הצטרפו לאיגרת השבועית

החלום הוא שיר לירי שכתבה אותו הנפש. החלום שואף להשיב את האיזון הנפשי. בתיאטרון החדר אנו עובדים גם עם חלומות ככלי ליצירה.


האיגרת השבועית

יום ה', 2010 . 11 . 11

--------------

לימודי משחק ובימוי בתיאטרון החדר

טל': 03-5171818

וגם ב-דוא"ל

--------------

 


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: קואליציוני אופוזיציוני - פרק 2 מתוך 7
•   פרשת השבוע: 7. ויצא: בראשית כ"ח 10 - ל"ב 3
•   מונודיא 2010: 8. חלב
•   מונודיא 2010 - "עד שתחפץ": האם יש?
•   נמר בוער: פרק שני: "המלחמה הרגה אותו" (המשך)
•   אסנת ראם: זמן
•   יונתן ברקאי: לוּקְסוּס
•   סמדר שרת: בעוד שלושה ימים
•   מיכל גיל: תלויה
•   מולי ש. אנג'ל: בְּדִידוּתִי/ מֵאָז וּמֵעוֹלָם
•   יואב איתמר: מלאך
•   איה רבין: 7. בובות
•   איגוד במאי התיאטרון הישראלי: אייל וייזר
•   פינה חמה ליוצר/ת: עמוס לביא
•   תיאודור ממליץ: קטיושקה
•   רגע של עברית: "כאילו?", "כזה?"
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח מודעות
•   הכתובת על הדיר: המכתב השני

לא על מפלגות, לא על בתי נבחרים, על תרבות.

08.11.07, האיגרת השבועית של תיאטרון החדר: שיטת אוריין המעגל הפתוח

 

בעקבות הקטע: "שיטת אוריין - המעגל הפתוח, אירוע קואליציוני ואופוזיציוני",

שהופיע באיגרת השבועית מיום 01.11.07, כתבה אלינו עדי רון את תגובתה.
היא אומרת שאינה רוצה להיות מוגדרת כקואליציונית או כאופוזיציונית.

זוהי כמובן אמירה פרדוכסאלית.

וגם מכתבה הוא בעל אופי קואליציוני-קונפורמי-שמרן.

סימנתי במאמרה את הקטעים שהם בעלי אופי קואליציוני מובהק ועדי השיבה לי.

בהמשך: חליפת המכתבים.

 

(המשפטים המסומנים בצבע אדום ובקו תחתון, הם בעלי אופי קואליציוני - אמיר)

 

עדי רון:

במשך השנים, מאז סיימתי באופן רשמי את לימודי בתיאטרון החדר, המתמשכים באופן בלתי רשמי עד היום - עשר שנים אחר כך, בחנתי שוב ושוב את העניין. לדעתי: אומנות לא משנה את העולם. היא זכות שנתנה לי לחיות אותה ולהתפרנס ממנה. היא מחויבות, מאהבת תובענית שגם מספקת תמורה נאותה למי שיודע לחזר אחריה בעקשנות אבל זה הכול. האין ההפרדה בין "אופוזיציוני" ל"קואליציוני"  מלאכותית?

 

בשנה האחרונה נחשפתי כיוצרת לאמנות בימתית חדשה לגמרי עבורי - סטנד אפ - ועכשיו שאלה מכשילה: האם מדובר באירועים קואליציוניים או אופוזיציוניים?
תפקידי כעומדת על במת הסטנד אפ הוא להצחיק - לכאורה, פעולה קואליציונית לחלוטין, אלא שתוך כדי דיבורים על חזיות ואורגיות אני יכולה לשלב פוליטיקה, פמיניזם, אנרכיזם, תרבות צריכה ו... רק תבחרו נושא.

בתוקף המסגרת הבידורית והמרגיעה הזאת למעשה,יש לי את הזכות ואפילו את החובה לדבר על כל מה שחשוב לי, בתנאי אחד - שיהיה מצחיק.

יש לי את האפשרות לחשוף את הקהל שלי, מאוד צעיר ברובו, לתפיסת עולם טיפה שונה, מותר לי להגיד שהיה כדאי להוריד לאולמרט את הביצים כבר מזמן, ככה הוא היה מזמר בחקירות (אומנם אופרה...) מותר לי לקרוא לנשים לשים לב ללבושן, להתקומם נגד הטרדות מיניות, לדבר על סקס עם ערבים... וכל נושא עוכר שלווה אחר.

הופה... הינה האופוזיציה בדלת האחורית! 

מה האמנות האמיתית שלי שם? לספק בידור? לעורר מחלוקת? להרגיע, כי הכול בצחוק? לעצבן כי אני צוחקת על מה שאף אחד לא מעיז להגיד בקול? או אולי כל התשובות נכונות?

 

תפקידי כאמנית הוא ליהנות מהחיים, כי רק ככה אני יכולה לשים לב לכול. אני זאת שיכולה להצביע על פיסת שמיים בצבע טורקיז בין הבניינים האפורים ומצד שני - אני גם זאת המחויבת לחשוף את צינורות הביוב החלודים מתחת לטיח הלבן הבוהק. 

וזה מה שאני רוצה שהקהל שלי יידע: אם הוא רוצה שאצביע עבורו על השמיים, הוא צריך להיות מוכן לראות גם את הביוב.

אז למה להפריד?

 

אני מסרבת להגביל את עצמי לקהל פרינג'אי אנרכיסטי ו(עם כל הכבוד) פלצן. אני לא רואה שום טעם בלשפוך את המעיים במיצגים מתוחכמים בפני עשרה צופים מתפעמים. אני רוצה את קהל של הבימה, הקאמרי, בית לסין וערוץ שתיים. לשים ליפסטיק בצבע מפתה, לגרום להם לחייך, לאהוב אותי להתקרב מספיק כדי שאוכל לבעוט. רק כשאוהבים משהו מוכנים לקבל ממנו סטירה ולהפנים את המסר-ואז להתקרב שוב.

 

האמנות שלי לא תשנה את העולם-למרות שכשהייתי צעירה ויהירה חשבתי שזאת מטרתי,היעוד לשמו נולדתי.  אחר כך נהיתי צנועה יותר-קואליציונית ,אם תרצו, ויש רק דבר אחד שברור לי-שאת האמנות שלי - אני עושה בשבילי, שאני עושה אותה כי יש לי כל כך הרבה להגיד שאם אני לא אעמוד על במה ואכתוב תסריטים - בטח תבואו לבקר אותי במחלקה הפסיכיאטרית (בית החולים איכילוב, שמאלה מהקבלה למיון, שלוש מדרגות למטה, ותשאלו כבר שם, יש שם המון מאושפזים שחשבים שהם נולדו לשנות את העולם ובמיטות לידם - אלו שוויתרו על כך כליל)

 

אז מה בעצם אני מנסה להגיד? תשאלו, ואיפה האמת שלי?

ובכן, לאמת יש מקום מסתור די קבוע, שנמצא בדרך כלל בדיוק באמצע.

אבל אל תנסו לזהות אותה, בטח שלא לפי נוסחאות, כי יש לה מליון פרצופים ואין ספור שמות.

בכבוד

עדי רון, סטנדאפיסטית מן השורה (הרביעית...אבל אופטימית) וסטודנטית לקולנוע.

--------------

 

אמיר אוריין:
עדי,

המאמר שכתבת הוא בעל אופי קואליציוני-שמרן מובהק.
סימנתי בגוף מאמרך, בקו תחתון ובצבע אדום, את האמירות הקואליציוניות הבולטות.
בין האירוע הקואליציוני לבין זה האופוזיציוני, קיים קו גבול ברור וחד.

אלו הם שני עולמות שונים בתכלית.

כדי להבין את ההבדל בין זה לזה, יש להיות בקיאים לפחות בטרמינולוגיה המאפיינת כל אחד מהם.

אי אפשר לשפוט תרבות אופוזיציונית בכלים קואליציוניים ולהפך.
ויש עוד מרכיב: "החתרנות": כאשר יוצר מביע דעה לא מקובלת במסגרת קואליציונית, הרי שדעה זו היא "חתרנית". הדעה החתרנית כשלעצמה, לא הופכת את האירוע לאופוזיציוני.
זכותו של כל יוצר להיות קואליציוני. רוב היוצרים הם כאלה.

ראוי רק שתדעי את גבולותיך.
שלך
אמיר

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. הערות השוליים הוצאו כדי להקל על הקריאה)

 

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".

 

חרן, עיר קדוּמה, עוד מהתקופה השׁוּמֵרִית והאַכָּדִית, ששכנה במעלה נהר הבַּלִיח' שבטורקיה של ימינו. היא נזכרת בתעודות אַשׁוּרִיוֹת מהמאה ה-19 לפני הספירה, ומתעודות ממארי מהמאה ה-18 לפני הספירה. חרן נזכרת בתנ"ך כמקום אשר בו תרח אביו של אברהם השתקע לאחר שברח מאור כַּשְׂדִּים. מחרן נדד אברם לארץ כנען. נחור אחיו נשאר בחרן לשם חוזר אליעזר, עבד אברם, כדי לחפש אישה ליצחק. ושם נושא יעקב את נשותיו לאה ורחל, בנות לבן, נכד נחור.

 

האבות נהגו לצאת מארץ כנען ולבוא אליה ואלוהים הולך עימם. יש בזה שוני ממערכות היחסים שבין שבטים אחרים ואלוהיהם בארץ כנען. רוב אלי כנען היו אלים טריטוריאליים ופונקציונאליים, כלומר הם התייחסו למקום מסוים, היו בעלי כוח מסוים ותחום התמחות מסוים. למשל: עשתורת הייתה אלת הפריון. בעל, אל המלחמה, הגשמים, הסופות והרעמים וגם עסק בחקלאות וכיוצ"ב.

 

לעומתם, האל העברי "מלוא כל הארץ כבודו".  מצד אחד, השכינה שהיא הפן האלוהי שפעולותיו מתגלות לבני אדם, שורה בבית המקדש בירושלים:

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

כלומר, לא רק בבית החומר, אלא גם ובעיקר ברוחם של בני האדם.

אבל נאמר גם: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" .

 

כלומר, הפולחן הדתי העברי יכול להתקיים בכל אתר, בין אם בית המקדש קיים ובין אם לאו. יש להזכיר זאת למי שפועלים להקמה מחודשת וחומרית של בית המקדש בירושלים.

"ויחלום (יעקב) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו".

 

חלום יעקב הוא גרסה נוספת של הבטחת האל לעמו הנבחר. לכל אחד מהאבות ניתנה הבטחה לריבוי העם העברי. לאברם ניתנה ההבטחה בברית בין הבתרים. אצל אברם מדובר בעיקר בריבוי כמותי. ליצחק ניתנה ההבטחה בישיבתו בגרר, בזמן הרעב הגדול שהיה בימיו. גם אצל יצחק יש הבטחה לריבוי כמותי, אבל בתוספת הבטחת איכות:

"ונתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

 

יעקב, בדרכו מבאר-שבע לחרן, מקבל הבטחת ריבוי והבטחת איכות, שהיא על פי ניסוחה כוללת יותר:

"ונברכו בך כל-משפחות האדמה ובזרעך".

 

יש אומרים כי נתברכו או נברכו פירושו שהכול יכרעו ברך בפני העם העברי. אנו אומרים שמדובר בלשון ברכה, כלומר בנתינה.

 

אצל אברם ניתנת ההבטחה במחזה ואצל יעקב בחלום. בשני המקרים ניתנות ההבטחות בחזיון פנימי שהוא בעל תוקף אמוני מחייב. חלומו של אברם מפורט יותר מזה של יעקב. חלום יעקב פשוט יותר, מופשט ובעל מגמה אוניברסאלית. אולי זוהי הסיבה לכך שזכה להתייחסויות רבות בספרות, בשירה, באמנות הפלסטית, ולפירושים רבים.

 

ברוחו של זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, אפשר לומר: העלייה בסולם היא דימוי להסלמה במתח המיני. אלוהים הוא החלום מושא אהבה של המאמין. ההתקרבות אל האלוהים מגיעה לשיאה ברומו של הסולם. שם מתקיים האיחוד הנשאף עם מושא החלום. החלום מגלם משאלה לרוב-אונות והנצחת העצמי בדורות הבאים. קארל יונג, תלמידו של פרוייד, היה עשוי לומר: החלום מגלם תיאור דרגות האנושיות. מן היצר והחומר ההיולי שבתחתית הסולם, אל הרוח שבמעלה הסולם.

 

הקבלה, בדרך כלל, מתייחסת לתמונת הסולם כאל המחשה של עולם הספִירות האלוהי (במקור היווני - ספֵירות). בהקשר לזה מופיע בה גם דימוי האילן ההפוך, ששורשיו באל וענפיו יורדים אל העולם הזה. כמו-כן נמצא במקורות שונים, החל במסורות מזרחיות, תיאור תנועה מעגלית ספירלית, עולה כלפי מעלה, המקבילה לתיאורי הספירות.

 

מדוע תחילה עולים המלאכים בסולם ואחר כך יורדים? הרי מלאכים באים מלמעלה, ולכאורה ראוי היה לכתוב שתחילה הם יורדים ואחר-כך עולים? אומר רד"ק שהכול לפי התלמדות האדם. שתחילה עליו לעלות בסולם לדרגת ההנהגה העליונה, שהיא הנהגת העולם. כשהוא מגיע לדרגה העליונה, עליו לרדת אל העם. אפילו בפירוש זה, שהוא לכאורה מתקדם בעניין יחסי מנהיג-מונהג, התבנית ההיררכית שלטת. פירוש זה עלול ליצור זיקה מעוותת בין תמונת הסולם לייעודו של העם העברי כמתנשא מעל לאחרים: "והנה יהוה ניצב עליו...".

 

האל עומד בראש סולם המלאכים וגם עומד מעל יעקב לשומרו. האל עומד על יעקב להנהיגו, ויעקב עומד מעל משפחות האדמה להנהיגם. יש פה חשש להתנשאות ויוהרה, שאולי סותרים את בסיס הפירוש של רד"ק. לכן באופן פרדוכסלי אפשר לטעון שמעלתו הגבוהה של המנהיג ודרך ההנהגה המתקדמת פירושה היכולת להתקשר עם הסביבה, בתנועה מתמדת של עליה וירידה בסולם היחסים עם הזולת. בתנועה זו משתתפים הכול - המנהיג והמונהג.

 

מנהיג מתקדם הוא שליח ציבור, וזה שהגיע למצב של קבלה עצמית, שבו הוא מוכן לא רק לעלות בסולם ההנהגה, אלא גם לרדת בו ולוותר על המנהיגות הפורמאלית. באותו אופן אפשר לראות את יחסי היוצר וקהלו. מראש אנו מניחים כי היוצר העומד על במת היצירה, הוא כמו כהן הדת של האמנות. היוצר הוא שליח הציבור. היוצר הוא מנהיגה של היצירה, והיא הסולם שבאמצעותו נוצר הקשר שבין היוצר לבין קהלו.

קישור קבוע

ביום שני, 6.9.2010, התקיימה בתיאטרון הסמטה ביפו הצגת "מונודיא 2010", ערב מונולוגים-דיאלוגים, שכתבו וביימו חברי קבוצת המנחים, מחזור 13, וביצעו חברי קבוצת המשחק של תיאטרון החדר, מחזור 57. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", קטעים שמתייחסים אל הזמן והמקום שבו אנו חיים. הרצף מתחבר לתמונת פסיפס מקומית אקטואלית. הערב החל ברצף חימום שביצעו השחקנים בנוכחות הקהל. לאחר מכן החל רצף הקטעים. בשבועות הקרובים אנו מביאים, בכל פעם קטע מתוך הערב.

 

8. חלב

כתיבה ובימוי: יואב איתמר

ביצוע: יובל דור - יואל, יפעת אהרוני - לנה.

 

(יואל נכנס הביתה. לנה אשתו יושבת וקוראת בספר).

 

יואל: מה שלומך, אהובה?

 

לנה: בסך הכול יום טוב, הייתה ספירת מלאי אז הילדים המופרעים לא היו.

 

יואל: טוב שיש ימים כאלה.

 

לנה: כן. מה איתך?

 

יואל: היה לי יום ארוך, אני חושב שהצטרדתי קצת. אני אכין לי גוגל-מוגל.

 

לנה: טוב, ותכין לי קפה.

 

יואל (יוצא. חוזר): אין חלב. למה לא קנית?

 

לנה: חשבתי שאתה תקנה.

 

(שתיקה ארוכה)

 

יואל: בת זונה! בת אלף זונות. זה הכול בגלל שאני חצי פרענק, נכון? נכון? אימא שלך אמרה לך לא להקשיב לאף מילה שיוצאת לי מהפה. תמיד זלזלתם במשפחה שלי כי לנו לא היה כסף, נכון? ואבא שלי היה צריך לנקות חרא של כלבים משטיחים של אנשים כמוכם, וכוס חלב! כוס חלב למען השם לאדם עם גרון ניחר, גם אם הוא גוסס, לא תתני? למה? למה? כי בשבילך זה עיקרון, זה עיקרון, והעבודה שלך יותר חשובה לך ממני. אדם בא אחרי יום עבודה של שתיים עשרה שעות, עייף, מת, אבל את? הולכת לך לבתי קפה על שפת הים, מתקשקשת עם החברות שלך, ואני שוכב בבית כמו כלב עזוב, משתוקק לכוס חלב ואין! ואיך שבלבלת לי את המוח שאת רוצה לגור בצפון! תראי את השכנים שלך! מסתובבים עם האף בעננים. אבל אם מישהו ידפוק להם בדלת ויבקש כוס חלב, לא! זה לא! אזל. לך תדבר ללמפה. מגעילים! לך תקנה בפיצוציות שעבור ליטר חלב תצטרך למכור את אשתך, ואל תחשבי שלא הייתי מוכר אותך, אבל אפילו שקית שוקו לא הייתי מקבל.

 

ותמיד רימית אותי עם חזיות הפוש-אפ שלך, כבר בליל החתונה. החזה שלך ריק! והראש שלך ריק! והלב שלך ריק! ואת כולך צחיחה ועקרה ומטומטמת ואני לא נשאר כאן. אני קונה לך דיש-וושר, מיקס-וושר, דיסק-וושר וידאו, וולבו, שולח אותך פעמיים בשנה לפונה, אבל את? כשמבקשים ממך כוס חלב (מחקה אותה) "חשבתי שאתה תקנה"! הלוא המשכורת שלך אפילו לא מספיקה לתקציב של הפיסטוקים שלנו לשבוע. יש לך מנקה, יש לך עוזרת, מבשלת. כל מה שאני צריך זה כוס חלב למען השם! אני הולך למצוא לי מישהי שאצלה מילה זו מילה, וחלב זה חלב, אולי אפילו חלב עיזים, ואני אשתה לי כוס חלב, ואצחק!

קישור קבוע

בס"ד

ביום ג', כז תשרי, תשע"א, 5.10.2010, התקיים בתיאטרון החדר ערב מונולוגים-דיאלוגים: מונודיא 2010 - "עד שתחפץ". (הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַים בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ: שיר השירים ב, 7).

 

במהלך שנת תש"ע, 2009-2010, התקיים בתיאטרון החדר קורס משחק שנתי לגברים שומרי מצוות. במהלך הלימודים כתבו חברי הקבוצה קטעים שנאספו לערב הזה. הקטעים נותנים ביטוי לרחשי לבו של אדם מאמין, לאורח החיים הדתי וללבטים הכרוכים בו, לספק ולאמונה. השתתפו: איתן כהן, חיים גודינגר-גורן, נתנאל קראוס, ערן לשם, שמוליק צור. במהלך השבועות הקרובים נביא קטעים מערב זה.

--------------

 

האם יש?

מונולוג

כתיבה וביצוע: נתנאל קראוס

(תלמיד מתכונן לשיעור בישיבה. הוא מהרהר)

 

האם יש?

ואני יודע מה הוא יענה לי בשיעור.

יענה שכן. ככה בחדות. כבדרך אגב. כי מה זאת אומרת?!

אז אני פשוט אחזור על השאלה שלי – כי לא,  לי זה לא מובן מאליו.

החבר'ה יסתכלו. ואני יודע. אני בטוח שלרגע יהיה שקט כי גם הם לא כולם בטוחים. אולי, כמוני, רוצים משהו יותר...

 

הרב ייתמם, ישאל מה אני מתכוון.

ואני, אני חייב להיצמד לשורה הפשוטה הזאת. הרב, האם יש אלוקים?

לא להיכנס לסמטאות פילוסופיות, או לפלפולים. שאלה פשוטה בשביל תשובה פשוטה. כי אני עוד מעט מתחרפן, משתגע, הולך לאיבוד, איך אפשר להסתובב ככה, עם שאלה כל כך כבדה, וללמוד ולהקשיב בשיעורים, לשנן אלף ואחת סוגיות כשאין מושג אפילו אם...

 

הרב יחייך. הרב יגיד שמובן מאליו שאני לא הראשון ששואל את השאלה הזו, ושרבים וטובים, ממני (מצביע על עצמו), כבר שקלו וטרו בנושא. ושיש שתי גישות לסוגיה. האחת זו הגישה השכלית והשנייה, הרב ידגיש, וירמוז, זו האמונה התמימה. כי פעם, ובעצם אפילו היום- יש אנשים שפשוט מאמינים, פשוט כי ככה. מאמינים. כי הרב אמר להם שכן. והם היו מספיק מנומסים בשביל להניח.

 

אבל אני, לא. לי זה מפריע, לי זה קשה. קשה לי הרב. אין איזה הסבר? הוכחה, משהו מוצק שאפשר להישען עליו. הוכחה. שיש אלוקים. שאפשר לדעת? לא רק להאמין ל...?

 

אני אבקש שוב. הרב.

והרב, הוא חד. יבין אותי.

יתחיל - אם על הירח ימצאו שעון. אם בטיול במדבר, באמצע שום מקום, יהיה בית. הייתכן והם היו שם. ככה. מאז. מעולם. מסקנה- מישהו בנה את זה. הופ אלוקים.

ומה עם אבולוציה!?

אוו, יגיד הרב. נפלו מיני מתכות. התנגשו זה בזה. על הירח, כן? והנה שעון. אוו, יאמר הרב. הוריקן, קרשים באוויר. נופלים בסדר מופתי. והנה בית קטן בערבה. מה הסיכוי שזה יקרה, הוא ישאל? ואבולוציה לא כל שכן?

בית, לא. שעון, לא. עולם ומלואו כן?! אבולוציה?

 

אז אקשה. אין הכי נמי, אבולוציה. אולי. טיפין טיפין. קמעא קמעא. באיזי.

והרב יתרץ שגם אם כן, ומי אנחנו שנחליט כיצד ה' יברא את העולם? והחמשת אלפים שנה שלנו, כמו כן, הם הרי אחרי ימי הבריאה שהיו אולי תקופות ארוכות. אבל כל זה לא משנה. כי לא מדובר במחקר תיאולוגי תלוי הגיון.

 

הוא יזכיר את הכוזרי. שהאלוקים בעצמו נגלה אלינו במעמד הר סיני. מול שישים ריבוא. עם שלם. לא איזה מישהו אחד שהתחיל לצעוק ברחובות שראה או שמע, שנגלה. עם שלם! "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". מה שנביאים לא ראו. וככה עם שלם לימד את הדור הבא שלימד את הדור הבא. מערכת כה מורכבת שלולי העדים הרבים מי היה אף מתייחס אליה.

 

אבל הכול כל כך השתנה. חוקים חדשים. תקנות. חרמים. מצוות דרבנן.

ישיב שהעקרונות אותם עקרונות. בדיוק. ואם מראש, בנינו, התורה מוסכמת. הרי בה כתוב – ובאת אל הכוהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם... ועשית על פי הדבר אשר יורוך. וכך מה שהורו. שראו לנכון. לצורכו של כל דור.

 

ומה עם כל הסיפורים בנביאים. שהכול נעלם. מסורות שנקטעו.

יתרץ בנביאים, שתמיד היו. שהתריעו, התגלויות קטנות. וגם זה כתוב בתורה. וכמובן ישנם דרכים לאמת דבריו של נביא.

 

(שותק. מתוסכל)

 

הרב האם יש הוכחה שיש אלוקים.

אני רוצה הוכחה.

משהו.

 

ואז נחזור אחורה.

לא ידיעה. אמונה. ולא סתם כך קרויה.

הרב יחייך. הרב יגיד שמובן מאליו שאני לא הראשון ששואל את השאלה הזו, ושרבים וטובים, מאיתנו, כבר שקלו וטרו בנושא. ושיש שתי גישות לסוגיה. האחת זו הגישה השכלית והשנייה, הרב ידגיש, זו האמונה התמימה. כי פעם, ובעצם אפילו היום- יש אנשים שפשוט מאמינים, פשוט כי ככה. מאמינים. כי הרב אמר להם שכן. ולהם זה היה מספיק בשביל להניח.

(מביט בשעון)

השיעור מתחיל.

(יוצא)

קישור קבוע

חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר (ללא הערות השוליים).

 

"אני הקורבן האמיתי"

 

ב-1970, בחלוף דור, אלוני עוד הרגיש בכישלון להשמיע את עדותו, לייצג את העולם שהכיר באמצעות מילים. בנפוליון - חי או מת! שם אלוני בפיו של מנהל הקרקס הנודד את המונולוג על כשלונו כאמן מוחה:

 

"פולנים! בני אנוש! חלאות ופַּנְטָלוֹנֶה!... עשיתי הצגות עם רמזים מן העבר הכי רחוק ועם הוכחות חותכות מן העתיד הצפוי לנו כאן בעמק הבכא הזה – (צועק) אמנות! (דממה). עם חיילים ופילים וגמדים משובחים! ובהשתתפות מכונות מעופפות ודברי שירה! והכול בכדי ללמד את האפס הנאור בן ימינו איך לראות בעין יפה את הזוועות היומיומיות למיניהן! והכול מתוך (צועק) הומאניות! (דממה). קדחת... אני הקורבן האמיתי".

 

ב-1992, לקראת הפקה מחודשת בתיאטרון החאן הירושלמי בבימויו של אלדד זיו, שִכתב אלוני את מחזהו המוקדם מ-1959 לוקאס הפחדן או כמו כולם, מחזה מחאה מעומעם היוצא נגד תרבות המוות. לוקאס הפחדן הוא הגבר היחיד בחברה של תורמי דם שמסרב לתרום. אלוני הוסיף לו את המונולוג הכואב הבא:

 

"הטבע לא חנן אותי ב... בהירות המחשבה של הפרופסור... בדרך מן ה... מוח ... אל הפה... ניצבת הלשון... המתהפכת... והמילים... אחרות... לא המילים שרציתי לומר".

 

דברים אלה מגיחים כאילו מפיו של חייל מלחמת העצמאות, "אביון המילים", שדיבר בסיפור של אלוני כמעט שני דורות קודם.

 

לוקאס הפחדן הוא דמות אלונית טיפוסית של האמן-הקוסם-החריג בתוך חברה שבטית סולידרית התובעת את לשד היחיד. הוא חייל מלחמת העצמאות שאינו יכול לשאת הרואיזם ופאתוס, שאותם מבקשים שומעי סיפורי המלחמה שלו. לכן הוא מסרב לתרום דם בחברה שבה כולם תורמים.

 

המשכו של לוקאס, מין קרוב משפחה שלו, הוא החתן הסרבן בהכלה וצייד הפרפרים שמסרב לציית לכללי האחווה המקומיים: להיכנס לגן שבו משמיע רמקול את הקריאה "אנו עם קטן מוקף אויבים". גם הוא אביון מילים בעצם: הוא יכול לחלל את שם אהובתו ומתקשה להגיד אותו במילים.

 

אלוני יוצא ממלחמת העצמאות בתחושה של עוני מילולי נוכח המציאות. הכשל מתפתח עם השנים לאימה מפני אי דיוקן של המילים, מה שהביא לשכתוב כפייתי של עשרות נוסחי טקסט לאותה סצנה, לסירוב להכריז על מחזה כגמור, להבאת נוסח חדש של מונולוג או סצנה לשחקנים בערב הפרמיירה ולאחריה, להיסוס, שהוא מין גמגום, המופרד בשלוש הנקודות שהפכו לתו ההיכר שלו: נקודות הקוראות לריבוי אפשרויות, למחשבה נוספת המערערת על הקודמת.

 

כי אלוני אינו יכול להכריע מהן המילים הנכונות, אלו שרצה להגיד, אלו שיגידו מה שהתכוון. כמו החתן הסרבן בהכלה וצייד הפרפרים, מחלל אלוני את נגינתו מחוץ לגן. בלאו הכי אין מבינים את כוונותיו. הוא הקורבן האמיתי של כשל המילים שלו.

 

חרדת המילים פגשה ברגע הטראגי שלה: שנתיים של עבודת כתיבה וחזרות ב"הבימה" על המחזה האם יש מקקים בישראל הגיעו למצב גיבובי, לא מאורגן, ב-1987. מערכה אחת נכתבה ובוימה במשך שנה. אלוני סירב לוותר על מילים, שמא הן המילים הנכונות שאבדו לו. הוא לא הצליח להכריע ביניהן, חזר ושכתב לעייפה אותן סצנות שוב ושוב, טען בלי הרף ש"כל זה זמני". החזרות הופסקו, וההצגה נגנזה.

 

(המשך יבוא)

קישור קבוע

הָעֵץ יָרוֹק

הַקֵּן עוֹמֵד עַל כַּנּוֹ

הַצִּפּוֹר פָּרְחָה

קישור קבוע

כדאי לחיות, וגם למות

מצוידים בפעמון

באיש שמירה וביטחון.

עין אחת סורקת בעציץ

עין שנייה סוקרת בכניסה

טלוויזיה מקליטה

מערכות אזעקה,

לחצנים של מצוקה.

בריכה ומכון כושר

הם המסלול לאושר.

 

(מתוך: דו"ח קצר)

קישור קבוע

המלמול האינסופי באנגלית

בעוד שלושה ימים

תהיה סביבי עברית

קשה חדה אלימה

והחוף הזה

הסלעי

ונהמת הים

יהיו רק

זיכרון

מעומעם.

קישור קבוע

אינני  יודעת  היכן  אני  עומדת

זיכרון  ישן  נשכח

ציפור  על  חוט

רק  אצבעות  נוגעות

ידיי פרושות  להגנה

אך  כוחי  אוזל

אין  לי  איש  בעולם  מלבדך

וזה  יותר  מדי

הותרת  אותי  תלויה

והלכת  לך

קישור קבוע

הָיִיתִי פַּעַם זְאֵב בּוֹדֵד

הַיּוֹם אֲנִי בּוֹדֵד כְּמוֹ כֶּלֶב עָזוּב

דָּבָר אֵינוֹ הֶרוֹאִי בַּבְּדִידוּת

רַק עַצְבוּת וַעֲלִיבוּת

 

לְעִתִּים פּוֹרְצִים בִּי מַעְיָנוֹת שֶׁל צְחוֹק וְדֶמַע

וְאֵין בַּסְּבִיבָה אָדָם

שֶׁיְּלַטֵּף אוֹתִי וְיִתְלַטֵּף אִתִּי בְּתוּגָה וְשִׂמְחָה

וְאֵין בַּסְּבִיבָה אָדָם

שֶׁיַּזְכִּיר לִי כִּי אֲנִי אָדָם וְאֵינֶנִּי כֶּלֶב

 

מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי זְאֵב

אַךְ נִרְאֶה כִּי הָיִיתִי בּוֹדֵד מֵאָז וּמֵעוֹלָם

קישור קבוע

לויסלבה שימבורסקה

"בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין, בבית אחיהם הבכור. והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר, ויגע בארבע פינות הבית, ויפול על הנערים, וימותו; ואמלטה, רק אני לבדי, להגיד לך". (איוב א' י"ח- י"ט)

 

אין טעם לספור חפצים בחדרו של מתאבד

אפילו ישנו שם ספר ופסל, ארון מרווח

עיתונים מצהיבים קטנים וארגז עץ מלוכלך

אם ישכב על מיטה, מחצלת, רצפה,

 

אימו נטלה מפתח ונעלה את הגג.

אפילו חייך, כסכין כלי החג.

הוא חוגג אירועי מוח ולב,

ויש לו רעב לא מוסבר לכאב,

עור בעד עור,

ממילא כבר מת,

אני מדבר וזה בא.

קישור קבוע

בתצלום הקומוניסטי המקובץ של כל הילדות בפנימייה, הילדה היחידה שאוחזת בבובה היא לילה, הקטנה שבחבורה. סצנה זאת תמיד התערבבה לאיה עם סצנת קבלתה של לילי בפנימייה לנערות באחד מספרי הנעורים שלה, "הסרבנית" מאת אמי רודן.

מה את אוהבת לאכול? שואלת העלמה מ. את לילי הקטנה, שנשלחה משום מה לפנימייה של נערות מבוגרות

"שניצל וצ'יפס" היא עונה, או פודינג, או גלידה.

העלמה מ. נכנסת לדבריה לזכר התפריט היומי  "אבל צלי עם תפוחי אדמה בוודאי תאכלי ברצון!"

לא! קוטעת אותה לילי נחרצות בקול צלול. "אבל נקניקיות עם כרוב חמוץ אני טורפת".  ולמראה גומות לחייה השובבות, כולן צוחקות.

 

הסצנה הבדויה הזאת התרחשה בגרמניה של הרייך הראשון, הסצנה ה"אמיתית", שהונצחה למען המפלגה הקומוניסטית, בפולין שלאחר נפילת הרייך השלישי הארור. ובכל זאת, מה שקרה ללילי הגרמנייה החייכנית, חזר וקרה ללילה, הפולנייה המתוקה, הקטנה שבחבורה, שכל בית ההבראה התחרה על חיוכיה. איה לא זכרה אם היה לה קשר אתה, רק זכרה את הצלחתה החברתית, ילדים וכלבים תמיד גנבו את ההצגה! והבובה? רק לילה קבלה אותה למשחק ולצילום.

 

גם ביסודי הייתה אחת קטנה, איה כמעט בטוחה שגם לה קראו לילי, לילי ממוסד "אגומים". לא קטנה בגילה, כי אם בצורתה, כמו ילדה קטנה, שערה בקבוקים, גומות חן ונקודות חן על פניה ואותה אדנותיות בוטחת מגלקסיה אחרת, ממנה הגיעה גם רוזטה בשישית.

 

עולה חדשה קטנה, ברונטית נאה, שעיניה כחולות, נמשים לא נראים מעטרים את אפה, שאי אפשר ללמוד עליו את לוח הכפל, אף שהיא עצמה הצטיינה באותה מלאכה. לא רק כפל, גם פונקציות ושאר קרציות, והוצבה בריאלית עם כל חכמים, ששמץ מהם גם היו חתיכים. את איה שהייתה חברתה הישראלית הראשונה, לא יכלה כבר לראות עקב כל הג'ברים שהקיפוה.

 

למה נזכרתי בהן? חשבה איה. בגלל התמונה בה נראית לילי הקטנה יושבת על כיסא מוגבה, כס מלכותה, אוחזת בבובה היקרה, חייכה איה, נזכרת בבובותיה. רק שתיים מתוכן ליוו אותה לארץ ישראל ומלוות אותה עד כה: בובת התינוקת מגבס, שסוגרת ופותחת עיניים ואומרת אימא, שאיה חשבה שהיא תינוק, למרות מלבושיה הוורודים, שנהגה לאוורר אותם ולהלבישם לה לעיתים קרובות ובובת הרקדנית המוקפדת, עם תלתלים כהים, גרביים, נעליים ושמלה עומדת, כן היה גם סרט תכלת בשערה החום, קשור בלולאת פרפר, ברבי של שנות החמישים.

 

איה לא זכרה אם הברבי דיברה או לא, היא רק זכרה שמכרו אותה בארץ בעשר לירות ישראליות, למגינת לבה. אחר כך התנחמה בתינוק הגבס, גם לאחר שראתה איך יוצאים מצווארו דולרים ירוקים. עד היום היא לא יודעת כמה דולרים הבריחה בלי ידיעתה מפולין, דרך אוסטריה לארצה החדשה. כל הדרך החזיקה אותה, טיפלה בה, שיחקה אתה ולא ידעה מה בא אל קרבנה. איך השגיחו עליה בלא ידיעתה עת ניצלו את תמימותה.

 

לפחות לא מכרו אותה. חושבת איה, אולי הייתה משומשת מדי, או אולי חששו שתלשין על הדולרים לכל השכנים אם יגעו באוצרה. סופה של בובת הגבס היה מר. כנראה נפלה בנסיבות נשכחות ונשברה. איה זוכרת עד היום את החור שנפער בראש הגבס שלה ואת עיניה מבפנים. את הבובות הבאות פגשה איה אצל בנותיה ונכדיה, אך זה לא היה כל כך מרגש. עד היום זכורה קופסת הקרטון הגדולה של תינוק הגבס וריגוש עולה ומתפשט בגופה ובנפשה.

 

(איה רבין)

קישור קבוע

ביקורת תיאטרון - מכתבו של אייל וייזר
אל:

חברי בת

כל אחד מאיתנו הבמאים מודע לכוחה ומשמעותה של ביקורת הנכתבת אודות הצגה שלו.

איגוד הבמאים העלה בתחילת כהונתו את נושא האתיקה ביחסי עבודה בין במאים לבין עצמם ובינם לבין התיאטראות והשחקנים.

 

בימים האחרונים מתחולל דיון סביב ביקורת עיתונאית שנכתבה על הצגתו של הבמאי אייל וייזר בידי המבקר מיכאל הנדלזלץ.

בעקבות הביקורת ונושא אתיקה ויחסי במאי-מבקר וכחלק מהדיון האם בכלל ראויים להיות כללי אתיקה בעניין או שהחירות נתונה לכתיבה חופשית כביקורת שהיא אומנות בפני עצמה

מובא בפניכם מכתבו של הבמאי אייל וייזר חבר האיגוד.

 

בהמשך עתיד להתקיים יום עיון בנושא האתיקה

אתם מוזמנים להגיב

וועד מנהל

איגוד בת"י

במאי התיאטרון בישראל

--------------

 

אייל וייזר:

ביום חמישי, 28/10 פורסמה, מה שאמורה הייתה להיות, ביקורת של הנדלזלץ, על ההצגה "הוקי פוקי" שכתבתי וביימתי וזה תוכנה:

 

"'הוקי פוקי' בתמונע: קטסטרופה אמנותית

ההצגה של אייל וייזר מנסה להיות פרודיה על חייו של איש תיאטרון, אך מדגישה בעיקר את הגסות העילגת של יוצרה.  

"זו הפעם השנייה שאני רואה עבודה של אייל וייזר בתיאטרון תמונע. ראיתי את הצגתו "אייכה?" ואם זכרוני אינו מטעה אותי, התכנייה השאירה רושם שהכותב והבמאי הושפע מחנוך לוין (מינוס הכישרון). יכול להיות שהערתי משהו על ההצגה ועל חסרונות עושיה. זו נקודת מוצא של ההצגה הזו, שמוגשת לקהל שלא חושד במאומה שזהו פרויקט בעבודה. הם מארחים, כביכול, נציגים של המכון הגרמני, כי הם מקווים שיזמינו אותם לברלין.

ההצגה היא על מחזאי שהשוו אותו לחנוך לוין, אבל מאז הוא לא הגשים את ההבטחה. הוא נשוי לשחקנית, אבל לא מאמין בכישרונה, ושניהם הולכים לטיפול זוגי. למטפלת יש רומן סודי עם התמונה של היטלר בחדר שלה. המחזאי כותב מחזה על יחסיו עם אשתו, אבל רוצה שלמחזה יהיה רקע פוליטי, ומלהק לתפקיד אשתו שחקנית ערביה. הוא חושב שהיא מדוכאת בגלל הכיבוש, אבל היא גם מורה לבלט ואביה פרופסור לספרות, והיא לא מבינה מה הוא רוצה ממנה. ויש עוד ליצנית לילדים שהילדים מתעללים בה ונכה בכסא גלגלים שמחפשת דייט.

אני מניח שאדם מוכשר יכול לכתוב על זה מחזה. אבל אדם שנעדר יכולות, המנסה לכתוב פרודיה על חוסר היכולת שלו, הופך את כל הבליל הזה למשהו מקומם בחוסר הטעם שבו, ובגסות העילגת של הכתיבה והעשייה.

דריה אברם, אביטל אדר, יונתן בר אור, נעמי גולדשטיין, ענת גת, יפעת ישראלי, וגלעד פרידמן הם אנשים צעירים, שכנראה אוהבים תיאטרון. חבל שמבזים את היכולות שלהם על דבר עלוב, מעליב וארוך כאורך הגלות (אבל הרבה פחות משעשע ממנה). וזה בעצם כל מה שאפשר להגיד על ההצגה. לכאורה, אם מדובר במסגרת פרינג', אתה מצווה להיות נדיב, ולכבד את האנשים על מה שהם עשו. בשביל זה יש פרינג'. אבל כשאני רואה דבר שכל כך חסר ביקורת עצמית, כל כך עלוב ומעליב, אני מתגעגע לאיזה רודן אמנותי, אפילו עם טעם מיושן, אבל לפחות עם אילו קני מידה כלשהם מקצועיים של מה מותר להראות לקהל ומה לא".  

 

"הוקי פוקי" רצה בתיאטרון תמונע קרוב לחצי שנה ועד היום קצרה שבחים רבים. מצורפים לינקים לביקורות ו"לידים" מתוך אתר הבמה וטיים אאוט תל אביב. תוכלו גם למצוא ברשת התייחסויות רבות ומעמיקות אחרות. אתר הבמה: http://www.habama.co.il/Pages/Description.aspx?ArticleId=11652&Subj=1&Area=1

"אייל וייזר וצוות מצוין הופכים סיפורים כואבים נפרדים לקומדיה שחורה אחת".

טיים אאוט: http://2nd-ops.com/maratp/?p=529

"בעידן שבו המחזה הכתוב הולך ומאבד מהרלוונטיות שלו, וייזר מצליח לנפק טקסט דרמטי משכנע, רהוט ובנוי היטב. שיש בו לא מעט הברקות".

 

תהיה הביקורת חיובית או שלילית, אני מבקש אתכם לתת את הדעת אופן מתן הביקורת והדרך ולשאול שאלות הנוגעות לאחריות המוטלת על כתפיו של המבקר. 

קודם לכן ברצוני להעמיד על דיוקם מספר פרטים ולהגיב לביקורת הלא מנומקת שמתח הנדלזלץ על ההצגה:

 

"הוקי פוקי" היא ההצגה השלישית שלי, אותה מסקר הנדלזלץ, קדמו לה "שופרא" (שאותה כתבתי וביים אלון כהן ועליה כתב הנדלזלץ בין היתר; "שעה משעשעת עם שישה (המחזאי והבמאי וארבעת השחקנים) אנשים מוכשרים" ו"איכה?" ולא כפי שצוין. בביקורת הנוכחית טעה עוד הנדלזלץ לחשוב שדבריו על ההצגה "איכה?" מהווים נקודת מוצא למחזה הנוכחי בעוד שהביקורת המצוטטת מספר פעמים במהלך המחזה נכתבה בכלל על ידי שרית פוקס, מבקרת התיאטרון של עיתון מעריב על ההצגה "ותו לא" (הביקורת במלואה מצורפת כקובץ נפרד).

 

"אידיוטים מבריקים

ההצגה הסאטירית "ותו לא" בתיאטרון תמונע היא קפיצת כישרון אדירה, כמו אגרוף בפנים.

 

הכפירה האדישה הזאת, התעמלות הרשע הווירטואוזית של הסאטירה "ותו לא" בתיאטרון תמונע, היא קפיצת כישרון גדולה, ניתור מרהיב למרחקי הציניות והניהיליזם. וכל זה מאפשר לראות באייל וייזר, הכותב, כדור הבא, הממשיך את חנוך לוין ונפרד ממנו בבת אחת. כי לוין היה יוצר אופטימי, בן לדור אידיאולוגי שהאמין בתיקון, ואילו וייזר משקף בדיוק מחריד קטסטרופה נפשית משוללת אמונה...

 

ייתכן כי התפיסה לאורה נכתבה הביקורת של הנדלזלץ כאילו הוא או משהו מדבריו הם חלק מנושא ההצגה היא הסיבה לזלזול שהפגין בבואו לסקר אותה. ככותב וכבמאי בתיאטרון הפרינג' בישראל אני רואה חשיבות עמוקה בעשיית תיאטרון ביקורתי המעלה שאלות קריטיות בנוגע לחברה הישראלית, במקרה של "הוקי פוקי" גם ביקורת על הסטגנציה הקיימת בעולם התיאטרון. אני משער שתכנים קשים כמו אלו המוצגים ב"הוקי פוקי" טיפול מקאברי בנכות, בזיכרון השואה ובפולחן חנוך לוין המסרס, הם אלו שפגעו באופן כל כך ישיר בהנדלזלץ  והשכיחו ממנו את האחריות המקצועית המוטלת עליו כמבקר.

השאלה המתבקשת, בהשוואה לפעם האחרונה שהנדלזלץ ביקר את ההצגה "איכה?", שאליה גם הגיב באימפולסיביות ובחוסר מקצועית ורק לאחר מכן נימק את עצמו בטור המשך, במה שנראה כראשיתו של דיון ביקורתי רלוונטי, היא – מדוע לא יכול היה הנדלזלץ לייצר טור מנומק מלכתחילה?

 

לזכותו של הנדלזלץ ייאמר כי אופי דבריו חושף בדיוק את הגישה שנגדה יוצאת ההצגה. תפיסות מחשבה פאשיסטיות של אדם המחזיק בעמדה חשוכה אך מתקשה להבין שניסיון השנים לאו דווקא מקנה את האפשרות להתנהל ללא פיקוח, ללא גבולות וללא קודים מוסריים ומקצועיים. למי שצפה בהצגה עשויה להיראות הביקורת הנוכחית על "הוקי פוקי" כמו המשך טבעי ומתבקש לעליבות הפרדיגמות המיושנות והמזדקנות שעליהן בדיוק קורא המחזה תיגר.

 

כחבר באיגוד הבימאים אני רואה לנכון לעלות לדיון דחוף סוגיות אלו:

1. הגדרת תפקידו ואחריותו של מבקר התיאטרון; איפה עובר הקו שבין ביקורת להכפשה והגדרת הגבול שבין כתיבה אישית לבין שיפוט וניתוח המתבצע בכלים מקצועיים?

2. שמירה על זכויות בימאי האיגוד בכל הנוגע ללשון הרע והוצאת דיבה.

3. התייחסות לפרינג' כפלטפורמה ראויה ומקצועית לא פחות מבמות המיין-סטרים והבנה עמוקה של הכלים האומנותיים (דלות החומר) שהפרינג' מתוך בחירה מנהל איתם דיאלוג. 

ובאופן ספציפי למקרה שלי:

4. פניה ישירה של האיגוד להנדלזלץ ולעיתון "הארץ" בבקשה לכתיבת ופרסום מכתב התנצלות, דרישה להסרת הביקורת באופן מידי מהרשת והבטחה שלא תיכתב ביקורת המשך נוספת שתוסיף פשע על חטא.

 

אני מזמין את כל חברי איגוד הבימאים לצפות בהצגה הבאה של "הוקי פוקי" שתתקיים ביום שלישי ה-16/11 בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע ולהיווכח בעצמם על טיבה. כמו כן בהצגות הקרובות ננהל לאחר ההצגה דיונים פתוחים העוסקים בביקורת תיאטרון והסוגיה של הנדלזלץ, כמבקר תיאטרון ששוב ושוב חורג מתפקידו, תעלה על הפרק.

 

בסוף הביקורת הנוכחית כותב הנדלזלץ "אני מתגעגע לאיזה רודן אמנותי, אפילו עם טעם מיושן, אבל לפחות עם אילו קני מידה כלשהם מקצועיים של מה מותר להראות לקהל ומה לא" אמירה זו מציפה אצלי את השאלה: האם היום יותר מתמיד, בישראל בכלל ובתיאטרון הישראלי בפרט, לא מאסנו כבר ברודנים שחשיבותם העצמית מסתירה מהם את רצונו האמיתי של הקהל?

 

אייל וייזר

054-7003333

Eyalweiser@gmail.com

קישור קבוע

עמוס לביא (1953, טריפולי, לוב - 9 בנובמבר 2010, תל אביב) שחקן ואיש קולנוע ישראלי. שיחק בעשרות סרטי קולנוע, הצגות תיאטרון ותכניות טלוויזיה. זכה בשלושה פרסי אופיר למשחק, על תפקידיו בסרטים "שחור","נשים" ו"קרקס פלשתינה".

הלך לעולמו השבוע לאחר מחלה. יהי זכרו ברוך.

בשיחה אישית עם גיל ריבה - כאן.

קישור קבוע

דנה קוצ'רובסקי העבירה אלי את ההודעה הבאה.

התאהבתי ממבט ראשון:

--------------

קטיושקה הידועה גם בשם קטיה יצאה לשוח ברחוב אבא הלל ברמת-גן. אחרי כמה ימים שהיא מטיילת לבד בשכונה ונזהרת לא להידרס בכביש היא פגשה את דנה. 

כשקטיה פגשה את דנה לראשונה היא קפצה עליה בנשיקות וחיבוקים כאילו שהן החברות הכי טובות. אחרי כל גילויי החיבה האלה דנה לא יכלה להשאיר את קטיה ברחוב. היא גם נזכרה שעברה כמעט שנה מאז הפעם האחרונה שהיא מצאה כלב,
וככה היא אספה את קטיה והביאה אותה אלינו הביתה.

למחרת קטיושה הגיעה לביקור אצל הווטרינר. הוא בדיוק היה באמצע ניתוח של חתולה אז היא הייתה צריכה לחכות קצת בחוץ. כשנכנסה הוא אמר לה שהיא בת 8 חודשים, מעורבת ותישאר בגודל בינוני. הוא גם עשה לה טיפול 9000 כולל חיסונים.

עכשיו היא בבית הזמני שלה ומחכה לאהבה אמיתית ללא תנאים. בינתיים היא כבר הספיקה ללמוד לעשות צרכים בחוץ ולהצטלם לסרטון ליוטיוב. היא מאוד חכמה !

אם אתם רוצים שקטיושה תאמץ אתכם צרו איתנו קשר לתיאום ריאיון אישי,

052-8374881

054-4480345

:-)

נ.ב

אם אתם לא פנויים רגשית ורוצים להכיר למישהו מהחברים שלכם אהבה חדשה לחורף ולחיים, אנא העבירו לו את ההודעה הזאת.
איתי ודנה
--------------

שלכם באהבה
- תיאודור

קישור קבוע

"אני כאילו כזה חשבתי לעצמי שכאילו זה לא בסדר כזה?".

משפט המכיל את חולאיי "כאילו כזה ובסימן שאלה". אלו הן מילות מיסוך בין הדובר לבין הנמען. בתרבות האמריקאית העממית קיימת המילה "like" במוכן של "כאילו", כמילת ביניים במשפט כצורה של זהירות בדיבור של מי שאינו מוכן לקחת על עצמו את האחריות לדברים שהוא אומר או עושה, שמא יבולע לו. מאחורי האמירה מסתתר פחד מהזולת. התופעה אומצה על ידי ישראלים.

המובן המקורי של "כאילו וכזה" הוא "כמו", והוא נפוץ בעולם הווירטואלי שבו מקיימים יחסים שהם "כמו" היחסים במציאות אבל לא יחסי אנוש ישירים ומלאים.

כדי להימנע מאמירת המילים הללו באופן אוטומטי, יש להיות מודעים למוצא פינו.

קישור קבוע

נא לעבור לדף: אודישנים דרושים 

קישור קבוע

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה לקראת שבת.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 19.11.2010, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

להתראות,
אמיר

 

לזכרו של יקירנו ואהובנו מאיר אלוני נ''י

שלום אמיר יקר, ולכל הזוכרים והמוקירים.

ביום שני, 29.11.10 בשעה  20:30  בבית- תמי (שבגינת שיינקין) תל אביב, נקיים ערב אומנותי של ''תיאטרון הנפש'' לזכרו של יקירנו ואהובנו מאיר אלוני נ''י.שהלך מאתנו, כך לפתע, לפני שנה. נשמח לכל השתתפות בדברים לזכרו, קטע אומנותי, כל רעיון אחר שיבוא מכם - יהיה מבורך!

אנא, הגיעו לכבד את זכרו.

בבקשה להתקשר אלי, רצוי לטל. נייד :054-680-5548 מירי/אלונה
בריאות  ושמחה !
מירי/ אלונה, אלוני.

 

רנה שרת - התערוכה

בימים אלה ננעלת התערוכה של רנה שרת, שנה ללכתה. ניתן לבקר השבוע עד מוצאי שבת, 13 בנובמבר. רישומים ועבודות קרמיקה, אוצרת: יעל רוסו. התערוכה מוצגת בבית האמנית רנה שרת ברחוב נחל לכיש 10 רובע י"א אשדוד.

איך מגיעים: ברכב, דרך הכניסה הדרומית לאשדוד ישר עד המנהרה (שדרות בגין) שמאלה בהרצל, ימינה בעובד בן עמי, שמאלה בכיכר נחל שורק וימינה (הכול פניות ראשונות) עד למטה נחל לכיש וילה מס. 10.

תחבורה ציבורית קו 280 או 281 ממסוף רכבת ארלוזורוב לאשדוד. מתחנה מרכזית אשדוד ברגל דרומה בהרצל, ימינה עובד בן עמי,שמאלה בנחל שורק וימינה בנחל לכיש. או קו שירות 5 לרובע יא. 

לפרטים נוספים, סמדר שרת: 0524780426.

 

אלי הוז - קורא הסיפורים

כותב לפעמים בקפה דה-מרקר http://cafe.themarker.com/user/22233/
קורא לעתים רחוקות בפייסבוק http://www.facebook.com/?ref=home
מוכר סיפורים יום-יום בסמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.
עונה לטלפון 050-5606670
ועכשיו גם מקבל דואר בג'י-מייל: elie.hoz@gmail.com

תודה. אלי

 

יונתן אסתרקין - שתי הצגות

בבימוי יונתן אסתרקין:
1. "הכלב היהודי" בתיאטרון הסמטה בתאריכים 12, 13, 15 בנובמבר בשעה 21:00.

03-6812184

2. "הנשים האבודות מטרויה" מאת חנוך לוין החל מ-28.11 ובמשך כל חודש דצמבר
בבית צבי באולם אהוד מנור ערב ערב בשעה 20:30. 03-6161122.

יונתן: 0545-952101,  rubberduck2@walla.com

 

קול קורא לפסטיבל עכו ה- 32

פסטיבל עכו ה- 32 לתיאטרון ישראלי אחר

מזמין יוצרי תיאטרון, מיצג ומופעי רחוב להגיש הצעות לפסטיבל עכו 2011

פניה זו מיועדת ליוצרים ולהקות לא ממוסדות שאינן נתמכות באורח קבוע והמשכי, המעוניינות להעלות יצירות חדשות בבכורה בפסטיבל עכו ה- 32 לתיאטרון ישראלי אחר שיתקיים בעכו בין ה- 16-19  לאוקטובר 2011 חוה"מ סוכות.

את ההצעות יש להגיש לא יאוחר מהתאריך ה – 1.1.2011 לפי ההנחיות שבטופס ההגשה.

הוועדה האומנותית של הפסטיבל לתיאטרון אחר מעוניינת ביצירות השואפות לפתח שפה תיאטרונית מקורית, חדשה או שונה, יצירות הקוראות תיגר על אתוסים מרכזיים בחברה הישראלית, נותנות ביטוי להלכי רוח אלטרנטיביים ומציבות סימני שאלה במקום בו מונצח המוסכם.

יצירות הבודקות את גבולות מושגי התיאטרון והרחבתם, יצירות בינתחומיות, יצירות המציעות גישה מקורית לחלל תיאטרוני, לבימוי, ליחסי קהל-מופע, ושמבקשות לייצר תהליך עבודה ארוך טווח.

הוועדה תעודד הצעות שתהיה להן זיקה וקשר לעיר עכו ברמה של חלל, תוכן והשראה וכן תעודד הצעות המתכוונות לעבוד לאורך תהליך יצירת המופע והחזרות בעכו עצמה.

להצעות שיתקבלו יוענקו תקציבי הפקה וליווי אומנותי והן תוצגנה במסגרת הפסטיבל. האחריות הכוללת להפקת ההצגות \ מיצגים מוטלת על מגישי ההצעות.

את ההצעות יש להגיש לפי הטופס המצורף – אשר ניתן להורדה באתר

הנהלת הפסטיבל אינה מתחייבת להחזיר את חומר ההצעות שתישלחנה.

טופס הגשת מועמדות להצגה בפסטיבל עכו 2011:

את ההצעות יש לשלוח אך ורק דרך המייל. במידה ולא קיבלתם תשובת אישור על משלוח המייל תוך שבועיים מיום המשלוח נא ליצור קשר טלפוני במספר 054-589-7954.

נא למסור את ההצעה בקובץ וורד אחד בלבד (נא לא לשלוח גרסת 2007),

במידה ואתם מצרפים נספחים ותמונות, נא להדביקם על מסמך הוורד.

בראש כל הצעה נא להוסיף את הסעיפים הבאים כפי שהם מופיעים מיד:

1. שם ההצעה

2. שם מגיש ההצעה ותפקידו בהפקה

3. פרטי התקשרות: שם, כתובת אי-מייל, כתובת דואר רגיל ומספר טלפון.

4. סינופסיס \ תקציר ההצעה – לא יותר מחצי עמוד.

5. קורות חיים מקוצרים של היוצרים והמשתתפים ותפקידם בהפקה (גם אם זו רק רשימה חלקית נכון לעכשיו).

6. גוף ההצעה: במידה ומדובר במחזה; את המחזה בשלמותו. במידה ולא מדובר במחזה; את פרוט המופע.

7. הצהרת כוונות אומנותית לגבי המימוש הבימתי של המופע - חזון בימתי.

8. נספחים: תמונות, שרטוטים וכ"ו .

נא לא להגיש הצעות להצגות יחיד והצגות שעלו כבר בעבר ואינן מוצעות להעלאה בבכורה.

את ההצעות יש לשלוח לכל המאוחר עד לתאריך ה- 1.1.2011 למייל: storgepit@gmail.com

בהצלחה

 

 

תיאטרון הסמטה

למשפחת תיאטרון החדר כולל חברי האיגרת השבועית: כרטיסי הנחה!

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה,  http://www.hasimta.com  

טלפון להזמנות: 036812126.  פקס: 03-6814024
hasimta.theater@gmail.com

-------------- 

 

יהודית ברדיו החיים הטובים

כל יום רביעי, רדיו החיים הטובים באינטרנט, בין 15:00:-16:00 "יחסים עם יהודית קונפורטי". שידור חי.

הנה הלינק לשידורים הקודמים. יש מוסיקה שרצה כמה דקות ואחר כך - אני שלכם: http://www.bestlife.co.il/?categoryId=65850
טלפון לעלייה לשידור ביום רביעי: 077-3000909
הרגישו חופשי להציף אותי בשאלות ותגובות. קצת עלי:

http://www.bestlife.co.il/?categoryId=63973&itemId=133847

יהודית קונפורטי, 054-6240131, 03-6051459
www.my.alternativli.co.il/kjud
http://kjud.cafe.themarker.com

 

מוסיקאים
מוסיקאים בראשית דרכם שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית "יחסים עם יהודית קונפורטי", רדיו החיים הטובים באינטרנט. לך תדע לאן זה יגיע.

kjud59@gmail.com

תודה ענקית, יהודית קונפורטי

 

המרכז לתיאטרון עכו

מנהלים: סמדר יערון, מוני יוסף, חאלד אבו עלי

www.acco-tc.com , טל': 04-9913834, 04-9914222, 050-4633433

עדכונים שוטפים באתר התיאטרון: http://www.acco-tc.com  

 

הקבוצה ביפו

מנהל אמנותי: איתי יטוב איש החדר

הקבוצה ביפו, בית ספר עצמאי למחול, רחוב קדם 109, יפו (במרכז הקהילתי הערבי-יהודי), לפרטים והרשמה לחץ כאן. טל': 03-6595961, אתר אינטרנט: http://www.hakvutza.org.il 

 

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי ב - 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח - ראשון ב-10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו

לשלוח מייל לכתובת : yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן – באתר אקטיבי.

"שבת בבוקר" סרט עלילתי קצר של נועה לרנר. לצפייה בסרט.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות ניתן לפנות במייל – yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

 

קדימונים למופעים

רוצים שיכתבו עליכם קדימון בעכבר העיר, תיאטרון / מחול / אופרה / בין תחומי?

פנו אל אייל מלובן (לא כרוך בתשלום): eyal.meluban@gmail.com , eyal.hair@gmail.com

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית של תיאטרון החדר: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

לכתוב אלינו:info@roomtheater.co.il  ולבקש מונולוגים ו/או דיאלוגים.

קישור קבוע

-------------- -------------- --------------

עם פתיחת "היכל התרבות" באריאל - המכתב השני של היוצרים.

סקירה כרונולוגית של תגובות השבוע. דיווח מאוזן...

-------------- -------------- --------------

 

5.11.2010

הנוסח המלא של המכתב השני של היוצרים בעניין היכל התרבות באריאל

שחקנים יקרים,

אתם עומדים להופיע בהיכל התרבות שהוקם בהתנחלות אריאל על שטח כבוש.

במרחק קילומטרים ספורים מאריאל הפורחת והמשגשגת, מתגוררים פלסטינים במחנות פליטים, בתנאי מחיה קשים מנשוא וללא זכויות אדם בסיסיות. לא רק שהם אינם זוכים להופעות ולאירועי תרבות, חלקם אף אינם זוכים למים זורמים. שתי מציאויות שונות שיוצרות מדיניות אפרטהייד.

חשוב שתדעו, שאריאל היא התנחלות בלתי חוקית וההתיישבות בה מנוגדת לחוק הבין לאומי ולאמנת ז'נבה (שמדינת ישראל חתומה עליה). הקמתה של אריאל נועדה למטרה אחת ויחידה: למנוע מהפלסטינים את האפשרות להקים מדינה עצמאית, ובכך למנוע מאיתנו אזרחי ישראל את הסיכוי לחיות אי פעם בשלום באזור הזה.  

אריאל אינה חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל ועל כן חוזה המחייב שחקן להופיע בכל חלקי ישראל אינו כולל, מבחינה משפטית, התחייבות להופיע באריאל.

אי אפשר לחייב אתכם להופיע שם!

מכתב הסירוב של אנשי התיאטרון שנשלח להנהלות התיאטרונים בחודש אוגוסט האחרון, זכה לתהודה עצומה ולגושפנקה חסרת תקדים, הן בארץ הן בחו"ל. הנהלות התיאטרונים - הנתונות ללחצים ואיומים מפורשים מצד הממשלה - קיבלו את ההחלטה להופיע באריאל, אך הוצאתה של ההחלטה אל הפועל היא בידיכם, השחקנים.  

אל אלה מכם המרגישים שהם נאלצים לציית להחלטה בחירוק שיניים כאנוסים, אנו קוראים להעדיף את צו מצפונכם ואחריותכם הציבורית.

שלכם, 

אבנר כץ, אוהד נהרין, אופירה הניג, אילנה המרמן, איתן פוקס, אלון גרבוז, אלונה קמחי, אמוץ גלעדי, אמיר אוריין, אמנון מסקין, אפרת מישורי, ארי רמז, ג'אד נאמן, גדליה בסר, גלעד עברון, ג'קי שמש, ד"ר רמי עמית, דוד שטיינברג, דויד גרוסמן, דורון צברי, דורון רבינא, דורי מנור, דורי פרנס, דני קרמן, ורדית שלפי, חנה מרון, חני ורדי, חנן אלשטיין, טלי יצחקי, יאיר גרבוז, יהושע סובול, לאורה ריבלין, מאיה ערד, מיכאל רונן, נילי מירסקי, ניר ברעם, עודד קוטלר, עידו ריקלין, עינת ויצמן, פרופ' אברהם עוז, פרופ' גד קינר, פרופ' נורית יערי, פרופ' נסים קלדרון, פרופ' שמעון לוי, שמואל הספרי, שמעון בוזגלו, שרי גוטמן.

--------------

סערת אריאל: "אי אפשר להכריח אתכם להופיע"

מרב יודילוביץ'

פורסם            05.11.10, 22:32

יוזמי מכתב האמנים שהסעיר את המדינה ולצדם שורה של יוצרים מתחומי התרבות והאמנות, פונים אל המתעתדים להופיע בהיכל התרבות באריאל: "העדיפו את צו מצפונכם ואחריותכם הציבורית"...  

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3980282,00.html

--------------

"אי אפשר לחייב אתכם להופיע באריאל"

מאת: עינב שיף, מערכת וואלה!

יום שבת, 6 בנובמבר 2010, 0:46

דויד גרוסמן, דורון צברי, חנה מרון, איתן פוקס ואנשי תרבות נוספים פנו במכתב פתוח לאנשי התיאטרון שיופיעו בהיכל התרבות באריאל שייפתח השבוע וקראו: "אריאל אינה חוקית"...

http://news.walla.co.il/?w=%2F1%2F1752210

וגם בעכבר העיר:

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,720,209,56468,.aspx

--------------

החרם: "סהרורים נמאסתם" נגד "זכות הצעקה"

רוני סופר

פורסם: מוצ"ש 06.11.10, 18:56

רגע לפני פתיחת היכל התרבות החדש באריאל, מכתב חדש של אמנים ואנשי רוח הצית שוב סערה גם בכנסת. ח"כ לוין מהליכוד דורש לקבוע קריטריונים לתמיכה ממשלתית ולמנוע "קידום נרטיב אנטי-ציוני", ח"כ אורון ממרצ מברך על כך ש"שהדמוקרטיה הישראלית טרם שבקה חיים"

סערת אריאל התחדשה - ובכנסת רוצים להגביל את התמיכה באמנים שמסרבים להופיע בשטחים. למרות שתיאטרון באר-שבע הודיע שלא ישתף פעולה עם יוזמת החרם, חבר הכנסת יריב לוין מהליכוד אמר היום (שבת) כי "יש לשים סוף לכך שכספי משלם המיסים עוברים ישירות לכיסיהם של גורמי שוליים, המשתמשים בכספים אלה כדי לקדם נרטיב אנטי-ציוני ואנטי-יהודי תוך החרמת אותו ציבור שממן אותם".

בהמשך למכתב האמנים השני שפורסם אתמול לראשונה ב-ynet, ח"כ לוין אמר שייזום דיון דחוף בוועדת החינוך בדרישה לקביעת קריטריונים חדשים לתמיכה במוסדות תרבות, "שימנעו העברת כספי מדינה לידי אלה המחרימים חלק מתושביה"...

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3980463,00.html

--------------

ח"כ יריב לוין בתגובה למכתב האמנים: גורמי שוליים מקדמים נרטיב אנטי ציוני

מאת יהונתן ליס וחיים לוינסון

פורסם ב - 19:26 06/11/10

בתגובה למכתב האמנים הקורא לא להופיע באריאל, אמר ח"כ לוין כי הציבור מאס בקבוצה הסהרורית שהשתלטה על התיאטרון. ח"כ שנלר: אריאל תמיד תהיה חלק מישראל

"הרוב המוחלט של הציבור הישראלי מאס בקבוצת השוליים הסהרורית שהשתלטה על התיאטרון והקולנוע הישראלי", כך אמר היום (שבת) יו"ר ועדת הכנסת, ח"כ יריב לוין (ליכוד), בעקבות מכתב האמנים השני הקורא להחרים את היכל התרבות באריאל...

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1197090.html

--------------

אביגדור ליברמן: ההצגה חייבת להימשך, ההסתה נגד המדינה חייבת להיפסק

הארץ, פורסם ב - 10:41 07/11/10

מאת יהונתן ליס

בתגובה למכתב האמנים הקורא לא להופיע באריאל, מתכוונים שרי ישראל ביתנו לפעול להפסקת מימונם של האמנים החתומים על המכתב...

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1197211.html

--------------

7.11.2010

אמיר לביא: לא אוותר על זכותי

קודם כל יובהר בזאת שאני תומך לחלוטין ברעיון שתי מדינות לשני עמים. אשר לגבולות ולמעמדה של ירושלים אני משאיר זאת למשא ומתן.

אני מתנגד נחרצות לחרם על אריאל.

אריאל נמצאת על שטח הנמצא במחלוקת פוליטית. וכשאני נמצא במחלוקת פוליטית לא מתפקידי כצד במחלוקת הזאת, לייצג את הצד הפלשתינאי במחלוקת. אני מכבד את הנרטיב הפלשתינאי הרואה בשטחי הגדה שטח כבוש (יש כאלה שיראו בכל ישראל ככזו). יחד עם זאת עבורי שטחי הגדה הינו שטח משוחרר ממדינה שהסירה יותר מאוחר, בשנות ה80, את אחריותה לעתיד השטח וזאת היא כמובן ירדן שהייתה אז תחת מלכותו של המלך חוסיין. שטחי הגדה מעולם לא היו מדינה עצמאית. וכל שכן הם מעוגנים היטב בנרטיב ההיסטורי הלאומי היהודי ואני חושב שאין צורך להכביר מילים על חברון, שכם, יהודה וכו' שלא לדבר על ירושלים ומורכבותה.

לכן אני מכבד לחלוטין את אלה שבחרו להקים יישובים יהודים ואני מאמין לא מתוך כוונת חבלה אלא מתוך אמונה אמיתית שהם זכאים בתוקף היסטורי ומוסרי לשבת בשטחים אלו.

אני מודע לכך שישיבתם יוצרת בעיה עבור האוכלוסייה הפלשתינאית השואפת להגדרה עצמית ולישות מדינית רציפה ודואגת לכך על פי השקפתה שישות זו (בניגוד לישות הישראלית) תהיה נקייה מיהודים בשטחה.

ישראל הוכיחה בעבר שיישובים ישראלים לא ממש עומדים בדרכה בבואה לחתום על הסכמי שלום או לפנות שטחים. (ראו מקרה ימית, ופינוי גוש קטיף בעזה) אבל כשאני בא ומצדד בחרם ישראלי על אריאל אני מסמן לפלשתינאים כי הנרטיב שלהם מבחינתי קביל יותר מהנרטיב ההיסטורי הלאומי שלי. וזו טעות חמורה ביותר בתהליך המשא ומתן שבו אנו נמצאים בין שתי הישויות.

יש לנו זכות מלאה ליישב את אריאל בשטח הגדה. כמו שיש לנו זכות מלאה בתור מדינה להחליט כי בבוא היום תימסר אריאל למדינה הפלשתינאית על היכל התרבות שבה אם אכן במסגרת חוזה השלום יוחלט כך (או שיוחלט לתת שטח חלופי אחר ולהשאיר את אריאל בריבונות ישראלית).

חרם על אריאל הוא חרם על 50% מאוכלוסיית ישראל החושבת אחרת, המאמינה אחרת. והוא יכול לשמש כחרב פיפיות כלפי המחרימים. ויותר מכל הוא מחליש את טיעוננו במהלך המשא ומתן שאנו מנהלים עם הצד הפלשתינאי.

לגבי הטענה הפופוליסטית והמקוממת שאריאל באה על חשבון רמת החיים של הפלשתינאים בגדה זוהי מבחינתי דמגוגיה זולה. קודם כל במהלך השנים האחרונות הוכיחה הרשות הפלשתינאית כי בניהול נכון של כספיה היא מסוגלת להעלות ואף העלתה את רמת חייהם של תושביה ואף בדרך להקים עיר חדשה. ואם נסתכל על שכנתנו מדרום עזה המקדישה את כל כולה לשנאה, לרכישת כלי מלחמה ואשר העומדים בראשה לא עושים דבר כדי לשפר את איכות ורמת חייהם של העזתים אפשר להבין כי לא אנחנו הבעיה.

אני לא אוותר על זכותי על הארץ הזו בס"מ אלא אם כן המחיר עבור הויתור הזה שווה. ואכן אני חושב ששלום בין שתי מדינות החיות זו לצד זו ואשר צומחות יחדיו לעתיד אישי ומשותף ומוצאות את הדרך לנהל יחדיו את המקומות הקדושים זהו מחיר ששווה לשלם ולוותר על פיסות האדמה החשובות עבורי מבחינה לאומית והיסטורית.  אבל לוותר מראש על זכותי ולהחרים עיר שקמה בדין ובזכות? מבלי לקבל על כך שום תמורה שהיא? זו איוולת לשמה.

שלך

אמיר לביא

(במאי)

--------------

לימור לבנת בתגובה למכתב האמנים: "הניסיון להחרים את אריאל הוא פסול"

יום ראשון 07 בנובמבר 2010 17:04 מאת: מתן אברמוביץ', עכבר העיר אונליין

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,720,209,56499,.aspx

--------------

שרת התרבות והספורט לימור לבנת באריאל: אני נבוכה מהצעד האנטי-דמוקרטי של האמנים

עדכון אחרון - 21:27 08/11/10

מאת חיים לוינסון

"לא מפתיע שההצגה הראשונה היא מבאר שבע, עירו של אברהם אבינו, ולא מת"א עיר הפלשתים", אמר ראש העיר אריאל בפתיחת היכל התרבות...

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1197438.html

--------------

אורי אבנרי: "השחקנים אשר מסכנים את מקור פרנסתם בחרם על ההתנחלויות עומדים בקו ההגנה הראשון על ישראל האמיתית"

גוש שלום, הודעה לעיתונות, 09/11/10

גוש שלום, ממובילי החרם על ההתנחלויות, מביע את תמיכתו בשחקנים שהצהירו כי לא יופיעו מעבר לגבולות הקו הירוק. זאת, לנוכח המתקפה האישית עליהם ערב פתיחת היכל התרבות החדש באריאל.

"השחקנים המסרבים לצאת מגבולות מדינת ישראל הריבונית ולהופיע בהתנחלות אריאל מתייצבים באומץ לב אל מול השלטון הדורסני וגם אל מול הנהלות התיאטרון המשרתות את השלטון הזה. השחקנים מצייתים לצו מצפונם גם במחיר סיכון מקור פרנסתם. הם עומדים בקו הראשון של חזית ההגנה על מדינת ישראל האמיתית – ישראל הדמוקרטית, הנאורה, השוחרת שלום וסולדת מכיבוש ודיכוי, ישראל האמיתית אשר הולכת ונהרסת ונמחקת יום יום, אך עדיין אפשר להציל אותה" אומר חבר הכנסת לשעבר אורי אבנרי, פעיל תנועת גוש שלום.

"אין לי טענות כלפי שחקנים שהם אנשי ימין, התומכים בכל ליבם בכיבוש ובהתנחלויות. הבמה של 'היכל הברבריות' באריאל היא מקומם הטבעי" הוסיף אבנרי. "אין לי ולו טיפה של כבוד כלפי אלה המתיימרים להיות שוחרי שלום ומתנגדי ההתנחלויות, אך מכיוון שאין להם אומץ לסרב הם הולכים להופיע באריאל ומציגים שורה של תירוצים המהווים עלבון לאינטליגנציה. ראשי המתנחלים הצליחו כנראה לקנות לא מעט אנשים שכאלה, בעזרת הכספים הבלתי מוגבלים שהם שואבים מתקציב המדינה. אך המהומה הגדולה והנמשכת סביב מכתבי השחקנים מעידה כאלף עדים כי אריאל הייתה ותישאר מקום שנוי במחלוקת, מקום שאינו חלק ממדינת ישראל ואשר לעולם לא יהיה בקונצנזוס - התנחלות שמעולם לא הייתה צריכה לקום ואשר פירוקה הוא הכרחי כדי להבטיח את עתידה של מדינת ישראל".

http://zope.gush-shalom.org/home/he/channels/press_releases/1289241831

--------------

מיכאל הנדלזלץ: השחקנים ישלמו את המחיר

...בפי מגיני אריאל, יוזמי וחותמי המכתב, אנשים שחלק מהם עשו ועדיין עושים את התיאטרון הישראלי למה שהוא, מוצגים כ"קבוצה שולית" ו"קיצונים וסהרוריים". זו בורות וגסות רוח. אבל הם גם מוצגים כמי שמפעילים כביכול לחץ על עמיתים ויוצרים לא להופיע באריאל.

זאת הצגת דברים מופרכת לחלוטין. להשמיע בישראל של היום קריאה לא להופיע באריאל, כי היא לא בתחום הריבונות הישראלית ונמצאת במוקד הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, זה אקט של אומץ ציבורי.

משמיעי הקריאה הזאת הוכפשו, הושמצו, הוקעו, והופעל עליהם לחץ, מרומז וגלוי, שפרנסתם תיפגע רק בגלל שאמרו אמת. אין בכוחם לכפות שום דבר על הנהלות התיאטרון. להיפך: על חלק מהם ייכפה להופיע באריאל.

הם, שהקריבו למען התיאטרון בישראל בנפשם וגופם הרבה יותר משעשו זאת המתלהמים נגדם, יצטרכו ללקק את פצעי העלבונות והאיומים החדשים שעורר המכתב השני שלהם, שבו בסך הכול הזכירו למי שמתאמץ להתעלם מכך, שאריאל, למרות שגרים בה אזרחי ישראל, לא נמצאת בתחום מדינת ישראל הריבונית. עובדה. 

--------------

הפורום המשותף של היוצרים: קול קורא

יום ה', 10.11.2010 

בעקבות הכוונה המסתמנת של שרת התרבות והספורט הגב' לימור לבנת, לפעול לשינוי הקריטריונים לתמיכה בכל מוסדות התרבות והתיאטרון בארץ, מקיימים הארגונים בת"י - איגוד במאי התיאטרון בישראל, שח"ם - ארגון השחקנים בישראל ואיגוד המחזאים  

כנס חרום

שיערך ביום שישי הקרוב 12.11.10 בשעה 14:00 בתיאטרון צוותא בתל אביב.

הפורום המשותף לשלושת הארגונים עוקב בדאגה רבה אחר הניסיונות שעושים בימים האחרונים גורמים פוליטיים שונים, ליצור התניות חדשות וקריטריונים. פירושם המעשי הוא הפניית איום מרומז לעבר מוסדות תרבות ותיאטרון שונים בארץ והטמעת המסר שמוטב להם אולי לאותם מוסדות, להתיישר לפי טעמיו והשקפותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות של כל שלטון מתחלף, אחרת לא יזכו לתמיכה כספית מטעם המדינה.

הפורום המשותף מוצא לנכון לשוב ולהדגיש שהיכולת להביע דעה באופן חופשי וצלול, היא נשמת אפה של כל חברה דמוקרטית. כל ניסיון ליצור התניות חדשות כאלה מהווה פגיעה קשה ובלתי נסבלת בקיומם של מוסדות חשובים אלה ובמרקם החברתי והתרבותי של המדינה בכלל. 

--------------

בעקבות הסערה: הופץ "קטלוג ציוני לתיאטרון"

ווינט, מרב יודילוביץ' פורסם:  11.11.10, 16:10 

תנועת "ישראל שלי" הפיצה קטלוג ובו מפורטות הצגות מותרות ולא מותרות לצפייה, "על פי קריטריונים ציוניים", כהגדרתם. בין ההצגות האסורות: "גטו", "לילה לא שקט", "המלט" ועוד. דליה שימקו: "זה מזכיר תקופות קשות בהיסטוריה"

בשעה שבפורום איגודי היוצרים עמלים על ארגון כנס חירום שייערך מחר (ו') באולם צוותא בתל-אביב, נחת על שולחנם של חברי המדור לתיאטרון במועצה לתרבות ולאמנות, לתיאטראות ולתיבות הדואר של שחקנים וחברים באיגודי היוצרים "הקטלוג הציוני לתיאטרון".

מאחורי הקטלוג, המציג בפני הציבור רשימת הצגות של תיאטרון הקאמרי ובית ליסין, המותרות או אסורות לצפייה, היא תנועת "ישראל שלי", אשר מגדירה את עצמה כתנועה הלאומית הציונית הגדולה בארץ.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3983291,00.html

--------------

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il