תאטרון הוא לא רק בידור. תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(זמן קריאה משוער: 6 דקות)

פתאום הוא בא, הכאב. מועקה בבית החזה, עולה אל הגרון המתכווץ. זו תגובה פיזית לאירוע רגשי שהתרחש בעבר וסימן אז את תחילתה של חווית סבל. יש בזיכרון שלי רישום של חוויה מן העבר ועכשיו היא מתעוררת: מועקה, גרון מתכווץ. זה קורה כי אולי ברגע זה אני שומע שיר שמעורר זיכרון ישן ועגום או מישהו אומר מילה, משפט, או אני רואה תמונה חולפת, ציור, תצלום, שומע מילים ששמעתי פעם, כל אלו גירויים אפשריים להתעוררותה של חווית סבל מן העבר והגוף מגיב בחוסר אונים מטריד, בתסכול וברצון כללי ללכת למקום אחר.

משתנים רבים מעורבים בכל התעוררות כזאת. למשל, אם אתה ב"מצב רוח רע", יש להניח כי גם הזיכרונות יהיו ברגע זה לא נעימים או לפחות לא נסבלים. אם אתה ב"מצב רוח טוב", יש להניח כי גם הזיכרונות יהיו ברגע זה נעימים או לפחות נסבלים.

בריחה

התגובה הספונטנית לזיכרון של כאב היא בריחה: רצון להעלים את הכאב, לדחוק אותו פנימה, להשליך אותו החוצה, להכחיש את קיומו, למחוק אותו לנצח. בימים אלו של עודף גירויים, סף הסבל שלנו הוא כל כך נמוך, עד כי אפילו צל צילה של חווית סבל גורם לנו להתנערות ודחף להחליף נושא, לחסום את עצמנו, לחסום את זולתנו, את העולם, להכחיש את החוויה הכואבת.

משככים

אם אי אפשר לחסום את החוויה וברוב המקרים אי אפשר, כי אז נשלחת היד אל הכמוסה המרגיעה, אל הכדור השטוח, הלבן הזה, הצהוב הזה, הכחול, האדום, וודקה, בירה, סיגריה, עוגת קרם עם קצפת. מתוק. משהו מתוק. משהו מרגיע. משכיח. ג'וגינג, חדר כושר. זו התחלה של רשימה ארוכה.

כדי להרגיע ולהשכיח כאב, יצרה התעשייה מגוון רחב של אמצעי בריחה. הערוצים המרכזיים בטלוויזיה מתמחים בהכחשת המציאות. פופולריות מאד תכניות הריאליטי, עם המון דרמה ומעט מאד ריאליטי. כך גם מהדורות חדשות מרכזיות שמטרתן לשמר את הסדר הקיים כי זה מרגיע את ההמונים ומישהו מרוויח על זה הרבה ממון ושליטה. הבימה, הקאמרי, בית ליסין, האופרה, המועדונים, גופים מרכזיים שמטרתם לשמר סדר קיים והם פועלים להרגיע, להדחיק, להשכיח את הכאב המקורי, האמתי, הממשי. זו גם הסיבה מדוע השלטון המרכזי וגופי מסחר גדולים תומכים במוסדות אלו. המוסדות הללו מבטיחים שקט תעשייתי, המשך השליטה על ההמונים המשועבדים להם והמשך הפקת הרווחים לתאגידי המסחר המרכזיים.

כך גם שרת התרבות המקומית שלאחרונה נשלחה לתקוף ולהחרים את כל מי שמבקש לבקר באופן לגיטימי ודמוקרטי את מעשי העוולה שמבצע השלטון המרכזי, היא נשלחה להחרים את כל מי שמבקש להציג את הכאב והסבל הממשיים, את השאיפה לאושר ממשי, לחירות ואחווה. התרבות המרכזית היא כדור הרגעה ואמצעי בריחה מריפוי כאב ממשי. התרבות האלטרנטיבית היא כלי להתמודדות עם כאב ממשי. היא הריפוי. הצלחתה של שרת התרבות והזדהות המונים עם המסרים שלה, מוכיחים כי הרבה יותר נעים וקל להשתעבד לשקרים נעימים של תרבות פשיסטית מרכזית, מטמטמת, מאשר להתמודד עם טראומה ממשית בתרבות אלטרנטיבית שיש בה תקווה לריפוי.

נקודה

בחזרה למקרה האישי שלי, שלך, למעשה של כולנו. הממשי האישי שלך הוא ברגע זה זיכרון של כאב, שככל שהוא קצר, כך אנו מבקשים לקצר אותו עוד ועוד, לצמצם את קיומו לנקודה שהולכת ונעלמת במרחב נעים למראה ומרגיע וככל שהנקודה מצטמצמת כך כוח המשיכה שלה הולך וגדל. כבר אין רואים אותה אלא רק חווים את חווית ההרגעה המטמטמת שבחרנו בה ברגע זה. ואז בא הרגע שבו הממשי נדחק פנימה ומתכסה בשכבה של אשליות מתוקות, השואבות לשד חיינו עד תשישות וככל שנסניף ונזריק אותן, כך נתמכר עוד ועוד לאמצעי בריחה אלו וכך ננציח את הכאב הפנימי, עד לרגע הקריסה, המתרחש לעיתים מזומנות.

קבלה

העיקרון השני של שיטת המעגל הפתוח הוא קבלת הרגע: בתחום האירוע האמנותי, כל רגע נכון, בתנאי שהוא בא לידי ביטוי (המעגל הפתוח, 1998, עמוד 15).

רגע נכון הוא כל רגע של יצירה שבאה לעולם והיא ממלאת את תפקידה כתופעה יוצרת קשר עם העולם סביבה לשם תיקון מצבו של האדם. מכאן גם נובע שרגע "לא נכון" הוא רגע שלא בא לידי ביטוי, רגע מעוכב, מודחק, מושתק וכיו"ב. הוא מוגדר גם כ"רגע התנגדות", כלומר רגע של ניתוק קשר.

מכאן נובע גם שהתרבות המרכזית, זו שנועדה לשמר את "הסדר הטוב", זו המשתיקה את הכאב והסבל הממשיים, היא רגע של התנגדות, נעים בטמטומו ככל שיהיה, הוא רגע "לא נכון".

פעולה מתקנת

במקום להדחיק את הכאב או להעלים אותו או להשתיק אותו – שהרי זו פעולה סיזיפית שאינה פותרת דבר – יש לתת לו ביטוי. שמעת שיר כאב? אל תסגור אותו. המתן רגע... עוד רגע... נסה להכיל את הכאב... עוד מעט... ככל יכולתך. לא מוכרחים יותר מזה.

ברגע כזה של קבלת הכאב והיכולת לשאת בו ללא משככי כאבים, אפילו באופן זמני קצר, ברגע זה אנו חזקים יותר מהכאב שלנו, גדולים ממנו, ואם אנו נמצאים בתהליך יצירה, זה הרגע לתת לו ביטוי ביצירה. לפחות חלק מן האנרגיה העצורה בכאב באה לידי ביטוי. תהליך הריפוי החל.

אם הכאב חזק מנשוא עד כי אינו יכול לבוא לידי ביטוי, כי אז אין ברירה אלא להשתמש במשככי כאבים. רצוי לא ממכרים. כי אם להתמכר, ראוי להתמכר ליצירה.

באהבה,
אמיר