הצטרפו לאיגרת השבועית

אתה מדבר על העולם, ואני מהרהר לעצמי: מעניין מאד. אתה מדבר על עצמך, ואני מתרגש: עכשיו אני מבין אותך.


היום תאטרון נתפס אצל רבים כבידור

אבל תאטרון הוא גם שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

(משך קריאה משוער: 8:30 דקות)

 

הוא נכנס אל האולם במבע אדיש, אולם אין הוא אדיש כלל. הוא דרוך כקפיץ בתיבת נגינה, דרוך עד להתפקע, מוכן להריץ במהירות מאומצת, את נעימת הנוכחות המנצחת המוטבעת בו, ככל שהתנאים הנתונים ידרשו זאת. תמיד אלו התנאים הנתונים סביב לו הדורשים זאת, אף פעם לא בתוכו כי את עצמו הוא תופס כאדם רגוע, נוח לבריות ושוחר שלום. עיניו, אם כן, אינן אדישות מטבען. האדישות היא פעולת הסחה אוטומטית שהוא מבצע תדיר, כל אימת שעליו לבוא בקהל. על כן, הוא מכבה את כוח החיות שבעיניו ומעלה על פניו ארשת של אדישות שפירושה: "אני לא רואה אתכם ואתם לא רואים אותי ועל זה אין ויכוח".

פעולת ההסחה השנייה פשוטה ונוחה יותר לביצוע: הוא שם מבטו בכרטיס שבידו ומשיט את המבט הלוך ושוב בין הכרטיס לבין מספר השורה שלו באולם. התנועה הזאת תבטיח לו שייראה כמי שטרוד בענייניו, ואין לראותו כגורם עוין לזולתו ועל כן אין לזולתו עילה להיות עוין כלפיו. היכן למד על אפשרות קיומה של עוינות? זו שאלה ראויה לעיונו של היסטוריון. הוא עצמו מעולם לא שאל את עצמו שאלה זו, או אחרות בדומה לזו. די לו בידיעה האוטומטית, הברורה, השורשית, המרגיעה, שכל העולם נגדו והזולת מטבעו הוא גורם עוין.

משמצא את מספר השורה הרשום על הכיסא החיצוני לשורה, והוא תואם את מספר השורה הרשום בכרטיסו, הוא אומר לעצמו: "זו השורה שלי!" ויש בכך יותר מסתם קביעת עובדה מקומית או זמנית. יש בזה משום הכרזת בעלות על נכס וקריאת תיגר אל מול העולם, שיש לה תוקף של קדושה: "נראה מי יעז לערער על זכותי ההיסטורית והבלתי מעורערת. בבקשה, נראה אותו!"
 
לאחר שקבע לעצמו את זכותו זו על השורה, הוא חותר קדימה, אל עבר הכרזת הבעלות על הכיסא שלו. הוא דוחף את עצמו פנימה, פניו לבמה, אחוריו אל היושבים בשורה מאחוריו. מאליו מובן לו שבתנועה כזאת הוא חושף את אחוריו לסכנות האורבות להן מצד היושבים בשורה שלו. את הדילמה הזאת עליו לפתור לפני שהוא מחליט להיכנס אל תוך השורה. פנים לבמה פירושם חשיפת האחוריים ליושבים מאחוריו. גב לבמה פירושו חשיפה ישירה, פנים אל פנים, למבטים עוינים של היושבים בשורה שלו. באופן אינטואיטיבי, יותר מאשר מתוך שיקול מודע ומושכל, הוא בוחר לחשוף את אחוריו ליושבים מאחוריו, בשורה שלו ולנוע פניו לבמה.

אבל התנועה הזאת, גבו ליושבים מאחוריו, מחייבת אותו לגייס משאבים נוספים של דריכות, ולמקד אותם בגבו. על כן, הוא נע במהירות רבה ככל האפשר, שערותיו סומרות, גבו מקומר בשרירים מתוחים, שאם יעלה על דעת מישהו מהיושבים מאחוריו לבצע פעולה עוינת, די יהיה בתנועה לא זהירה מצידם, כדי להפעיל אצל הנכנס בשורה, תגובה מותנית של תנועת ראש זריזה לאחור ואגרופים קפוצים, מוכנים לזינוק, ואילו היושבים מאחוריו, מתוך אמונה שלמה בזכותם שלהם על המרחב שבין קצה הברכיים שלהם לבין המושב שלפניהם ומתוך ידיעה ברורה ומתסכלת שעצם ההדחקות בשורה יכולה להיחשב לפעולה עוינת, אבל לא עילה מספקת דיה להכרזת מלחמה, עוצרים נשימתם וקופאים על מקומם.

אותה שעה, הנכנס בשורה שרוי ברגיעה באשר לאלו היושבים לפניו, שעל גבם ופדחתם הוא משפשף את בטנו. אלו נמצאים בעמדת נחיתות מובהקת ובהם הוא יכול לטפל בלא קושי. כאן המשימה קלה יותר לביצוע. הם לא יסורו מעיניו הבוחנות אף לרגע, והדבר מפליא בהתחשב בעובדה שאין הוא מביט בהם כלל, אלא עסוק בחתירה צידית אל פנים השורה, מחכך את רגליו ביושבים מאחוריו ואת בטנו ביושבים לפניו.

ראוי לציין שזהו מצב מתסכל למדי ולו רק בגלל העובדה שהמרחק שבין קצה הברכיים של היושבים מאחוריו לבין גב הכיסאות שלפניו, מתוכנן כך שלרשות היושבים נמצא חלל צר דיו להכיל תנועה זעירה ומחושבת ולא יותר מכך, ואילו כל כניסה של גוף זר בתוך מרווח זה, יוצרת חיכוך מעורר מתח. לא יתכן לעבור את המרחק שבין תחילת השורה לבין הכיסא של הנכנס בשורה, בלי שייווצר חיכוך כזה.

לתסכול זה יש שתי סיבות משלימות זו לזו. האחת, תלויה בנכנס לשורה, והיא טמונה בעצם הנוכחות שעליו להציג, כמי שטרוד בביצוע מטלה שאין להטיל ספק בחשיבותה, כלומר בחתירה הקבועה והבלתי נלאית להגיע אל הכיסא שלו, ומכאן שאין הוא יכול לגלות לזולתו שדעתו טרודה במה שסביבו, ודאי שלא לחיכוכים מזדמנים, שהם מבחינתו כלולים בקביעה ש"זו הבעיה שלהם".


השנייה, נעוצה בעצם נוכחותם של היושבים בשורה, שלמזער אין דעתם נוחה כלל ועיקר מכל תנועה זרה במרחב הביטחון הצר שלהם, והם תופסים אותה כעוינת, לא פחות מהאופן שבו הנכנס בשורה עשוי לתפוס את נוכחותם של היושבים מאחוריו ככזאת, ועל כן, היושבים בשורה רואים עצמם מחויבים להכריז על בעלותם שלהם, על הכיסא שלהם, ועל השורה שלהם, באופן שאין לפרשו לשתי פנים: הם מקשיחים את ישיבתם במקומם ומחזקים את אחיזת כפות הרגליים ברצפה, כאילו לא הייתה שם מעולם אותה ישות של הנכנס בשורה. הם יודעים בידיעה מרה ומוחלטת, שאם היו מסיטים רגליהם הצידה ומפנים מקום לנכנס בשורה, הייתה הפעולה הזאת עלולה להיחשב לא רק כוויתור על זכותם הלגיטימית על הכיסא והשורה, אלא גם כגילוי של חולשת הדעת והגוף, ואלו הן שתי אפשרויות מחרידות שאין להעלות אותן על הדעת, אפילו לא כהלצה, שהרי כידוע להם: "אם צר לו המקום, זו לא הבעיה שלנו. זו הבעיה שלו".

ואכן, ידוע לו לנכנס בשורה, שביקום הממשי, שאליו הוא גאה להשתייך, קיימת האפשרות, עמומה ככל שתהיה, של התנצלות. כלומר, אפשר לבקש את סליחתם של היושבים בשורה, על אי-הנוחות הזמנית, שעלולה להיגרם להם במהלך הכניסה בשורה. אבל עצם העלאת האפשרות הזאת גורמת לו לתגובות עוקבות של דחייה וזעם כבוש עד בחילה, ועליו להדחיק אותן בכל כוחו, וגם אין הוא מעלה בדעתו לבקש סליחה, שהרי בקשה כזאת תציג אותו כהרף עין כמי שביצע מעשה של פשע, שעליו אפילו בקשת סליחה אין ראוי לקבל, ודאי שבקשת הסליחה אינה ראויה למחילה, מעצם היותה בקשת סליחה ובקשה כזאת בהכרח תגרור האשמה, פסק דין וגזר דין מידי וחמור.

יתרה מזאת, התיבה "התנצלות" אינה נמצאת במרחב הלשוני הזמין שלו, שהרי אין לה שימוש מעשי כלל. ואם ישאלו אותו מתי לאחרונה התנצל על מעשה או מחדל, יקשה עליו להיזכר, אף אם יעשה ניסיון כן לדלות משהו מנבכי העבר. לבסוף, לאחר רגע קצר של חיטוט מכאיב ומתסכל, הוא יאמר שלא זכור לו מקרה שבו היה עליו להתנצל על מעשה או מחדל, אבל הוא יכול להעלות בדעתו מקרים אחדים שבהם ראוי היה לזולתו להתנצל בפניו, ובכך יראה סוף פסוק לשאלה המיותרת. יתרה מכך, עצם האפשרות שהוא, שכל מעשיו נכונים בעיניו, היה מועמד אי פעם לעמוד בחוויית התנצלות, נראית לו בפרספקטיבה של זמן כמופרכת והתנצלות לעצמה נתפסת בעיניו כמעשה איוולת לכל דבר.

עדיין הוא בחתירה אל המקום הפנוי שלו בשליש הדרך שבין תחילת השורה לסופה. ומכיוון שכבר בהגיעו לשורה שלו הוא נוכח לדעת שהמקום שלו בשורה אכן פנוי וממתין לו כראוי, על כן מתנהלים הדברים כפי שהם ממנהלים למין הרגע שבו נכנס בשורה. שאם לא כן, ואם המקום שלו בשורה לא היה ממתין לו פנוי ומישהו היה יושב בו במקרה או בזדון או בשגגה,
כי אז כל מה שעשה עד כה וכל מה שנאמר על כל מה שעשה עד כה, היו נחשבים כעורבא-פרח וכמו לא היו דברים מעולם והעולם כולו היה מקבל פרצוף חדש וכדי אימה ופחד.

 

באהבה,
אמיר אוריין

 

(‏נכתב: יום ד', 31.12.2003)

לאיגרת השבועית של 2015 . 10 . 8