הצטרפו לאיגרת השבועית

אם יש לך מחמאה לומר למישהו, אמור אותה עכשיו. אם אין לך מחמאה - חפש, מצא ואמור אותה.


תאטרון הוא לא רק בידור. תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

(משך קריאה משוער: 4 דקות)

 

(פלישת חוטפי הגופות 1956, קטע)

 

סרטי אימה, כל כך פשוט לומר עליהם שהם מעבדים את הפחדים האישיים של הצופה, אבל הם גם ממרקים את רגשות האשמה שלו. מה שמאפיין סרטי אימה היא מערכת היחסים הכפולה שלהם עם הצופה. סרטי אימה, כבכל יצירה דרמטית, יש בהם, קודם לכל, חטא כלשהו. מישהו או משהו מאיימים על הגיבור או הגיבורה האומללים. כיוון שאין אדם חופשי מחטא או לפחות ממחשבות על חטא, הרי שהצופה חווה הזדהות מורכבת: הזדהות עם הגיבור הסובל ועם הפושע גורם הסבל.

 

סרטי אימה עם "סוף טוב" הם אלו שבהם הטוב מתגבר על הרע והצופה מקבל שתי מתנות בכרטיס אחד. מצד אחד, ההתגברות על הרע ממלאה אותו סיפוק ומשיבה לו את הביטחון הילדותי באפשרות של "עולם צודק". מצד שני, עונשו של הרע ממלא את הצופה בסיפוק על עצם העונש, הממרק את עוונו של הצופה על לפחות מחשבות החטא שלו עצמו.

 

עד כאן הכול טוב ויפה בתנאי שהסרט מסתיים בהפי-אנד. חרושת התרבות עוקבת ברגישות אחר התנודות במשאלותיו של הצרכן שלה. בשנות החמישים היה העולם המערבי בעיצומה של צמיחה כלכלית, שפע ואופטימיות. רוב סרטי האימה הסתיימו באופן אופטימי. מיעוטם הסתיימו רע. מבחינה זו  היוצר המערבי הידוע מכולם בסרטי מתח הגובלים באימה הוא אלפרד היצ'קוק. רוב סרטיו הסתיימו בסוף טוב. יוצא דופן היה הסרט "פלישת חוטפי הגופות" (1956) שהסוף הרע שלו שירת מטרות פוליטיות אקטואליות בזמנו. החייזרים בסרט זה הם דימוי לקומוניזם הרוסי "המאיים על החלום האמריקאי".  בשנת 1979 נוסף לו סוף טוב. בסוף שנות החמישים ובתחילת השישים, צמח דור חדש ומורד. בין השאר הוא מרד בסוף הטוב לטובת ביקורת חברתית כנגד הדור הקודם שהביא אותו לעולם.

 

היום הסיפור שונה. כבר אין אמונה בסוף טוב. כישלונותיו המתרבים של הצופה הסביר, התסכולים שלו, חוסר האונים וחווית חוסר המוצא של האדם במאה העשרים ואחת, יצרו חוסר אמון באפשרות של "עולם צודק" ועם זאת גם ריבוי של סרטי אימה פסימיים. בשנים האחרונות סרטי אימה רבים יש בהם חטא מבלי שיתקיים בהם עיקרון החטא ועונשו. הם מסתיימים בסוף רע שאינו מסוגל למרק רגשות אשמה. הצופה עשוי לצאת מהם כשהוא מטמיע שתי חוויות סותרות. ברמה הגלויה מתקיימת ההסכמה שאכן יש חטא אבל אין עונש, בבחינת רשע וטוב לו והרוע ממשיך להתקיים גם בלי שיבוא על עונשו. אבל ברמה אישית-פנימית יוצר סרט כזה תסכול נמשך ותחושת תפלות שמאשרים ומנציחים את חוסר האונים הקיים.

 

עד כאן מדובר בסרטי הזרם המרכזי הקואליציוני הממוסחר, שהם סרטי בידור שבלוניים שנועדו להרוג זמן פנוי של הצופה עד לרגע שבו יהיה עליו לשוב לעמל יומו המתסכל. כשמדובר בסרטים אלטרנטיביים, חתרניים ואופוזיציוניים, הרי שמראש אין הם מבקשים ליצור תמונת "עולם צודק", אלא להפך: הם מבקשים לעכור את שלוות נפשו של הצופה לשם יצירת עוררות מסוג שונה. הם מבקשים ליצור מאבק לתיקון מצבו של האדם. כאן הסוף הרע הוא קריאה לפעולה.

 

חרושת התרבות מציעה לצרכן יצירות להזדהות. אתה מאמין בסוף טוב? ניתן לך אותו. אתה לא מאמין בו? נציג בפניך תמונת עולם קודרת שתתאים לציפיות שלך.

כל אלו בידור להמונים.

 

היצירה האמנותית לעולם היא מציגה תמונה אלטרנטיבית, לעולם היא ביקורתית ומעמידה במבחן את מערכת האמונות והדעות המקובלות על הצרכן המצוי. במקום לתת לצופה את מבוקשו וליצור בו הזדהות עם היצירה, היא יוצרת שדה חדש שבו על הצופה, שכבר אינו צרכן אלא אדם חושב, לנווט את עצמו באופן דיאלקטי, בתוך קונפליקט דרמטי שמחייב אותו לחשוב חשיבה מהפכנית ולזנוח את אשליית הסופים הטובים והרעים, לוותר על אשליית מירוק העוונות התעשייתי ולהיות אדם הגון כי מירוק עוונות ממשי מתקיים כאן רק בפעולה חברתית מתקנת.

 

באהבה,
אמיר

לאיגרת השבועית של 2015 . 8 . 20