תאטרון הוא לא רק בידור. תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית
מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם
(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)
(משך קריאה משוער: 9 דקות)
בחודש ינואר 2015 פרסמה אבאז עצומה יוצאת דופן מבחינתה. היא הייתה כללית ביותר ובעלת אופי רוחני. כידוע, אבאז היא קהילה בינלאומית שחשיבותה גדולה ביותר במאבק כנגד עוולות בכל רחבי העולם. שותפים לה בפעולות השונות כמעט ארבעים ושניים מיליון בני אדם. היא פועלת בעיקר באמצעות עצומות.
עם פרוס השנה החדשה היא פרסמה הצהרה בזכות תכונות רוחניות נעלות וחשובות. אחדים ראו זאת בהפתעה, כי במקרים רבים, בעולם המערבי, יש קו גבול ברור שחוצץ בין הפועלים באופן מעשי לשינוי חברתי, לבין העוסקים בתרגול תכונות רוחניות נעלות וחשובות. מדוע נזקקתי לפרסום הזה עכשיו? מפני שבשעתו לא רציתי להיראות כנחפז לבדוק בציציותיה של ההכרזה הזאת, שלא להיראות כמי שהורס את מסיבת ראש השנה. גם עכשיו אין לי כוונה להרוס דבר, אלא רק להציע הבחנות אחדות שיכולות לחבר באופן ממשי בין הפועלים באופן מעשי לתיקון חברתי ישיר, לבין המתרגלים תכונות רוחניות נעלות וחשובות.
עתה, משעבר פרק זמן סביר מאז הפרסום הראשון, אפשר להיפנות לבחינה מחודשת של אמונות ודעות המובעות בהכרזה הזאת.
אבאז: (כותרת ההכרזה)
"אני מתחייב/ת לחיות יותר על פי שלושה עקרונות אלה:
לגלות נדיבות וכבוד, לשאוף לחוכמה ולתרגל הודיה".
א.: עד כאן מובן ונאה ויש לשער שמקובלים הדברים על הרבים.
אבאז: גלו נדיבות וכבוד
"נגלה נדיבות וכבוד כלפי עצמנו וכלפי אחרים כל אימת שזה אפשרי. וזה תמיד אפשרי..."
א.: האמנם? לא תמיד זה אפשרי. אם הסבל חזק מאד, זה ממש לא אפשרי...
אבאז: ...משום שכל אחד שאנחנו פוגשים מצוי במאבק שייתכן שאין לנו כל מושג לגביו.
א.: מה? האם זאת אומרת שבכל מקרה עלינו לגלות נדיבות וכבוד? גם כלפי רוצחים ואנסים והשורפים תינוקות? אולי כן. אבל זה לא באמת אפשרי וגם לא נכון, אלא אם כן אל מול מעשיהם של בני עוולה אנו עוצמים עיניים, מכסים על אוזנינו וסותמים את פינו מלהגיב וממלמלים מנטרה מרגיעה וברחנית שמטרתה להעלים את קיומם של בני עוולה מעבר לקו האופק של התודעה שלנו. זו תגובה הפוכה למה שאבאז עושה בכל פעולה חברתית שלו. הוא נאבק ביושר אבל ברוב המקרים לא בנדיבות ולא בכבוד וגם אין צורך שייעשה זאת.
כאשר חיי אדם תלויים בכף המנוול, אין פנאי לנדיבות או לכבוד. יש להציל. אם ההצלה אפשרית בנדיבות ובכבוד – בבקשה, נעשה זאת! ברוב המקרים האנרגיה של הזעם מצד בן העוולה זורמת אלינו ומזהמת את החוויה שלנו ואז קשה מאד לנהוג בנדיבות ובכבוד ויש נטייה אוטומטית לנהוג כמוהו, אבל תמיד יש לקוות שאפשר גם בנדיבות. עולמם הפנימי של בני עוולה כמו גם, להבדיל אלף הבדלות, של בני אדם הגונים, הוא אוטונומי. אין לנו זכות לחטט בו. בני עוולה יישפטו לא על בסיס מה שקורה במוחם, אלא על בסיס מעשיהם בעולם הזה.
אבאז: שאפו לחוכמה
נשאף להיות חכמים בהחלטותינו, להאזין רוב קשב לעצמנו ולאחרים ולהביא לידי איזון את הראש, הלב והאינטואיציות שלנו, בהרמוניה מדויקת.
א.: לא מדויק. לנהוג בחכמה פירושו לעשות את הטוב על פי אמת מידה מסוימת. מהי אותה אמת מידה? אם לא נגדיר את החכמה, אין לה משמעות. מילת מפתח במשפט זה של אבאז היא "אינטואיציה". לפניה הכול כורעים ברך וכל הטענות והמענות משתתקות לפחות לרגע. יש הטוענים שאינטואיציה היא מתת אלוה והיא נכנסת אלינו מגבוה, מגורם תבוני עלום ונעלם. אולי אלוהים מברך אותנו באינטואיציה. יש הסבורים שאינטואיציה היא פשוט צורה ספונטנית של מחשבה, ככל מחשבה אחרת והיא מבוססת על תנועה שבין "היסטוריה", כלומר, מידע שמוטמע בנו מן העבר, לבין "חוויה אישית מידית", כלומר, מידע שנאסף בזמן הווה, מרגע לרגע ורשת ההקשרים שנוצרת מתוך החיבור של מידע מגוון זה, עשויה להוליד תוצאות מפתיעות. לפעמים קוראים לזה "תחושת בטן" אף שהמחשבות הללו נוצרות בהחלט במקום גבוה הרבה יותר. אינטואיציה היא "רוח חופשיה". אי אפשר לאלץ אותה והיא מתעייפת במהירות.
אבל החכמה! "החכמה מאין תימצא?!" (איוב כח', 12). אפשר להתייחס לפסוק כפשוטו ולשאול מאין תמצא החכמה ואפשר שדי לנו בזה. כי אכן זו שאלה שיש לשאול שוב ושוב. ובתלמוד טענו במקומות אחדים שהחכמה "מאין תימצא", כלומר, "אין" היא אותיות "אני" – למי שמתרשם ממשחקי מילים וביהדות המבוססת על המילה, אכן רבים המתרשמים. על משה רבינו נאמר "עניו מכל האדם" (במדבר יב', 3). יוצא מכך שהוא עשה עצמו כאין ולכן השיג את החכמה. על כן נאמר שכשמשה רבינו נפטר, אלוהים הספיד אותו ואמר: "החכמה מאין תמצא".
אם אין לנו עיקרון אוניברסאלי מנחה, אין אנו יכולים לטעון בשם החכמה שלנו. כי אז היא לא קיימת אז.
נניח שהעיקרון המנחה שלנו הוא: "אנחנו עם סגולה!" עצם האמירה היא חסרת פשר. כי מהו מהותו של "עם הסגולה"? מהי סגולתו של עם הסגולה? אם פירוש הדבר לשבת על הר גבוה בירושלים ושכל העמים יבואו להשתחוות בפניו. הרי כאן אין חכמה, אלא שחצנות שמתגלגלת לפשעים כנגד האנושות ועונשה חמור ביותר. אם "עם סגולה" פירושו לתקן את מצבו של האדם באשר הוא, בלי הבדל מין, אמונה, מוצא ובלי כפייה, הרי שסגולתו של עם הסגולה היא תיקון, כלומר, עיקרון מוסרי אוניברסאלי.
אבאז: תרגלו הודיה
נהרהר באופן קבוע על הדברים שאנחנו מוקירים להם תודה, כי הודיה מחזירה פרספקטיבה, מפזרת רגשות שליליים...
א.: אפשר להגדיר רגש על דרך השלילה אבל אין "רגשות שליליים". "אני לא כועס" הוא תיאור רגש על דרך השלילה, אבל אינו תיאור של רגש שלילי, כעס אינו רגש "שלילי" אלא ביטוי של סבל. רק אם הסבל נמצא ברמה גבוהה מאד, אפשר לסמם אותו באמצעות ההודיה. בכל מקרה אחר יש לתת לו ביטוי באמצעות יצירה. גם ספורט הוא אמצעי ידוע ומסייע.
אבאז: ...ומסייעת להתמקד במה שחשוב באמת."
א.: מהו הדבר החשוב באמת? רוב בני האדם אינם יודעים מהו הדבר החשוב להם באמת והם מבקשים שהדברים יחקקו עבורם באבן או יהיו לכתובת על הקיר או לטקסט בספר החוקים ויש לסייע בידם.
אפשר לחבר ולהתחבר!
לכאורה תהום שכלתנית מאיימת, פעורה בין הרוחני לבין ההגות השכלית – ולא היא! אפשר לחבר את השניים כולל את, לכאורה, הכשלים התבוניים, הפזורים פה ושם. אפשר!
אפשר להיות רוחני ולחוות תחושות, תמונות ורגשות, מבלי שיהיו מתורגמים למילים. אפשר לחוות את התחושות, התמונות והרגשות שהתבונה האנושית בכלל, והמחשבה האנושית הפשוטה בפרט, מעוררות. הנשגב אינו בשמיים, התבונה העליונה יושבת כאן לידך, כי "לא בשמיים היא" (דברים ל', 11-14)
לשם כך יש לקבל את האפשרות שהרוחני והשכלי יכולים לשכון יחד אף אם לעולם לא יהיו מושלמים... מי שהגיע לחוויה מושלמת הוא ככל הנראה אדם מת. רק האלוהים מושלם וגם זה נאמר על דרך התהייה. החוויה האנושית המידית היא תמיד חסרה. זו הפגימה שבה וזה היופי הנשגב שבה. היא תמיד בדרך לשלמות והדרך היא החוויה הנשגבה.
ואז בא היופי: אנו בוחרים במדיטציה הטובה לנו. אין מדיטציה טובה לכולם. שואלים שאלה, לא אישית, ומודטים. אם קיבלנו תשובה אנו מהפכים בה באמצעות המחשבה והולכים עמה עד קצה גבול היכולת והקצה הזה לבטח יפציע לפתע. אם לא קיבלנו תשובה, אין זו הוכחה שטעינו או שהחמצנו דבר, אלא פשוט הרי זוהי ההוכחה שאנחנו לא מושלמים ובפעם הבה ננסה שוב. בעוד רגע, בעוד יום. זה יקרה.
באהבה,
אמיר
