הצטרפו לאיגרת השבועית

החלום הוא שיר לירי שכתבה אותו הנפש. החלום שואף להשיב את האיזון הנפשי. בתיאטרון החדר אנו עובדים גם עם חלומות ככלי ליצירה.


תאטרון נתפס לרוב כבידור

אבל תאטרון הוא גם שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

דיבור עם יוצרים

1. דיבור עם מחזאי: "הם הורגים את המחזה שלי!"

Oh Mama, see what they've done to my song, Ma

(דיאלוג ראשון מתוך שלושה)

 

(משך קריאה משוער: 6 דקות)

 

- המחזה שלי, היצירה שלי, נלקחה ממני.

כמו תינוק שנקרע מזרועות אמו.

נחטפה בידיים גסות והושחתה.

הושחתה בידי במאי ושחקנים.

הם רוצחים את המחזה שלי.

זה קשה.

המחזה הזה היה החלום שלי.

עכשיו הוא החלום של מישהו אחר והסיוט שלי.

עכשיו הוא חלומו של במאי, של במאי ושחקנים,

ועוד מעט הוא יהיה חלומם של שחקנים וקהל,

וכל אחד חולם אותו מתוך עצמו,

וכל אחד הוזה אותו מתוך הזיותיו הוא.

וכל אחד עושה בו כבתוך שלו.

ואני, אנה אני בא? מה נותר לי?

 

- מה נותר לך ברגע זה?

 

- שום דבר. ריקנות. תהום של תסכול וחולשה נוראית.

אין לי כוחות להתמודד עם האבדה.

שייקחו אותו, שיעשו בו כרצונם. זו כבר לא היצירה שלי.

מצדי שייכתבו עליו: "מחזה מאת" וישימו נקודתיים,

ואז ישימו שם את כל הרשימה שלהם,

את השמות של כולם. לא שלי.

מה אכפת לי?!

העיקר שישלמו בזמן ושייעשו עם המחזה שלי מה שהם רוצים!

שיקצרו אותו, שיציגו אותו מהסוף להתחלה ובאלכסון.

העיקר שיציגו אותו באולם הגדול ויבוא קהל

וישלם כסף טוב וימחא כפיים וישלמו לי בזמן

ויהיה לי פרסום ויזמינו אותי לטלוויזיה לדבר על תרבות וכאלה

והשם שלי יונצח בהיכל התהילה של היוצרים הגדולים.

מה קורה לי? על מה אני מדבר?...

זו הייתה טעות למסור להם את המחזה שלי. טעות איומה. טרגית.

מוטב היה לי שישכב במגירה עד יום מותי ואחר-כך שייעשו בו כרצונם.

ואחרי מותי יגלו את הנוסח המקורי ויכריזו:

"אהה! הנה הנוסח המקורי! האמתי! הנכון! האחד והיחיד!"

וחוקרים ייעשו השוואות ויגיעו למסקנה

שהנוסח שלי הוא הנוסח הטוב ביותר בעולם!

והבמאי והשחקנים יישבו, כל אחד בפינתו שכוחת-האל,

ויתביישו לעצמם!

 

- האם אפשר לומר שזו נחמה?

 

- נחמה? נחמת טיפשים! הם הורגים את המחזה שלי!

 

- כן. המחזה שלך עובר שינויים.

בלי ספק הוא כבר אינו אותו תינוק צח ושלם 

שהיה בעיניך אז, ניבט אליך בשורות מקסימות

של מילים מתערסלות על הדף.

והרי אמרת, המחזה הזה הוא התינוק שלי.

ועכשיו הוא גדל. תחילה לאט, בייסורים,

ואחר-כך הוא צומח במהירות, כביכול, בלתי נשלטת,

המחזה מתבגר, ברצוננו או שלא ברצוננו,

ועם תחילת החזרות הוא נכנס לגיל ההתבגרות.

הוא הופך לישות מורכבת.

המילים על הנייר, מתחברות לשחקנים שהם בני אדם מורכבים,

ולפעמים מורכבים יותר ממה שניתן לשאת או להסכים,

בעוד התינוק שלך נתון בזרועותיהם ובמאי מנצח על הצמיחה.

והרי למרות הכול הוא שלך וכבר לא לגמרי שלך.

 

- ואתה יודע מה קורה אם פתאום ההתנהגות של המחזה

לא מוצאת חן בעיני מישהו, במאי או שחקנים?

פתאום הם מוצאים שורה שהם לא מסוגלים לפענח,

או סתם מתעצלים להבין, שורה שלעולם לא יבינו,

ושום הסבר שבעולם לא יניח את דעתם,

שהרי אין להם בעולמם אלא רק את עצמם ואיך ההצגה שלהם תעמוד על במה,

ואיך המשחק שלהם יקסים את הקהל. לא המחזה, לא האמירה של המחזה.

ואז הם באים להתלונן בפני, בפני האבא של המחזה, בפני המחזאי,

והם באים אלי ואומרים:

"בקטע הזה הילד שלך מתנהג לא יפה, תעשה משהו!"

ואני, ברצוני או שלא ברצוני, חייב לעשות משהו.

וזה במקרה הטוב.

הם גם יכולים למחוק את השורה הזאת,

באדישות. בגסות.

כאילו לא הייתה בשר מבשרי.

והם קורעים בבשרי כמו קצבים אדישים.

והרי זהו הילד שלי.

ואז אני כפוי לעשות משהו, ברצוני או שלא ברצוני.

מה פתאום ברצוני?! מעולם לא ברצוני!

מהיכן הם מביאים את כל הנימוקים הללו, ההגיוניים לכאורה,

שבהם הם משתמשים כדי לשכנע אותי שהתינוק שלי לא בסדר?

 

- כן. אתה צודק. זהו דבר שמעולם לא יוּשַב כל צרכו:

מאין נובעים כל השינויים הללו במהלך החזרות?

לכאורה נראה כי מספר הסיבות לשינויים בטקסט, הוא כמספר היוצרים,

כפול מספר מרכיבי האישיות שלהם שמעורבים בתהליך היצירה

ועוד מספר המשתנים הסביבתיים הפועלים עליהם באותו רגע.

 

- אין לי כוח להתעסק בכל הסיבות הללו להתנהגות הנוירוטית של יוצרים מפונקים.

כי באותו הרגע שבו הם מטיחים בפניך דרישה לשינוי, אני מתכווץ מבפנים.

 

- כן. האם כל השינויים שנעשו עד היום, נעשו שלא ברצונך?

 

- כולם עד אחד!

 

- קרה פעם שהשינוי נעשה ברצונך?

 

- מעולם לא!

 

- קרה פעם שהשינוי נעשה שלא ברצונך,

ואחר כך ראית אותו על הבמה והגעת למסקנה שהוא נכון?

 

- לא!... אה, כן. פעם אחת קרה. אבל השינוי היה שולי.

 

- ובכל זאת אתה עוקב אחר התפתחותו של הילד שלך,

של המחזה שלך, שהרי לא תזנח אותו לגמרי, לא כן?

 

- אני לא יכול לזנוח אותו לגמרי.

 

- ואז אתה מכוון אותו אל הבמה. ואתה, ברצונך או שלא ברצונך,

שותף להכוונתו להתנהגות הנאותה, וזה כידוע מה שסוציולוגים מכנים 

תהליך סוציאליזציה והמחזה שלך מצטרף לקהילת היצירות התעשייתיות

או האלטרנטיביות, הקואליציוניות או האופוזיציוניות

ובכל מגמה חברתית שתבחר בה, אתה ממשיך לעקוב אחר התבגרותו,

על פי אמות המידה של אותה מגמה שבחרת בה.

ואחר-כך הוא עולה אל הבמה, המחזה שלך,  

ישות מורכבת חדשה מכף רגל ועד ראש

והאור עולה והתפאורה מוארת והמוסיקה נכנסת והשחקנים מופיעים,

ופתאום המילים שלך, שפעם, בעבר רחוק מרחק של יצירה אחת, לפני נצח נצחים,

המילים שלך, שאז הופיעו בתודעתך והאירו אותה בזוהר מהמם,

שחרצו נתיבים בגופך ובנפשך,

נתיבים של אהבה וזעם וחרדה והתפעלות ותקווה וגעגועים, 

המילים שלך מבקשות ממך לערוך אתך היכרות מחודשת.

כמו פגישה מחודשת עם ילדך שנסע למרחקים

ועכשיו הוא חוזר אליך, שלך ולא שלך, מוכר וזר,

ועכשיו עומדת בפניך הברירה ליצור קשר מחודש, או לנתק קשר.

אבל זה הילד שלך, וככל שהוא אחר וזר, הוא שלך,

ומתחילה פרשת אהבה מחודשת.

 

שלך באהבה

אמיר אוריין

 

Oh Mama, see what they've done to my song, Ma

הו, אימא, תראי מה הם עשו לשיר שלי! למוח שלי! תראי מה הם עשו לנשמה שלי. הם שמו אותה בשקית פלסטיק... (טקסט פנימי: הם לקחו את השיר שלי ושינו אותו וחתכו אותו והפכו אותו והוציאו ממנו כל נגיעה של אמת והפכו אותו לשקר גס ובידור תעשייתי זול להמונים)


לאיגרת השבועית של 2015 . 10 . 29