לא על מפלגות, לא על בתי נבחרים, על תרבות.

08.11.07, האיגרת השבועית של תיאטרון החדר: שיטת אוריין המעגל הפתוח

בעקבות הקטע: "שיטת אוריין - המעגל הפתוח, אירוע קואליציוני ואופוזיציוני",

שהופיע באיגרת השבועית מיום 01.11.07, כתבה אלינו עדי רון את תגובתה.
היא אומרת שאינה רוצה להיות מוגדרת כקואליציונית או כאופוזיציונית.

זוהי כמובן אמירה פרדוכסאלית.

וגם מכתבה הוא בעל אופי קואליציוני-קונפורמי-שמרן.

סימנתי במאמרה את הקטעים שהם בעלי אופי קואליציוני מובהק ועדי השיבה לי.

בהמשך: חליפת המכתבים.

(המשפטים המסומנים בצבע אדום ובקו תחתון, הם בעלי אופי קואליציוני - אמיר)

עדי רון:

במשך השנים, מאז סיימתי באופן רשמי את לימודי בתיאטרון החדר, המתמשכים באופן בלתי רשמי עד היום - עשר שנים אחר כך, בחנתי שוב ושוב את העניין. לדעתי: אומנות לא משנה את העולם. היא זכות שנתנה לי לחיות אותה ולהתפרנס ממנה. היא מחויבות, מאהבת תובענית שגם מספקת תמורה נאותה למי שיודע לחזר אחריה בעקשנות אבל זה הכול. האין ההפרדה בין "אופוזיציוני" ל"קואליציוני"  מלאכותית?

בשנה האחרונה נחשפתי כיוצרת לאמנות בימתית חדשה לגמרי עבורי - סטנד אפ - ועכשיו שאלה מכשילה: האם מדובר באירועים קואליציוניים או אופוזיציוניים?
תפקידי כעומדת על במת הסטנד אפ הוא להצחיק - לכאורה, פעולה קואליציונית לחלוטין, אלא שתוך כדי דיבורים על חזיות ואורגיות אני יכולה לשלב פוליטיקה, פמיניזם, אנרכיזם, תרבות צריכה ו... רק תבחרו נושא.

בתוקף המסגרת הבידורית והמרגיעה הזאת למעשה,יש לי את הזכות ואפילו את החובה לדבר על כל מה שחשוב לי, בתנאי אחד - שיהיה מצחיק.

יש לי את האפשרות לחשוף את הקהל שלי, מאוד צעיר ברובו, לתפיסת עולם טיפה שונה, מותר לי להגיד שהיה כדאי להוריד לאולמרט את הביצים כבר מזמן, ככה הוא היה מזמר בחקירות (אומנם אופרה...) מותר לי לקרוא לנשים לשים לב ללבושן, להתקומם נגד הטרדות מיניות, לדבר על סקס עם ערבים... וכל נושא עוכר שלווה אחר.

הופה... הינה האופוזיציה בדלת האחורית! 

מה האמנות האמיתית שלי שם? לספק בידור? לעורר מחלוקת? להרגיע, כי הכול בצחוק? לעצבן כי אני צוחקת על מה שאף אחד לא מעיז להגיד בקול? או אולי כל התשובות נכונות?

תפקידי כאמנית הוא ליהנות מהחיים, כי רק ככה אני יכולה לשים לב לכול. אני זאת שיכולה להצביע על פיסת שמיים בצבע טורקיז בין הבניינים האפורים ומצד שני - אני גם זאת המחויבת לחשוף את צינורות הביוב החלודים מתחת לטיח הלבן הבוהק. 

וזה מה שאני רוצה שהקהל שלי יידע: אם הוא רוצה שאצביע עבורו על השמיים, הוא צריך להיות מוכן לראות גם את הביוב.

אז למה להפריד?

אני מסרבת להגביל את עצמי לקהל פרינג'אי אנרכיסטי ו(עם כל הכבוד) פלצן. אני לא רואה שום טעם בלשפוך את המעיים במיצגים מתוחכמים בפני עשרה צופים מתפעמים. אני רוצה את קהל של הבימה, הקאמרי, בית לסין וערוץ שתיים. לשים ליפסטיק בצבע מפתה, לגרום להם לחייך, לאהוב אותי להתקרב מספיק כדי שאוכל לבעוט. רק כשאוהבים משהו מוכנים לקבל ממנו סטירה ולהפנים את המסר-ואז להתקרב שוב.

האמנות שלי לא תשנה את העולם-למרות שכשהייתי צעירה ויהירה חשבתי שזאת מטרתי,היעוד לשמו נולדתי.  אחר כך נהיתי צנועה יותר-קואליציונית ,אם תרצו, ויש רק דבר אחד שברור לי-שאת האמנות שלי - אני עושה בשבילי, שאני עושה אותה כי יש לי כל כך הרבה להגיד שאם אני לא אעמוד על במה ואכתוב תסריטים - בטח תבואו לבקר אותי במחלקה הפסיכיאטרית (בית החולים איכילוב, שמאלה מהקבלה למיון, שלוש מדרגות למטה, ותשאלו כבר שם, יש שם המון מאושפזים שחשבים שהם נולדו לשנות את העולם ובמיטות לידם - אלו שוויתרו על כך כליל)

אז מה בעצם אני מנסה להגיד? תשאלו, ואיפה האמת שלי?

ובכן, לאמת יש מקום מסתור די קבוע, שנמצא בדרך כלל בדיוק באמצע.

אבל אל תנסו לזהות אותה, בטח שלא לפי נוסחאות, כי יש לה מליון פרצופים ואין ספור שמות.

בכבוד

עדי רון, סטנדאפיסטית מן השורה (הרביעית...אבל אופטימית) וסטודנטית לקולנוע.

--------------

אמיר אוריין:
עדי,

המאמר שכתבת הוא בעל אופי קואליציוני-שמרן מובהק.
סימנתי בגוף מאמרך, בקו תחתון ובצבע אדום, את האמירות הקואליציוניות הבולטות.
בין האירוע הקואליציוני לבין זה האופוזיציוני, קיים קו גבול ברור וחד.

אלו הם שני עולמות שונים בתכלית.

כדי להבין את ההבדל בין זה לזה, יש להיות בקיאים לפחות בטרמינולוגיה המאפיינת כל אחד מהם.

אי אפשר לשפוט תרבות אופוזיציונית בכלים קואליציוניים ולהפך.
ויש עוד מרכיב: "החתרנות": כאשר יוצר מביע דעה לא מקובלת במסגרת קואליציונית, הרי שדעה זו היא "חתרנית". הדעה החתרנית כשלעצמה, לא הופכת את האירוע לאופוזיציוני.
זכותו של כל יוצר להיות קואליציוני. רוב היוצרים הם כאלה.

ראוי רק שתדעי את גבולותיך.
שלך
אמיר