(מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין, המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)
1. (52), וילך: דברים ל"א
"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל-כל-ישראל. לא אוכל עוד לצאת ולבוא, ויהוה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (וילך: דברים ל"א 1-2).
פרשה קצרה, בת פרק אחד בלבד. משה בן מאה ועשרים שנה. האל אומר למשה שלא יוכל לעבור את הירדן אל הארץ המובטחת. פרשנים מבקשים לראות בכך עונש על חטא שחטא משה בקדש אשר במדבר צין (חקת: במדבר כ' 7-13). שם ביקש העם מים, האל ציווה את משה לדבר אל הסלע כדי שייצאו ממנו מים, אבל משה לא דיבר אלא בחר להפליא במעשי קסמים, לא עלינו, כאילו הוא עצמו, לבדו, בעוצם ידו, הוציא את המים מן הסלע. כאילו אין מעליו רשות עליונה שבדברה נעשה הכול. כידוע, הוא נטל את המטה והכה בסלע פעמיים ויצאו ממנו מים. המקרא רואה בכך חטא של יוהרה: במקום לדבר דברי אלוהים חיים, משה מתייהר בהוקוס-פוקוס של קוסמים זולים. זה חטאו הפרטי של משה.
אבל ישנו גם חטא כללי, של העם כולו, חטא התלונה וחוסר האמונה באל. חטא זה מוזכר להלן, בפרשת האזינו: "על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר-צין על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל" (האזינו: דברים ל"ב 51). המעילה היא בתוך עם ישראל, כלומר בפנימיותו של העם, כמו בפנימיותו של אדם. כאן האל מבקש אמונה הבאה לידי ביטוי במצוות מעשיות של עשה ואל תעשה וגם אמונה פנימית בתוקפן של המצוות הללו.
כאן יש קושי מסוים. מקובל שהיהדות היא דת של מצוות. המצווה קודמת לאמונה פנימית. העשייה קודמת לכל פלפול מילולי על קיום המצוות. הכלל הוא שמעשי האדם קובעים ולא מחשבותיו ואמונותיו וזהו כלל מוסרי גדול. המעשה הדתי הוא פן יהודי מרכזי. דוגמה אחרת: בנצרות האמונה הקודמת למעשה. שפינוזה לא הוחרם על ידי קהילת אמסטרדם בגלל שהתפלפל על אפשרות הקיום או אי הקיום של האל העברי. הוא הוחרם, ונרדף על ידם בגלל שחילל שבת בפרהסיה. אפילו אם היה מחלל שבת בצנעת ביתו ולא בפרהסיה, כי אז עדיין לא היו מחרימים אותו.
"נעשה ונשמע" נאמר (משפטים: שמות כ"ד 7). קודם נעשה ואחר כך נשוחח על כך. אפילו כוונותיך הפנימיות לא קובעות באשר לכשרותה של מצווה. ואפשר אפילו להגיע לקיום מצווה בדרך עקלתון ולא מתוך כוונה שלמה וטהורה: "שמתוך שלא לשמה בא לשמה". כלומר, לא התכוון לקיים מצווה וקיים אותה.
(פְּסָחִים נ: מִתּוֹךְ שֶׁלּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, לְעוֹלָם יַעֲסוק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת אֲפִלּוּ שֶׁלּא לִשְׁמָן, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלּא לִשְׁמָן בָּא לִשְׁמָן [נָזִיר כג]. העוסק בדבר לא מתוך אהבה לדבר, סופו שיאהב את הדבר עצמו)
הדגשת חשיבות האמונה והכוונה האישית, באים מאוחר יותר:
(מסכת ברכות יז, א: ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא). לעושים לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא...)
כאן מצוין חטא של חוסר כוונה פנימית: "לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל".
באופן פרדוכסלי הקושי נובע מתוך האמונה השלמה. אדם המשתעבד מרצונו לעבודת השם וממלא מצווה קלה כחמורה ושואף לשלמות דתית, אי אפשר לטעון כנגדו דבר. הרי זוהי תכונה אנושית אוניברסאלית ומובנת: לבצע דבר בשלמות. אבל ככל שיקרב עצמו לדרגת השלמות, הרי הוא הופך לאדם חד ממדי, מבטל את עצמו ואת המצוות שהוא שוקד עליהן. השגת השלמות מבטלת את עצמה. רק לאל שמורה דרגת השלמות ולאילו לאדם שמורה הזכות לחיות מתוך קונפליקט שבין הרצון לאמונה שלמה לבין הרצון בכפירה (דוגמה ספרותית אחת מיני רבות: יהושע בר יוסף, "גפרורים שרופים" סיפור על התמודדות בין מעשה אמונה למעשה כפירה).
לכן חייב אדם שתהיה לו הזכות לאמונה והזכות לכפירה, גם אם לא יוציא אותה אל הפועל. חייו ינועו לא רק על מסלול של היסטוריה מוכתבת מן החוץ, אלא גם בין החוץ לבין הפנים: בין היסטוריה לבין חוויה אישית מידית. זו ערובה לשמירת איזון נפשי, בריאות נפשית והעשרה אישית.
-------
2. הערה בעניין יום הכיפורים
במפטיר ליום הכיפורים קוראים בספר יונה. הוא הנביא שברח מפני הנבואה, התגלגל במעי הדג שלושה ימים, עשה תשובה וקיבל עליו את משא הנבואה. גלגוליו של יונה הם גלגוליו של אדם-יוצר.
וַיְהִי דְּבַר יהוה אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר: קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יהוה וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֲנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יהוה: (יונה פרק א', 1-3).
יונה אינו נביא במובן המקובל במקרא. השורש "נבא" כלל לא מופיע בספר, כי עניינו לא רק בנבואה, אלא בהגשמת עיקרון הייעוד של האדם. ייעודו של יונה היה "לקרוא על נינווה" ולהזהירה מפני החורבן שעתיד לבוא בעוד ארבעים יום, אם לא ישובו מדרכם הרעה. יונה הוא אדם מאמין, אם כן מדוע הוא בורח מפני הייעוד שלו? רמז לכך נמצא בפסוק האחרון שבספר. אומר האל:
וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה (?) (יונה פרק ד', 11)
בתרגום ללשון מדוברת: אתה יונה הכנסת את עצמך לקונפליקט הרסני. מצד אחד, אתה מאמין באל ויודע שחובה עליך למלא את ייעודך. זוהי חובה אלוהית ואינה ניתנת למשא ומתן! מצד שני, אתה חושש מפני העימות עם בני-האדם העושים עוולות. גורלם של בני נינוה נתון בידיו של יונה. אם ידבר אליהם, אולי יחזרו מדרכם הרעה וינצלו. אם לא ידבר, עלול לבוא עליהם חורבן. "ואני לא אחוס על נינוה"? שואל האל. "כן, אחוס!" בתנאי שיקום האדם שיעשה מעשה ויהיה המתריע בשער. לא די באמונה ובתפילה, ואחר-כך בספיקת כפיים ובצקצוקי לשון על עוולותיהם של בני האדם. המעשה שעושה אדם במאבקו בעוולה, הוא הקובע. מעשיך קובעים, נאמר במעמד הר סיני, ומכאן שעשיית התשובה מגלמת בתוכה גם את מעשה התיקון החברתי.
האדם-היוצר יכול לבוא אל יום הכיפורים ובידיו שתי מטרות למימוש: הראשונה היא לקיים חשבון נפש אישי, המחייב הוצאת מסקנות מעשיות באשר להתנהגותו העתידית שבין אדם לעצמו ובין אדם לחברו. השנייה נובעת מהראשונה. עליו להוציא מסקנות מעשיות באשר ליחסיו עם העולם. אצל האדם-היוצר יום הכיפורים הוא דימוי למסע תודעתי מתקן.
מסע כזה אכן יכול להתקיים ביום הכיפורים המצוין בלוח העברי, אבל הוא יכול להתקיים בכל יום אחר. המסע הזה מוגדר במקרא כעינוי-נפש. זוהי ההיסטוריה הכתובה של המצוות. אולם בחוויה האישית המידית של האדם, מסע תודעתי זה, אינו בהכרח עינוי. להיפך, ברגע של הארה אישית, חשבון הנפש הופך להיות חוויה של אושר.
(אמיר אוריין)
-------
