האיגרת השבועית

אלון אבוטבול, שחקן, במאי ומורה, מדבר על לימודיו בתיאטרון החדר: כל מה שהוא עושה היום מתכתב בדרך זו או אחרת עם חווית הלימוד בתיאטרון החדר.

בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

תאטרון הוא לא רק בידור. תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך קריאה משוער: 9 דקות)

בחודש ינואר 2015 פרסמה אבאז עצומה יוצאת דופן מבחינתה. היא הייתה כללית ביותר ובעלת אופי רוחני. כידוע, אבאז היא קהילה בינלאומית שחשיבותה גדולה ביותר במאבק כנגד עוולות בכל רחבי העולם. שותפים לה בפעולות השונות כמעט ארבעים ושניים מיליון בני אדם. היא פועלת בעיקר באמצעות עצומות.

עם פרוס השנה החדשה היא פרסמה הצהרה בזכות תכונות רוחניות נעלות וחשובות. אחדים ראו זאת בהפתעה, כי במקרים רבים, בעולם המערבי, יש קו גבול ברור שחוצץ בין הפועלים באופן מעשי לשינוי חברתי, לבין העוסקים בתרגול תכונות רוחניות נעלות וחשובות. מדוע נזקקתי לפרסום הזה עכשיו? מפני שבשעתו לא רציתי להיראות כנחפז לבדוק בציציותיה של ההכרזה הזאת, שלא להיראות כמי שהורס את מסיבת ראש השנה. גם עכשיו אין לי כוונה להרוס דבר, אלא רק להציע הבחנות אחדות שיכולות לחבר באופן ממשי בין הפועלים באופן מעשי לתיקון חברתי ישיר, לבין המתרגלים תכונות רוחניות נעלות וחשובות.

עתה, משעבר פרק זמן סביר מאז הפרסום הראשון, אפשר להיפנות לבחינה מחודשת של אמונות ודעות המובעות בהכרזה הזאת.

אבאז: (כותרת ההכרזה)

"אני מתחייב/ת לחיות יותר על פי שלושה עקרונות אלה:

לגלות נדיבות וכבוד, לשאוף לחוכמה ולתרגל הודיה".

א.: עד כאן מובן ונאה ויש לשער שמקובלים הדברים על הרבים.

אבאז: גלו נדיבות וכבוד

"נגלה נדיבות וכבוד כלפי עצמנו וכלפי אחרים כל אימת שזה אפשרי. וזה תמיד אפשרי..."

א.: האמנם? לא תמיד זה אפשרי. אם הסבל חזק מאד, זה ממש לא אפשרי...

אבאז: ...משום שכל אחד שאנחנו פוגשים מצוי במאבק שייתכן שאין לנו כל מושג לגביו.

א.: מה? האם זאת אומרת שבכל מקרה עלינו לגלות נדיבות וכבוד? גם כלפי רוצחים ואנסים והשורפים תינוקות? אולי כן. אבל זה לא באמת אפשרי וגם לא נכון, אלא אם כן אל מול מעשיהם של בני עוולה אנו עוצמים עיניים, מכסים על אוזנינו וסותמים את פינו מלהגיב וממלמלים מנטרה מרגיעה וברחנית שמטרתה להעלים את קיומם של בני עוולה מעבר לקו האופק של התודעה שלנו. זו תגובה הפוכה למה שאבאז עושה בכל פעולה חברתית שלו. הוא נאבק ביושר אבל ברוב המקרים לא בנדיבות ולא בכבוד וגם אין צורך שייעשה זאת.

כאשר חיי אדם תלויים בכף המנוול, אין פנאי לנדיבות או לכבוד. יש להציל. אם ההצלה אפשרית בנדיבות ובכבוד – בבקשה, נעשה זאת! ברוב המקרים האנרגיה של הזעם מצד בן העוולה זורמת אלינו ומזהמת את החוויה שלנו ואז קשה מאד לנהוג בנדיבות ובכבוד ויש נטייה אוטומטית לנהוג כמוהו, אבל תמיד יש לקוות שאפשר גם בנדיבות. עולמם הפנימי של בני עוולה כמו גם, להבדיל אלף הבדלות, של בני אדם הגונים, הוא אוטונומי. אין לנו זכות לחטט בו. בני עוולה יישפטו לא על בסיס מה שקורה במוחם, אלא על בסיס מעשיהם בעולם הזה.

אבאז: שאפו לחוכמה

נשאף להיות חכמים בהחלטותינו, להאזין רוב קשב לעצמנו ולאחרים ולהביא לידי איזון את הראש, הלב והאינטואיציות שלנו, בהרמוניה מדויקת.

א.: לא מדויק. לנהוג בחכמה פירושו לעשות את הטוב על פי אמת מידה מסוימת. מהי אותה אמת מידה? אם לא נגדיר את החכמה, אין לה משמעות. מילת מפתח במשפט זה של אבאז היא "אינטואיציה". לפניה הכול כורעים ברך וכל הטענות והמענות משתתקות לפחות לרגע. יש הטוענים שאינטואיציה היא מתת אלוה והיא נכנסת אלינו מגבוה, מגורם תבוני עלום ונעלם. אולי אלוהים מברך אותנו באינטואיציה. יש הסבורים שאינטואיציה היא פשוט צורה ספונטנית של מחשבה, ככל מחשבה אחרת והיא מבוססת על תנועה שבין "היסטוריה", כלומר, מידע שמוטמע בנו מן העבר, לבין "חוויה אישית מידית", כלומר, מידע שנאסף בזמן הווה, מרגע לרגע ורשת ההקשרים שנוצרת מתוך החיבור של מידע מגוון זה, עשויה להוליד תוצאות מפתיעות. לפעמים קוראים לזה "תחושת בטן" אף שהמחשבות הללו נוצרות בהחלט במקום גבוה הרבה יותר. אינטואיציה היא "רוח חופשיה". אי אפשר לאלץ אותה והיא מתעייפת במהירות.

אבל החכמה! "החכמה מאין תימצא?!" (איוב כח', 12). אפשר להתייחס לפסוק כפשוטו ולשאול מאין תמצא החכמה ואפשר שדי לנו בזה. כי אכן זו שאלה שיש לשאול שוב ושוב. ובתלמוד טענו במקומות אחדים שהחכמה "מאין תימצא", כלומר, "אין" היא אותיות "אני" – למי שמתרשם ממשחקי מילים וביהדות המבוססת על המילה, אכן רבים המתרשמים. על משה רבינו נאמר "עניו מכל האדם" (במדבר יב', 3). יוצא מכך שהוא עשה עצמו כאין ולכן השיג את החכמה. על כן נאמר שכשמשה רבינו נפטר, אלוהים הספיד אותו ואמר: "החכמה מאין תמצא".

אם אין לנו עיקרון אוניברסאלי מנחה, אין אנו יכולים לטעון בשם החכמה שלנו. כי אז היא לא קיימת אז.

נניח שהעיקרון המנחה שלנו הוא: "אנחנו עם סגולה!" עצם האמירה היא חסרת פשר. כי מהו מהותו של "עם הסגולה"? מהי סגולתו של עם הסגולה? אם פירוש הדבר לשבת על הר גבוה בירושלים ושכל העמים יבואו להשתחוות בפניו. הרי כאן אין חכמה, אלא שחצנות שמתגלגלת לפשעים כנגד האנושות ועונשה חמור ביותר. אם "עם סגולה" פירושו לתקן את מצבו של האדם באשר הוא, בלי הבדל מין, אמונה, מוצא ובלי כפייה, הרי שסגולתו של עם הסגולה היא תיקון, כלומר, עיקרון מוסרי אוניברסאלי.

אבאז: תרגלו הודיה

נהרהר באופן קבוע על הדברים שאנחנו מוקירים להם תודה, כי הודיה מחזירה פרספקטיבה, מפזרת רגשות שליליים... 

א.: אפשר להגדיר רגש על דרך השלילה אבל אין "רגשות שליליים". "אני לא כועס" הוא תיאור רגש על דרך השלילה, אבל אינו תיאור של רגש שלילי, כעס אינו רגש "שלילי" אלא ביטוי של סבל. רק אם הסבל נמצא ברמה גבוהה מאד, אפשר לסמם אותו באמצעות ההודיה. בכל מקרה אחר יש לתת לו ביטוי באמצעות יצירה. גם ספורט הוא אמצעי ידוע ומסייע.

אבאז: ...ומסייעת להתמקד במה שחשוב באמת."

א.: מהו הדבר החשוב באמת? רוב בני האדם אינם יודעים מהו הדבר החשוב להם באמת והם מבקשים שהדברים יחקקו עבורם באבן או יהיו לכתובת על הקיר או לטקסט בספר החוקים ויש לסייע בידם.

אפשר לחבר ולהתחבר!

לכאורה תהום שכלתנית מאיימת, פעורה בין הרוחני לבין ההגות השכלית – ולא היא! אפשר לחבר את השניים כולל את, לכאורה, הכשלים התבוניים, הפזורים פה ושם. אפשר!

אפשר להיות רוחני ולחוות תחושות, תמונות ורגשות, מבלי שיהיו מתורגמים למילים. אפשר לחוות את התחושות, התמונות והרגשות שהתבונה האנושית בכלל, והמחשבה האנושית הפשוטה בפרט, מעוררות. הנשגב אינו בשמיים, התבונה העליונה יושבת כאן לידך, כי "לא בשמיים היא" (דברים ל', 11-14)

לשם כך יש לקבל את האפשרות שהרוחני והשכלי יכולים לשכון יחד אף אם לעולם לא יהיו מושלמים... מי שהגיע לחוויה מושלמת הוא ככל הנראה אדם מת. רק האלוהים מושלם וגם זה נאמר על דרך התהייה. החוויה האנושית המידית היא תמיד חסרה. זו הפגימה שבה וזה היופי הנשגב שבה. היא תמיד בדרך לשלמות והדרך היא החוויה הנשגבה.

ואז בא היופי: אנו בוחרים במדיטציה הטובה לנו. אין מדיטציה טובה לכולם. שואלים שאלה, לא אישית, ומודטים. אם קיבלנו תשובה אנו מהפכים בה באמצעות המחשבה והולכים עמה עד קצה גבול היכולת והקצה הזה לבטח יפציע לפתע. אם לא קיבלנו תשובה, אין זו הוכחה שטעינו או שהחמצנו דבר, אלא פשוט הרי זוהי ההוכחה שאנחנו לא מושלמים ובפעם הבה ננסה שוב. בעוד רגע, בעוד יום. זה יקרה.

באהבה,
אמיר

(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף ב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח" בעבודה עם יוצרים מופיעים. מכללת לסלי, נובמבר 2012)

2.ב. הסרת הביקורת העצמית וקבלת העצמי

מתוך ההבנה כי ישנה רשות ויש מקום לחופש ביטוי והבעה עצמית, לאט-לאט נוצר אצל האדם החווה תהליכים אלה, מצב של הסרת הביקורת העצמית וקבלת העצמי במלואו. לפי אוריין (1987), ההתנגדות היא אחד האופנים של פעילות המצפון, "האני העליון", או הצנזור שבחלומותינו. לפיו, ברגע שאנו משחררים עכבות באופן מבוקר מראש, אנו משחררים את אותו צנזור אישי, שיבטא את עצמו באופן ישיר ונפרצת הדרך לתכנים אישיים-אמנותיים חדשים. 

מרואיינת 6, ב':

"גיליתי בזה את היכולת לאהוב את עצמי, לאהוב עוד יותר את הזולת והאפשרות להשתמש במה שאת, שזה נכון וטוב, לתרגם את זה לפעולה בימתית או ליצירה בימתית ולהשפיע דרך זה על אורח החיים שלך וגם על בני אדם אחרים. מבחינה חברתית ומבחינה אישית, זה פתח צוהר של מסלול שהולך ומתפתח וצומח כל הזמן. ממקום של כעס ודיכאון הגעתי למצב של השלמה. המפגשים עזרו לי להגדיר את תפיסת העולם שלי, גם לקבל את עצמי כאדם מורד, לפעול בהתאם לכך ולמקד במה אני מורדת, וגם פשוט לקבל את עצמי."

מרואיין 7, מ':

"אני מסתכל על עצמי לפני השיטה ואחרי השיטה, יש בי עכשיו את המקום הזה של העצמיות שלי והמחויבות שלי לעצמי."

(עמ' 73-74, המשך יבוא) 

היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

"זהו מבצע של משחק נדיר!  (צבי גורן, אתר הבמה)

"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

"הצגת יחיד מופלאה!"

(תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)

אם היטלר היה נכנס אל החדר, מה הוא היה אומר? טרגי-קומדיה אפלה.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

החדר: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב

למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

כולל קפה, תה, מים ומאפה

יום רביעי, 26.8.2015, בשעה 20:30 בחדר

טל': 0508-497715, 03-5171818

(היטלר - דף באתר החדר)

(לקבלת התכנייה)

הנוסע הסמוי

מונודרמה מצמררת, מרתקת,

מבוססת על סיפור אמיתי:

רב חובל מגלה על סיפון ספינתו נוסע סמוי

נכתב כסיפור ע"י יוסי זיו.

עיבוד לבמה ובימוי: אמיר אוריין.

משחק: יוסי זיו.

מוצ"ש, 22.8.2015, 20:30, אביחיל

(כל הכרטיסים נמכרו)

מוצ"ש, 29.8.2015, 21:00, בחדר

40 ₪ כולל שתיה קלה ותופין.

טל': 03-5171818, 052-340-1478

(הנוסע הסמוי - וידיאו)

המשרתים

בעקבות ז'אן ז'אנה

ע"פ תרגומה של עדה בן נחום

כולל קטע מתוך "יומן מלחמה 2014",

מאת סלמאן נאטור, בתרגום יהודה שנהב שרעבני

עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי, עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי גיבסון בר-אל

שחקנים יוצרים: אביאל שיליאן, טל דנינו, מוטי רוזנצוויג

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר

ע. במאי וייעוץ חזותי: רינת מוסקונה

הפקה: קבוצת אורתו-דה בניהולו של ינון צפריר

40 שח כולל שתיה קלה

טל': 03-5171818, 050-849-7715

"המליאה" של תיאטרון החדר

דלת פתוחה. פגישה דו-שבועית נינוחה

סבב תגובות חופשי - "הייד-פארק" בחדר

פרשת השבוע, במה פתוחה

יוצרים יכולים לבדוק כאן קטעים חדשים

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות

המליאה פתוחה לכל

20 שח כולל כיבוד. טל': 03-5171818, 052-340-1478

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה:

יום ו', 7.8.2015, בשעה 16:00

20 ש"ח כולל כיבוד.

החדר החדש, רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל: כאן.

(קישור: המליאה)

תורה

תורה דתית, בכל דת שהיא, יש לה גם מרחבי אהבת אדם וגם מרחבי קנאות רצחנית ובאלו האחרונים היא תאפשר לך להפוך לרוצח וזהו דבר שהתורה ההומניסטית לעולם לא תניח לך לעשות, כי אין לה מרחבי קנאות רצחנית.

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, במחזה "היטלר")

--------------

"אני לא סובל כושים שמביטים לי ישר בעיניים.

אני רוצה לישון! לעצום עיניים,

לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים!"

(רב החובל, במחזה "הנוסע הסמוי")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.

הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!

ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.

אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(סולאנז'-סמך, במחזה "המשרתים")

--------------

"למה תמיד אנחנו צריכים לוותר?

הפעם אני רוצה

שגם הפשיסט הזה יסבול".

(פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)