תאטרון לרוב הוא בידור

וטוב לו בכך

אבל הוא לא רק בידור

תאטרון יכול להיות שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך קריאה משוער: 3:30 דקות)

ואז באה השאלה ההיא שאתה ממש לא אוהב. זו שמשתקת אותך למספר שניות והופכת עליך, ולו במעט, את קרביך, כי בתשובה עליה תלויים המוניטין שלך כאדם מן הישוב, ומוגדרים הכישורים שלך המקנים לך את הזכות להימנות על בני השבט של "האנשים הנכונים": "קראת את הספר הזה? ראית את הסרט ההוא?"

ואני, אומלל שכמוני, איתרע מזלי כי לא קראתי ולא ראיתי. מה אני עושה עכשיו? לא נעים להודות שלא קראת ספר מסוים ולא ראית סרט מסוים, שלפחות בעיני הדובר אלי הם בעלי חשיבות עליונה להבנת העולם בכלל והדבר שהוא מדבר עליו בפרט. רגע אחד, על מה לעזאזל הוא מדבר? פתאום אני כבר לא זוכר על מה הוא מדבר וכל כולי טרוד בהתמודדות עם השאלה האלמותית: "קראת או לא קראת? ראית או לא ראית?"

בין אם קראתי או לא, ראיתי או לא, ההשפלה כבר מתדפקת על דלתי. תקרא לזה פלישה לפרטיות או מבחן כוח קלאסי. עיקרו של דבר הוא הקביעה הניצחת: מי יודע יותר ממי ומי שיודע יותר מחברו, יש לו גדול יותר מחברו ומי שיש לו גדול יותר מחברו - מנצח.

כמובן שאני יכול לשקר ולומר לו שקראתי גם קראתי וכמובן שקראתי כי אחרת מה אני עושה כאן בחברת האנשים הנכונים וכולי ואני יכול גם להוסיף חיוך מבטל של בר סמכא שמסמן לזולתו שהספר הזה קטן עלי וכבר קראתי ועיינתי בגדולים ממנו ובמה שנוגע לסרט, הצחקת אותי. מי לא ראה את הסרט. רגע אחד, על איזה סרט הוא מדבר? אני בוחר להודות בביישנות שלא, לא קראתי ולא ראיתי ואולי גם את שמעם לא ידעתי והוא בדמיונו כבר מחכך ידיים בהנאה: ניצחתי אותו.

לעולם לא תשאל את זולתך אם הוא יודע משהו, למעט במקרה שאבדת את דרכך ברחוב ואתה נאלץ לשאול עובר ושב היכן נמצא רחוב זה וזה, מספר זה וזה, וגם מעמדים כאלה כבר פסו, נעלמו, מן העולם עם הופעת ה"ווייז" ודומיו ואם בכל זאת תשאל מישהו איך מגיעים לרחוב זה וזה וכיוצא בזה, הוא יביט בך במבט חשדני כאילו אתה מבקש לפגוע בו וימהר להתרחק ממך ומפגיעתך הרעה. על כן, אם אתה מבקש להימנות על בני השבט של האנשים הנורמליים, לך ותרכוש לך "ווייז" או תואם.

ובכן, לעולם לא תשאל מישהו אם קרא ספר או ראה סרט, כי אז, גם אם הוא קרא וראה, אתה פוגע בציפור נפשו הגאיונה וקונה לך אויב סמוי מעתה ועד עולם. מדוע סמוי? כי הנשאל עצמו לא תמיד מודע לצלקת הזעירה שהותרת במרחבי האגו שלו וביום בהיר אחד שלבטח יהפוך ליום קודר, לפחות לפרק זמן קצר, הוא יתנקם בך וישאל: "קראת את הספר הזה? ראית את הסרט ההוא?"

כיצד נוהגים? לא שואלים שאלות מביכות, אלא פשוט מפליגים מיד אל תוך הספר המסוים ומדברים עליו ואל תוך הסרט המסוים ומדברים עליו ככל שנחוץ כדי להציג את הטיעון שלך ואם זולתך הוא חסר רגישות עד כי הוא עוצר אותך באמצע המשפט כדי לומר לך: "כן, בטח שקראתי!, כן, בטח שראיתי!", אתה מחייך אליו בנימוס, מתגבר על הפגיעה הרגשית הקלה שנגרמה לך בזה הרגע, מוותר על המשך תיאורם של הספר והסרט וממשיך בדיבורך עד תום, או עד שהוא נכנס לדבריך, כי כך הוא נוהג תמיד וכך נוהגים רבים מבני השבט שלו, האנשים הנכונים.

באהבה,
אמיר