הצטרפו לאיגרת השבועית

בתחום האירוע האמנותי - שהוא תחום סופי, מוגדר במקום ובזמן נתונים מראש - מספר אפשרויות היצירה שואף לאין סוף!


חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר (ללא הערות השוליים).

 

"אני הקורבן האמיתי"

 

ב-1970, בחלוף דור, אלוני עוד הרגיש בכישלון להשמיע את עדותו, לייצג את העולם שהכיר באמצעות מילים. בנפוליון - חי או מת! שם אלוני בפיו של מנהל הקרקס הנודד את המונולוג על כשלונו כאמן מוחה:

 

"פולנים! בני אנוש! חלאות ופַּנְטָלוֹנֶה!... עשיתי הצגות עם רמזים מן העבר הכי רחוק ועם הוכחות חותכות מן העתיד הצפוי לנו כאן בעמק הבכא הזה – (צועק) אמנות! (דממה). עם חיילים ופילים וגמדים משובחים! ובהשתתפות מכונות מעופפות ודברי שירה! והכול בכדי ללמד את האפס הנאור בן ימינו איך לראות בעין יפה את הזוועות היומיומיות למיניהן! והכול מתוך (צועק) הומאניות! (דממה). קדחת... אני הקורבן האמיתי".

 

ב-1992, לקראת הפקה מחודשת בתיאטרון החאן הירושלמי בבימויו של אלדד זיו, שִכתב אלוני את מחזהו המוקדם מ-1959 לוקאס הפחדן או כמו כולם, מחזה מחאה מעומעם היוצא נגד תרבות המוות. לוקאס הפחדן הוא הגבר היחיד בחברה של תורמי דם שמסרב לתרום. אלוני הוסיף לו את המונולוג הכואב הבא:

 

"הטבע לא חנן אותי ב... בהירות המחשבה של הפרופסור... בדרך מן ה... מוח ... אל הפה... ניצבת הלשון... המתהפכת... והמילים... אחרות... לא המילים שרציתי לומר".

 

דברים אלה מגיחים כאילו מפיו של חייל מלחמת העצמאות, "אביון המילים", שדיבר בסיפור של אלוני כמעט שני דורות קודם.

 

לוקאס הפחדן הוא דמות אלונית טיפוסית של האמן-הקוסם-החריג בתוך חברה שבטית סולידרית התובעת את לשד היחיד. הוא חייל מלחמת העצמאות שאינו יכול לשאת הרואיזם ופאתוס, שאותם מבקשים שומעי סיפורי המלחמה שלו. לכן הוא מסרב לתרום דם בחברה שבה כולם תורמים.

 

המשכו של לוקאס, מין קרוב משפחה שלו, הוא החתן הסרבן בהכלה וצייד הפרפרים שמסרב לציית לכללי האחווה המקומיים: להיכנס לגן שבו משמיע רמקול את הקריאה "אנו עם קטן מוקף אויבים". גם הוא אביון מילים בעצם: הוא יכול לחלל את שם אהובתו ומתקשה להגיד אותו במילים.

 

אלוני יוצא ממלחמת העצמאות בתחושה של עוני מילולי נוכח המציאות. הכשל מתפתח עם השנים לאימה מפני אי דיוקן של המילים, מה שהביא לשכתוב כפייתי של עשרות נוסחי טקסט לאותה סצנה, לסירוב להכריז על מחזה כגמור, להבאת נוסח חדש של מונולוג או סצנה לשחקנים בערב הפרמיירה ולאחריה, להיסוס, שהוא מין גמגום, המופרד בשלוש הנקודות שהפכו לתו ההיכר שלו: נקודות הקוראות לריבוי אפשרויות, למחשבה נוספת המערערת על הקודמת.

 

כי אלוני אינו יכול להכריע מהן המילים הנכונות, אלו שרצה להגיד, אלו שיגידו מה שהתכוון. כמו החתן הסרבן בהכלה וצייד הפרפרים, מחלל אלוני את נגינתו מחוץ לגן. בלאו הכי אין מבינים את כוונותיו. הוא הקורבן האמיתי של כשל המילים שלו.

 

חרדת המילים פגשה ברגע הטראגי שלה: שנתיים של עבודת כתיבה וחזרות ב"הבימה" על המחזה האם יש מקקים בישראל הגיעו למצב גיבובי, לא מאורגן, ב-1987. מערכה אחת נכתבה ובוימה במשך שנה. אלוני סירב לוותר על מילים, שמא הן המילים הנכונות שאבדו לו. הוא לא הצליח להכריע ביניהן, חזר ושכתב לעייפה אותן סצנות שוב ושוב, טען בלי הרף ש"כל זה זמני". החזרות הופסקו, וההצגה נגנזה.

 

(המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2010 . 11 . 11