הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר? קסם של תיאטרון!" (יורם קניוק, סופר)


תאטרון הוא לא רק בידור. תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

(משך קריאה משוער: 4:30 דקות)

 

אוהבים צלילים. מתעבים רעש. עכשיו לך ותחליט מהו מה. היכן כביכול מסתיים הצליל ומתחיל הרעש או להפך. כמו ספאם. אצל אחד הוא עלול להיחשב דאר זבל ואצל אחר הוא עשוי להיות בעל ענין עסקי או אישי לגיטימי. כך גם הצליל והרעש.

 

צליל הוא מופע בעל תוכן וסיפור לגיטימי.

רעש הוא צליל מטריד ונחשב לבלתי לגיטימי עד כדי הפרעה.

רעש שעוצמתו מעל 70 דציבלים נחשב רעש מזיק, רעש מעל 65 דציבלים נחשב רעש הפוגע באופן משמעותי באיכות החיים ורעש מעל 60 דציבלים נחשב רעש מפריע סתם.

גובה ה"רעש" קובע את היחס כלפיו אבל יותר מזה קובע תוכן ה"רעש".

 

הזדמנתי לביתם של ידידים המתגוררים בסמוך לצומת קולני. החלון היה פתוח. הרעש היה נורא. הבחנתי שהם כלל אינם מוטרדים מהרעש. בכל זאת שאלתי אם הרעש מפריע להם. הם הביטו בי לרגע בהפתעה ואז הבינו: "אה, אתה מתכוון לרעש הרחוב? לא, לא ממש מפריע אבל בשבילך נסגור את החלון".

 

פיזיולוגים קוראים לזה הביטואציה, התרגלות. מתרגלים. הבעל או האישה מתרגלים לפטפוט האינסופי של בן או בת הזוג הפטפטן או הפטפטנית. עברית שפה קשה. יש לדייק בהגדרת המין. יש להחליט אם זה זכר או נקבה או שניהם. הנה מתרגלים גם לזה. האם שלושת המשפטים האחרונים הם בבחינת "צליל" לגיטימי במאמר או "רעש" מטריד ומיותר?

 

רוב הפלסטינים הנמצאים תחת הכיבוש הישראלי מתרגלים, אחרת היו משתגעים או שורפים את ירושלים או משהו בדומה לזה. המשפט הזה על הפלסטינים עשוי להיחשב בעיני אחדים כצליל לגיטימי. בעיני אחרים הוא עשוי להיחשב כרעש, או גרוע יותר: רעש בלתי נסבל. יש שיתרעמו "מה הוא מערבב פוליטיקה?!" כאילו כל מה שנאמר עד כה אינו פוליטי. כאילו האמירה שלהם עצמה אינה פוליטית. יש שברגע זה עוברים לדף אחר כי אינם יכולים לשאת את הרעש שהמשפט על הפלסטינים יוצר אצלם, כי בעבורם השיחה אודות צליל ורעש היא עצם העניין ואילו הדיבור על הכיבוש הוא רעש שוליים שמפריע לשיחה המרכזית הלגיטימית. אכן, זוהי הדוגמה הבוטה ביותר שיכולתי להעלות בדעתי לשם הדגמת ההבחנה שבין צליל לרעש.

 

דוגמה פרווה לגיטימית למי שמתעב בוטות: קהל יושב וצופה בהצגה. לפתע אחד הצופים משתעל ואחריו עוד אחד ועוד אחד. מקהלת השיעול נמשכת פרק זמן קצר שנדמה כנצח ואחר כך, על פי האופי והמצב הפסיכו פיזי של כל צופה לעצמו, לפתע צופים אחדים כבר לא שומעים את השיעולים. הם ממוקדים בהצגה. אחדים מגיבים בעצבנות הולכת וגוברת עד לסף פיצוץ נפשי. אחדים מחברים את השיעול למסר שההצגה שולחת אליהם ויוצרים תגובה חווייתית חדשה מורכבת. למשל, וזו ממש דוגמת משל אחת מיני רבות: הם יכולים לטעון כי הקהל מוטרד בשל מסר כלשהו המגיע אליו מהבמה ועל כן הוא מגיב באופן פסיכו-פיזי, בשיעול נמשך. זו אינה דוגמה דמיונית, אלא מתרחשת לעיתים מזומנות כתגובת דחייה. ראוי לשים לב לכך שהפעולה הפיזית הנראית לעין של השיעול מסמלת דחיה.

 

בעלי הפרעת קשב מאופיינים בכך שהם קולטים באותה עוצמת חוויה הן את ההצגה המוצגת, הן את התנהגות הצופים והן את המחשבות הזורמות במוחם בחוויה האישית המידית שלהם. יש טוענים שבעלי הפרעת קשב הם יצירתיים יותר כי הם יוצרים חיבורים שהקונפורמיסטים, השמרנים, הפורמליסטים, חסרי ההפרעה, הממוקדים כל העת במסלול אחד של קליטה, לא מסוגלים ליצור.

 

הצליל והרעש מתגברים, נמזגים זה בזה, יוצרים תרכובת מרתקת או מטרידה. אם התרכובת נמשכת מעבר ליכולת הקליטה, נוצר עומס גירויים שעומד להכריע אותנו.

 

זה הרגע שבו אנו אמורים לקרוס.

זה הרגע שבו אנו יכולים להתחיל ביצירה חדשה.

כמובן שהאפשרות השנייה, היצירה, היא עדיפה, אבל לפעמים, ברגע של תשישות גדולה, רצוי לקרוס ולנוח לזמן מה ולעשות זאת בהתפנקות ובהנאה גדולה ככל האפשר. אפשר. רצוי.

התפנקות נעימה.

 

(אתר של רעש לבן, ורוד וחום)

 

באהבה,
אמיר 

לאיגרת השבועית של 2015 . 9 . 3