האיגרת השבועית

כתיבה ובימוי: מאיה הובני שטיינמן. משחק: מלי קמחי, גליה לוין. צילום ועריכה: גיא דוידי.

תאטרון נתפס לרוב כבידור

אבל תאטרון הוא גם שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

דיבור עם יוצרים

1. דיבור עם מחזאי: "הם הורגים את המחזה שלי!"

Oh Mama, see what they've done to my song, Ma

(דיאלוג ראשון מתוך שלושה)

 

(משך קריאה משוער: 6 דקות)

 

- המחזה שלי, היצירה שלי, נלקחה ממני.

כמו תינוק שנקרע מזרועות אמו.

נחטפה בידיים גסות והושחתה.

הושחתה בידי במאי ושחקנים.

הם רוצחים את המחזה שלי.

זה קשה.

המחזה הזה היה החלום שלי.

עכשיו הוא החלום של מישהו אחר והסיוט שלי.

עכשיו הוא חלומו של במאי, של במאי ושחקנים,

ועוד מעט הוא יהיה חלומם של שחקנים וקהל,

וכל אחד חולם אותו מתוך עצמו,

וכל אחד הוזה אותו מתוך הזיותיו הוא.

וכל אחד עושה בו כבתוך שלו.

ואני, אנה אני בא? מה נותר לי?

 

- מה נותר לך ברגע זה?

 

- שום דבר. ריקנות. תהום של תסכול וחולשה נוראית.

אין לי כוחות להתמודד עם האבדה.

שייקחו אותו, שיעשו בו כרצונם. זו כבר לא היצירה שלי.

מצדי שייכתבו עליו: "מחזה מאת" וישימו נקודתיים,

ואז ישימו שם את כל הרשימה שלהם,

את השמות של כולם. לא שלי.

מה אכפת לי?!

העיקר שישלמו בזמן ושייעשו עם המחזה שלי מה שהם רוצים!

שיקצרו אותו, שיציגו אותו מהסוף להתחלה ובאלכסון.

העיקר שיציגו אותו באולם הגדול ויבוא קהל

וישלם כסף טוב וימחא כפיים וישלמו לי בזמן

ויהיה לי פרסום ויזמינו אותי לטלוויזיה לדבר על תרבות וכאלה

והשם שלי יונצח בהיכל התהילה של היוצרים הגדולים.

מה קורה לי? על מה אני מדבר?...

זו הייתה טעות למסור להם את המחזה שלי. טעות איומה. טרגית.

מוטב היה לי שישכב במגירה עד יום מותי ואחר-כך שייעשו בו כרצונם.

ואחרי מותי יגלו את הנוסח המקורי ויכריזו:

"אהה! הנה הנוסח המקורי! האמתי! הנכון! האחד והיחיד!"

וחוקרים ייעשו השוואות ויגיעו למסקנה

שהנוסח שלי הוא הנוסח הטוב ביותר בעולם!

והבמאי והשחקנים יישבו, כל אחד בפינתו שכוחת-האל,

ויתביישו לעצמם!

 

- האם אפשר לומר שזו נחמה?

 

- נחמה? נחמת טיפשים! הם הורגים את המחזה שלי!

 

- כן. המחזה שלך עובר שינויים.

בלי ספק הוא כבר אינו אותו תינוק צח ושלם 

שהיה בעיניך אז, ניבט אליך בשורות מקסימות

של מילים מתערסלות על הדף.

והרי אמרת, המחזה הזה הוא התינוק שלי.

ועכשיו הוא גדל. תחילה לאט, בייסורים,

ואחר-כך הוא צומח במהירות, כביכול, בלתי נשלטת,

המחזה מתבגר, ברצוננו או שלא ברצוננו,

ועם תחילת החזרות הוא נכנס לגיל ההתבגרות.

הוא הופך לישות מורכבת.

המילים על הנייר, מתחברות לשחקנים שהם בני אדם מורכבים,

ולפעמים מורכבים יותר ממה שניתן לשאת או להסכים,

בעוד התינוק שלך נתון בזרועותיהם ובמאי מנצח על הצמיחה.

והרי למרות הכול הוא שלך וכבר לא לגמרי שלך.

 

- ואתה יודע מה קורה אם פתאום ההתנהגות של המחזה

לא מוצאת חן בעיני מישהו, במאי או שחקנים?

פתאום הם מוצאים שורה שהם לא מסוגלים לפענח,

או סתם מתעצלים להבין, שורה שלעולם לא יבינו,

ושום הסבר שבעולם לא יניח את דעתם,

שהרי אין להם בעולמם אלא רק את עצמם ואיך ההצגה שלהם תעמוד על במה,

ואיך המשחק שלהם יקסים את הקהל. לא המחזה, לא האמירה של המחזה.

ואז הם באים להתלונן בפני, בפני האבא של המחזה, בפני המחזאי,

והם באים אלי ואומרים:

"בקטע הזה הילד שלך מתנהג לא יפה, תעשה משהו!"

ואני, ברצוני או שלא ברצוני, חייב לעשות משהו.

וזה במקרה הטוב.

הם גם יכולים למחוק את השורה הזאת,

באדישות. בגסות.

כאילו לא הייתה בשר מבשרי.

והם קורעים בבשרי כמו קצבים אדישים.

והרי זהו הילד שלי.

ואז אני כפוי לעשות משהו, ברצוני או שלא ברצוני.

מה פתאום ברצוני?! מעולם לא ברצוני!

מהיכן הם מביאים את כל הנימוקים הללו, ההגיוניים לכאורה,

שבהם הם משתמשים כדי לשכנע אותי שהתינוק שלי לא בסדר?

 

- כן. אתה צודק. זהו דבר שמעולם לא יוּשַב כל צרכו:

מאין נובעים כל השינויים הללו במהלך החזרות?

לכאורה נראה כי מספר הסיבות לשינויים בטקסט, הוא כמספר היוצרים,

כפול מספר מרכיבי האישיות שלהם שמעורבים בתהליך היצירה

ועוד מספר המשתנים הסביבתיים הפועלים עליהם באותו רגע.

 

- אין לי כוח להתעסק בכל הסיבות הללו להתנהגות הנוירוטית של יוצרים מפונקים.

כי באותו הרגע שבו הם מטיחים בפניך דרישה לשינוי, אני מתכווץ מבפנים.

 

- כן. האם כל השינויים שנעשו עד היום, נעשו שלא ברצונך?

 

- כולם עד אחד!

 

- קרה פעם שהשינוי נעשה ברצונך?

 

- מעולם לא!

 

- קרה פעם שהשינוי נעשה שלא ברצונך,

ואחר כך ראית אותו על הבמה והגעת למסקנה שהוא נכון?

 

- לא!... אה, כן. פעם אחת קרה. אבל השינוי היה שולי.

 

- ובכל זאת אתה עוקב אחר התפתחותו של הילד שלך,

של המחזה שלך, שהרי לא תזנח אותו לגמרי, לא כן?

 

- אני לא יכול לזנוח אותו לגמרי.

 

- ואז אתה מכוון אותו אל הבמה. ואתה, ברצונך או שלא ברצונך,

שותף להכוונתו להתנהגות הנאותה, וזה כידוע מה שסוציולוגים מכנים 

תהליך סוציאליזציה והמחזה שלך מצטרף לקהילת היצירות התעשייתיות

או האלטרנטיביות, הקואליציוניות או האופוזיציוניות

ובכל מגמה חברתית שתבחר בה, אתה ממשיך לעקוב אחר התבגרותו,

על פי אמות המידה של אותה מגמה שבחרת בה.

ואחר-כך הוא עולה אל הבמה, המחזה שלך,  

ישות מורכבת חדשה מכף רגל ועד ראש

והאור עולה והתפאורה מוארת והמוסיקה נכנסת והשחקנים מופיעים,

ופתאום המילים שלך, שפעם, בעבר רחוק מרחק של יצירה אחת, לפני נצח נצחים,

המילים שלך, שאז הופיעו בתודעתך והאירו אותה בזוהר מהמם,

שחרצו נתיבים בגופך ובנפשך,

נתיבים של אהבה וזעם וחרדה והתפעלות ותקווה וגעגועים, 

המילים שלך מבקשות ממך לערוך אתך היכרות מחודשת.

כמו פגישה מחודשת עם ילדך שנסע למרחקים

ועכשיו הוא חוזר אליך, שלך ולא שלך, מוכר וזר,

ועכשיו עומדת בפניך הברירה ליצור קשר מחודש, או לנתק קשר.

אבל זה הילד שלך, וככל שהוא אחר וזר, הוא שלך,

ומתחילה פרשת אהבה מחודשת.

 

שלך באהבה

אמיר אוריין

 

Oh Mama, see what they've done to my song, Ma

הו, אימא, תראי מה הם עשו לשיר שלי! למוח שלי! תראי מה הם עשו לנשמה שלי. הם שמו אותה בשקית פלסטיק... (טקסט פנימי: הם לקחו את השיר שלי ושינו אותו וחתכו אותו והפכו אותו והוציאו ממנו כל נגיעה של אמת והפכו אותו לשקר גס ובידור תעשייתי זול להמונים)

(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

 

(משך קריאה משוער: 5 דקות)

 

4. וירא: בראשית י"ח - כ"ב

"וירא אליו יהוה באלוני ממרא, והוא יושב פתח-האהל כחם היום" (וירא: בראשית י"ח 1).

הנושא המרכזי בפרשה זו הוא עקדת יצחק (בראשית כ"ב). אנו מזהים בה שלוש גישות:

א. דת - האמונה באל מעל לכל ספק. האמנם?

ב. יחסי-אנוש - קונפליקט בין אב לבן – הגישה הפסיכולוגית.

ג. יצירה - השהיית הספק ויצירת האמון. בזו נעסוק כאן:  

 

התפיסה היצירתית של סיפור העקדה מתייחסת לסיפור כאל דרמה נתונה, על בסיס המיתוס המקובל. היא  מקבלת את הרעיון המרכזי של המשל הדתי, כלומר את היותו של אברהם נאמן לאלוהיו. אבל תפיסה זו אינה יכולה לקבל את רעיון הנאמנות המוחלטת, שמנקודת מבט יצירתית חתרנית פירושה מעגל סגור של פעולה או פירושה הוא התנהגות חד-ממדית. יחד עם זאת, התפיסה היצירתית מקבלת את הגישה הפסיכולוגית לסיפור העקדה בדבר הקונפליקט ביחסי אב ובן. הגישה היצירתית היא, אם כן, מטריה רחבת היקף שיכולה להכיל את שתי הגישות האחרות.

 

כאן אנו מניחים שאברהם הוא אדם-יוצר היודע את הסיפור מתחילתו ועד סופו. עליו להיות מודע למניעיו הפסיכולוגיים-האישיים ולהיות מסוגל לתת ביטוי יצירתי ולא-הרסני לעצמו. שאם לא כן, הוא אינו יכול להתחיל בביצוע הפולחן הדתי.

 

פירוש הדבר שבכל מקרה אין הוא יכול לעבור על האיסור של פגיעה בשלומו ורווחתו של הזולת. בשיטת המעגל הפתוח זהו העיקרון השביעי ברצף מערכת העקרונות והכותרת שלו היא: עקרון הסובלנות. כאן הוא מתייחס לאיסור הקרבת אדם על מזבח האל ויש שיאמרו גם איסור הקרבת בעלי חיים.

 

על פי גישה זו על אברהם להיות מודע ליצר הדוחף אותו לרצוח את בנו. גם אם הדחף לרצח מקבל גיבוי של דבר אלוהים - עליו להטיל ספק בתוקפו של דבר זה. הוא אינו מכחיש את הדחף ונותן לו ביטוי באמצעות הטקס האמנותי או הדתי. התפיסה הפגאנית הייתה מקבלת כמובן מאליו את טקס הקרבת הבן. הגישה המונותיאיסטית דוחה הקרבת אדם במסגרת הפולחן הדתי. בהיות האל המונותיאיסטי ישות אמונית העומדת מעל למקריות החיים, היא יכולה לטעון להיותה מוסרית, כלומר, קובעת טוב ורע. הפולחן המונותיאיסטי שהוא ביטוי מעודן לקשת רחבה של רגשות, מגלם את עקרון המוסר האלוהי, בדיוק באותו האופן שבו היצירה האנושית הלגיטימית, מגלמת את עקרון המוסר האנושי. הרעיון המרכזי של טקס זה הוא שהאמונה באל חייבת להיות מאוזנת על ידי עקרון שלומו ורווחתו של האדם, במשמעות הרחבה של מושג זה בכל זמן נתון (עקרונות המעגל הפתוח, אמיר אוריין, המעגל הפתוח, הוצאת ספרית פועלים, 1998, עמוד 15).

 

נאמנותו של אברהם לאל אין פירושה אמונה עיוורת ונטולת ספק באל. אברהם חייב לבחור בעבודת האל, מתוך ידיעת האחריות האישית הנובעת מכך. אולם אם עבודה זו פירושה יראת האל לשם היראה ועבודת האל לשם הטלת היראה על בניו ועל אחרים, יש להטיל ספק בעבודה זו.

 

עבודת האל לשמה, אינה סותרת קיום מערכת אמונות ודעות אחרת, שהמוסר האנושי בבסיסה. אבל האדם-היוצר זקוק לשיח הדיאלקטי שבין מערכות שונות, על מנת לקיים את הדרמה של חייו. הוא חייב לקיים בתוכו תנועה נמשכת בין אמון לבין ספק. תנועה זו מלווה את התנועה המרכזית הנמשכת שבין ההיסטוריה לבין החוויה האישית המידית ומעורבת בכל מהלכיה.

 

המודעות היצירתית של אברהם כוללת את הגדרתם המדויקת של הדחפים התוקפניים, ויחד עם זאת, עליה לדעת לאזן דחפים אלו באמצעות הביטוי הבימתי-הדרמטי. הנחת הבן על מזבח הפולחן מטרתה לרמז על האפשרות המאיימת של רצח הבן, שהיא פועל יוצא לדחפי היצר. זוהי אפשרות תודעתית-דמיונית, שאם תצא אל הפועל, פירושה יהיה רצח. אצל האדם-היוצר הערך העליון הוא חיי אדם, ועל כן אין הקרבת הבן יכולה לצאת אל הפועל. האייל, המופיע מתוך סבכי היצר, הוא תחליף-דמות שמפסל האני-היוצר, עשוי באמצעות האנרגיה הטמונה בכוחות ההרס של היצר, כדי להפכם ליצירה. אלוהים, שהוא המסמן של פוטנציאל היצירה שבאדם, מתגלה כאן בשתי פניו הסותרות. הוא מתפרץ מתוך היצר, כאל קנא ונוקם, הדורש אמונה עיוורת בדחפיו-מצוותיו, והוא מופיע כאל רחום וחנון, המבקש לקיים את הערך העליון של חיי אדם. בין שני הקטבים הללו ניצב האדם-היוצר ומוטל עליו, כתפקיד וכייעוד, להביא את שני הקטבים הללו לאיזון הרמוני באמצעות היצירה.

 

האייל מסמל את אותו חלק בטקסט האמנותי, שהוא הכלי שבאמצעותו משתחרר אברהם ממועקתו של היצר. סופו של הסיפור, בהצגת הקרבת האייל, מלמד על השתחררותו של אברהם ממועקת הקונפליקט הדרמטי, ועל היטהרותו מתוקפנות ומסבל.

אולי יש שם משהו בשבילך

חדש: לשנה הקרובה דרושים מיד מדריכים מנוסים ומוכשרים לחוגי תיאטרון סיפור בגנים בתל אביב. השלמת הכנסה מצוינת ויציבה. רכב חובה. אשמח לקבל קורות חיים (לכאן). שגית רגב,

נא לעבור לדף אודישנים דרושים

היטלר

בקרוב הוא חוזר

טל': 0508-497715, 03-5171818

(היטלר - דף באתר החדר)

(לקבלת התכנייה)

 

הנוסע הסמוי

בקרוב הוא חוזר

40 ₪ . טל': 03-5171818, 052-340-1478

(הנוסע הסמוי - וידיאו)

 

המשרתים

בעקבות ז'אן ז'אנה

ע"פ תרגומה של עדה בן נחום

כולל קטע מתוך "יומן מלחמה 2014",

מאת סלמאן נאטור, בתרגום יהודה שנהב שרעבני

עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי, עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי גיבסון בר-אל

שחקנים יוצרים: אביאל שיליאן, טל דנינו, מוטי רוזנצוויג

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר

ע. במאי וייעוץ חזותי: רינת מוסקונה

הפקה: קבוצת אורתו-דה בניהולו של ינון צפריר

40 שח כולל שתיה קלה

3-4.11.2015, בשעה 20:30

13.11.2015, 10:00 בבוקר

בחדר. טל': 03-5171818, 050-849-7715

 

"המליאה" של תיאטרון החדר

דלת פתוחה. פגישה דו-שבועית נינוחה

"מה קורה?", פרשת השבוע, במה פתוחה

יוצרים יכולים לבדוק כאן קטעים חדשים

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות

המליאה פתוחה לכל

20 שח כולל כיבוד. טל': 03-5171818, 052-340-1478

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה:

יום ו', 30.10.2015, בשעה 16:00

20 ש"ח כולל כיבוד.

רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל: כאן.

(קישור: המליאה)