארוכות ורבות מדי,
השפלתם אותנו, רמסתם את כבודנו, הכיתם אותנו בראש חוצות, צבעתם את חדרי המדרגות
שלנו בכתובות נאצה שחורות. מרחתם סיסמאות נאצה על קירות הבתים והגדרות. הצגתם אותנו כאויבי
המדינה. צעדתם ברחובות וצעקתם: "מוות לשמאלנים!"
לא! אני לא
שמאלני ואני לא סמולני, כפי שאתם אוהבים לכנות אותנו בזלזול, בשחצנות, ביוהרה! אני
איש שמאל! איש שמאל גאה! ואני יודע שאני מייצג מסורת מפוארת של מתקני עולם
וגאונים וכבוד הוא לי להסתופף בצילם! אבל אתם בשלכם! אתם המשמיצים אותנו כולאים
אותנו, קורעים לגזרים את היצירות שלנו. נשבר לנו!
האין לאיש
השמאל עיניים? האין לאיש השמאל ידיים? איברים? קומה ותואר? חושים? מאוויים, רגשות?
האם לא כמוהו כאיש הימין, אותו לחם יאכל? באותם כלי משחית יפצע?
אם תדקרונו, הלא
נזוב דם! אם תרעילונו, הלא נמות!
ואם תעשקונו, האם
לא ננקום?
אם כמוכם כמונו
בכל, כי אז נהיה דומים לכם גם בזאת!
איש שמאל המקפח
את איש הימין, מה דינו של איש השמאל? נקם ושילם!
ואיש ימין המקפח
את איש השמאל, מה דינו של איש הימין? הלא נקם ושילם!
הנבלה אשר תלמדונו
– אותה נעשה,
ואם גם תכבד מאיתנו
– נגדיל לעשות בה מכל אשר תלמדונו!
אמן!
(בהשראת ויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה)
-------------- --------------
--------------
אל: שר החינוך מר
נפתלי בנט
(הועדה האקדמית
של העמותה הישראלית לקידום חקר התאטרון כותבת אל שר החינוך.
יו"ר
הועדה: פרופ' שמעון לוי)
הנדון:
התערבותך בשיקולי ועדת התיאטרון של סל תרבות
15 ביוני, 2015
כבוד השר,
רוב חברי הוועדה האקדמית של העמותה הישראלית לקידום חקר התיאטרון (כ-70 חוקרי
תיאטרון) מצהירים על תמיכתם בפעילות ועדת התיאטרון של סל התרבות ובהחלטותיה
הרפרטואריות. ועדת התיאטרון של הסל מורכבת מכ-30 חברות וחברים מנוסים ואמינים,
המוכרים בזכות הישגיהם באמנות התאטרון, בחקר התיאטרון ובחינוך לתיאטרון. החלטות הוועדה
לגבי התקבלות או דחייה של הצגות לסל מכובדות בשיח התרבות הישראלי כשקולות, מקצועיות
ומבוססות על מומחיות.
כוועדה מקצועית-אקדמית
של עמותה, שחברותיה וחבריה מאמינים בערכים הומניסטיים ולא מגזריים, אנו מוחים חריפות
נגד הוראתך לבטל את החלטתה של ועדת תיאטרון בסל תרבות ולהוציא מרשימתה את הזמן המקביל
המוצגת בתיאטרון אל-מידאן...
(זו הגרסה המלאה של המאמר שמופיעה ב"יקום תרבות" ולא הגרסה המצונזרת שמופיעה באתר "המקום הכי חם בגיהינום")
(תודה
לאמיר אוריין, לאנטון פפרני ולאור אזולאי על הערותיהם)
"בכל פעם שאני
שומע את המילה 'תרבות', אני שולח יד לאקדח" (פרידריך טימאן, דמות במחזה נאצי)
"בכל פעם שאני
שומע את המילה 'אקדח', אני שולח יד לתרבות" (ג'ורג' ל. מוסה, היסטוריון וחוקר
טוטליטריזם)
הייתה שנה שבה בכל
אירועי השירה שהוזמנתי אליהם נכח המשורר חיים גורי. בכל הופעה פומבית שלו חזר ואמר
שהלקח שלו ממלחמת יום הכיפורים הוא שקציני מודיעין צריכים לקרוא שירה, משום שהשירה
מלמדת על הלכי רוח ציבוריים שהיו מאפשרים לחזות את המלחמה. גורי הוא גם זה שכתב את
השיר "אני מלחמת אזרחים", רפלקציה ואבל על מלחמת העצמאות. אני משער שלו היה
גורי צריך להתחיל את הקריירה היום, גיבור זה של מלחמת העצמאות היה נשלח הביתה או מושתק
כ"שמאלן" ו"הזוי"...