הצטרפו לאיגרת השבועית

החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה.


תאטרון נתפס לרוב כבידור

אבל תאטרון הוא גם שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)


(משך קריאה משוער: 3 דקות)

 

הם לא רוצים.

קהל צעיר לא רוצה לראות תאטרון. הוא רוצה לשתות בירה, רוצה סטנדאפ, רוצה מופעי מוסיקה. לא תיאטרון. האם הם נגמלו מתאטרון אחרי שהכריחו אותם ללכת להצגות לבתי ספר והם זוכרים עדיין שהשתוללו באולם. גם קהל מבוגר לא ממש רוצה תיאטרון, אבל המבוגרים רוצים שיתייחסו אליהם כבני תרבות גבוהה ומכובדת, על כן מכינים להם כיסא מרופד בתיאטרון הלאומי. הם רוצים להיות חלק מדבר שהוא גדול מסכום החלקים שלהם. לכן יש להם מנוי לתיאטרון הלאומי וגם זה בתנאי שהתאטרון הלאומי מוכר בידור. הבימה, בית ליסין ואחרים כמותם מתפקדים עכשיו כסטנדאפ לגיל השלישי. מבוגרים רבים טענו באוזניי שהם לא רוצים "כבד", לא רוצים דרמה קודרת. לא רוצים להביט במציאות המייסרת בעיניים פקוחות. רוצים בידור. רוצים שקרים מנחמים.

על כן, רוצה שיספרו לך שקרים? פתח טלוויזיה או לך אל התיאטרון הלאומי ואל חבר מרעיו ("זה לא בידור!").

 

כשמדובר בקהל צעיר זה ממש כואב. הם צעירים והם מנוכרים והם פחות ופחות אמפטיים. ביום א', 30.8.15, קול ישראל, רשת ב', בתכנית "סדר יום", בשעה 09:40, תמיר לאון, אנתרופולוג יישומי, מדווח על ירידה של 40% באמפתיה של צעירים בעולם הקפיטליסטי (ע' גם כאן). הסכנה הגדולה ביותר לתרבות האנושית ככלל היא העדר אמפתיה.

 

הקפיטליזם, בכל מקום שבו הוא מתקיים, כבר השלים את שליטתו בתודעת המונים. זו קודם לכל עבדות מנטלית. הבלשן נועם חומסקי חוזר שוב ושוב על המנטרה הזאת: הקומוניזם דיכא את גופו של האזרח. הקפיטליזם מדכא את תודעתו. אפשר להדגים את דבריו בדוגמא קרובה: קומוניסט, כמו יהודי שומר מצוות, יכול בתודעתו לכפור בעיקרי הקומוניזם ואיש לא ישלח אותו למחנה ריכוז, כל עוד הוא מקיים אורח חיים מתאים, העולם הקומוניסטי הותיר את תודעתו חופשית לאמונה ולכפירה, כמו שהיהדות המקורית מאפשרת ליהודי מקיים המצוות את החופש התודעתי לאמונה או לכפירה. אבל קפיטליסט משועבד תודעתית לעיקרי הקפיטליזם.

 

צעירים אוהבים משחקי מחשב. הם בוחרים דווקא במשחקים קודרים ומכשילים, משחקי רעב ומצוקה, משחקי מלחמה והרס (הרעב למשחקים). מדוע? אולי כי במשחקים האלה הם יכולים לעצור את הזוועה בכל רגע שיבחרו. בתיאטרון הם שבויים של ההצגה והם שונאים להיות שבויים. יש להם את זה כל היום בעבודה. אם כך, האם העבודה המתסכלת או גם המתגמלת, היא הגורם לניכור של ההמון הצעיר?

בכל אופן, משחקי הרעב והמצוקה הללו הם תמונת מצב סוריאליסטית וסימבולית של מצב האדם המשחק, הבורח מבשורה. 


כדי לא להיות זומבי, אלא ישות חיה, יש לנקוט בשלושה שלבים מייסרים. 1. לדעת מה קורה מעבר לדלת.  2. לעשות כפירה במערכת האמונות והדעות המרכזיות ולבחון אותן מחדש.  3. להיות אדם הגון - כנגד כל הסיכויים. וגם, וזה נכון בכל זמן, למצוא לפחות אדם אחד שמזדהה אתך, כי לבד זה קשה וזה די והותר לפי שעה.


שלכם באהבה,
אמיר

לאיגרת השבועית של 2015 . 10 . 22