הצטרפו לאיגרת השבועית

החלום הוא שיר לירי שכתבה אותו הנפש. החלום שואף להשיב את האיזון הנפשי. בתיאטרון החדר אנו עובדים גם עם חלומות ככלי ליצירה.


תאטרון הוא לא רק בידור. תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של האדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

(זמן קריאה משוער: 5 דקות)

 

הערה מקדימה:

המדור הזה לא נועד לאשר אמונות ודעות קדומות, פופולריות ומקובלות ככל שתהיינה, אלא להפך, לבחון את המובן מאליו ולהטיל ספק בריא בכל דבר שמעכב צמיחה ותיקון. כל עוד אפשר לכתוב ולומר דברים אלו בבטחה יחסית, עדיין יש תקווה לקיומה של החברה. ביום שבו ייעלם הספק ותבוטל הביקורת החברתית והתרבותית, תשקע עלינו השמש ולא תזרח עוד.

 

כהרגלי בכל בוקר, אני פותח רדיו כדי לשמוע את מה שאני מתעב. למה? כי בניגוד לכמה מידידיי הטובים ורבים אחרים המכריזים בגאווה שהם לא שומעים חדשות, אני שואב תעצומות נפש ורצון לפעולה מתקנת, דווקא מדברי התועבה ככלל ומהתעמולה הלאומנית בפרט, שמספק לנו הרדיו הממלכתי. ובכן, ישנו זמר-שחקן אחד שמגיש תכנית שבועית ודבריו באים בעצמותיי כזפת הרותחת. הוא מעצבן אותי ברמות. מאלו המרקדים ומזמרים "מה יפית" בפני הפריץ מירושלים וחבר מרעיו, ומוחאים כף בדבקות על לכל דבר עוולה היוצא בית מדרשו של השלטון.

 

למשל, אחת מהטכניקות המקובלות לסתימת פיות היא הטשטוש. כך גם נהג אותו מגיש זמר-שחקן, ובאותן מילים בדיוק (יום ו', 19.6.2015, 13:30, רשת ב'). לטענתו אין ימין ואין שמאל, אין חרדים ואין חילונים, אין ואין ואין וכן הלאה. עד כאן הטשטוש. אבל אם כל אלו הם בבחינת אין ורק חלום רע הם בעולמו של אותו מגיש, מה אם כן יש? יש, הוא אומר, מלכות שמיים והיא מצמצמת עצמה כדי להניח מקום לברואי עולם. רעיון קבלי עתיק ואשרי המאמין. הזמר-שחקן מגדיר רעיון זה כנשגב ומציע לנו לצמצם עצמנו כדוגמת מלכות שמיים כדי לחוות את הנשגב וכך "להתעלות" מעל להבלי העולם הזה, שהם כידוע: ימין ושמאל וחרדים וחילונים וכן הלאה.

 

ברגע זה אני מאבד את סבלנותי הטובה. כי אלו המדברים בזכותו של הנשגב ומעדיפים אותו על פני העולם הממשי, דומים בעיני למי שעובדים עבודה זרה. לא חס וחלילה עבודה זרה של דת אחרת, נוצרית או מוסלמית. כל דת כבודה במקומו מונח. הכוונה לעבודה שהיא זרה לכל חמלה אנושית אוניברסלית.

 

יש המתכרבלים בנינוחות בחיקו של נשגב כללי כזה ומופשט, חשים התרוממות רוח מטומטמת, כלומר אטומה לעולם הממשי, מרגישים שמחה לא מוסברת, חשים נעימות ההולכת ומתגברת כאביונה ושוככת כמוה, והתשוקה שלהם היא אל נשגב שאינו אלא חלל ריק ונעים, שאין בו מחשבה או קונפליקט. הנשגב היא אצלם אמצעי של בריחה ממציאות ממשית ומוראותיה, בריחה ממחויבות לפעולה חיונית. כל מגע ולו הקל ביותר באותה מציאות מעורר בהם אימה ודחייה. הנשגב הזה הוא אמצעי להימנעות מפעולה מתקנת. זה המקום שבו מתערבים חובבי הנשגב המגונה הזה וטוענים: "כדי לתקן את העולם אני צריך קודם לכל לתקן את עצמי!" טיעון שאינו אלא סיסמה שחוקה וחסרת תוקף ממשי. ובכן, לא. אתה לא יכול לתקן רק את עצמך. הבט סביב וראה את ההרס. ככל שמתרבים המתקנים את עצמם בלבד, כך מתרבה הסבל בעולמנו.

 

כל המילים היפות וכל העולמות העליונים, כמו גם כל חרוזיהם האלמותיים של שייקספיר או גתה, אין בהם שמץ של נשגבות, אם אין הם נתפסים כקריאה מחייבת לפעולה לתיקון מצבו של האדם, לא של עצמי, של זולתי.

 

להגיש פרוסת לחם לרעב, לחבוש פצע, להקל על סבלו של ילד מוכה, לשבת עם האיש הסובל. לארח לחברה לקשיש בודד, זו הנשגבות הממשית היחידה שאין למעלה ממנה ולא למעלה היא כי אם כאן, בהישג יד חומלת, וכל העולמות העליונים הנשגבים בעיני עצמם או בעיני חסידיהם השוטים, שאין בהם דבר מלבד ריק חלול מקצה האופק עד קצהו, כולם וכל אחד מהם לבדו, יכולים להטביע את עצמם בתוך אצבעון, כי "לא בשמיים הוא" (דברים ל', י"ב). הנשגב מתקיים בכל רגע של חמלה בין אדם לזולתו. אדם וזולתו. לא יהודי, נוצרי, מוסלמי, בודהיסטי, אלא אדם באשר הוא, גבר ואישה, זקן וטף בכל אתר.

 

הוא מביט עלי עכשיו מלמעלה ומלפני ובצדדיי, כי מלוא כל הארץ כבודו והוא מחייך אלי ואומר מה שכבר אמר לגדולים וחכמים ממני: נצחוני בניי נצחוני (כך גם נאמר בסוגיית תנורו של עכנאי, בבא מציעא נט, ב).

אני מקווה שאכן כך הוא נוהג.

אמן.

 

באהבה,
אמיר

לאיגרת השבועית של 2015 . 6 . 25