הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר הוא בשבילי ארגז הכלים לחיים" (עינת ויצמן, שחקנית ובמאית, בוגרת תיאטרון החדר)


תאטרון נתפס לרוב כבידור

אבל תאטרון הוא גם שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

דיבור עם יוצרים

2. דיבור עם במאי: בעוד שבוע

(דיאלוג שני מתוך שלושה)

 

(משך קריאה משוער: 11 דקות)

 
- ככה אי אפשר להמשיך.
בעוד שבוע יש לי בכורה ושום דבר לא עובד.
מנהל התיאטרון נושף בעורפי והוא לא ישכח לי שצעקתי עליו בעניין התקציב,
ואולי זוהי העבודה האחרונה שאני עושה איתו מעתה ועד עולם.
והמנהל האמנותי הבטיח שיבוא לחזרה הבאה, להתרשם ולתת ביקורת,
ורק המחשבה על כך מעבירה זרם של חלחלה קרה בגב.
 
התפאורה עומדת על הבמה אבל רק אחרי שהתמוטטה פעמיים במהלך ההתקנה,
וגם עכשיו, כשהיא בקושי עומדת, היא עלובה. וודאי שהיא לא מה שרציתי,
ואל תשאל אותי עכשיו מה רציתי. אין לי תשובה,
חוץ מאותה תשובה כללית שמדקלמים באופן אוטומטי במסיבות עיתונאים,
אבל אלו מילים ריקות מתוכן, ואין להן שום קשר לפרודוקציה הזאת.
ומעצב הבמה מסתובב במסדרונות ותולה בי מבט מאשים ושותק.
והמוסיקאי לא מדבר איתי מאז שדרשתי ממנו לשנות טיימינג של קטע אחד.
ומעצב התלבושות טיפוס היסטרי, וזה הדבר הטוב היחיד שאני יכול לומר לזכותו,
חוץ מזה שהוא לא סותם את הפה, וכשאתה מנסה לומר לו משהו, אתה שוכח מה רצית לומר.
והמחזאי בא כל בוקר ויושב אצל הדרמטורג בקומה השנייה,
ושניהם משמיצים אותי על ספל קפה ריק וסיגריות ואת הבדלים הם משליכים לספל. מגעילים.
והשחקנים יושבים במזנון כמו משפחה ביום אבל,
וכשאני עובר שם הם משתתקים. מי יודע מה הם אומרים שם מאחורי הגב שלי.
והשחקן הראשי, "הכוכב" יעני, מסתגר לו בחדר שלו.
והיום הוא התפרץ וקרע את החולצה שעלתה לנו הון עתק והשליך לרצפה,
ודרך עליה וצעק שאני לא בן-אדם ובטח לא במאי.
 
וכל העולם נגדי ואשתי כועסת שאני לא בבית והכל נופל על הכתפיים שלה,
וזה לא נשמע אמיתי.
זה פשוט לא נשמע אמיתי.
לא יתכן שכל הדברים האלה קורים לאדם אחד.
אבל הם קורים לי וזה אמיתי וכואב והנשימה נעתקת, כמו ברגע שאסון מתקרב.

- כן. ברגע זה נראה לך שההצגה היא אסון?

- אסון? כישלון טוטלי, בושה וחרפה. אף אחד לא ירצה לעבוד איתי.
הכי טוב בשבילי זה להגר לארץ אחרת ושם להתחיל הכול מההתחלה. אולי להיות גנן.
תמיד רציתי לעבוד בחוץ, בטבע, עם עצים ופרחים, לא עם בני-אדם, ובטח שלא עם שחקנים. כפויי טובה שכמותם, הרי בלי ההדרכה שלי שום דבר לא היה יוצא מהם, חובבנים למחצה, ונדמה להם שהם המציאו את תורת המשחק ושום הכרת טובה. כאילו כל העולם שייך להם.

- אמרת שהבכורה היא בעוד שבוע. זהו מקום טוב להתחיל בו: הבכורה בעוד שבוע. מזכיר לך משהו?

- כן. זמן הקריסה הטוטלית.

- אני מציע שנעשה שימוש בעקרונות "המעגל הפתוח".
 
- כן. קראתי על זה.
 
- ובכן כן, יש שמכנים את התקופה הזאת "זמן קריסה".
ההצגה - היצירה הגדולה והמורכבת,
בין אם היא מונודרמה עם שחקן אחד, כיסא ובקבוק מים,
ובין אם היא מחזמר עתיר משתתפים וציוד -
מגיעה אל השבוע לפני הבכורה ופתאום הכול קורס.
זה לא מוכרח לקרות, ואם נפעל על פי עקרונות "המעגל הפתוח", יש סיכוי רב שזה לא יקרה. אבל הנה זה קרה כאן ועכשיו. יש לפעול כדי לצאת מהמצב הזה. אפשר לצאת ממנו. אפשר להתנער ולצאת אל הבכורה ללא כאב ובלי לחרוק שיניים,
רק עם אותו מתח מפעים של צפייה דרוכה לקראת המפגש עם קהל.
אבל נראה לי שברגע זה אתה לא כל כך מאמין בזה.
כלומר, ברגע זה אתה לא מאמין שההצגה שלך תתנער אי-פעם,
ונראה לך שאפילו אם הבכורה תתקיים כמתוכנן, מה שנשמע עכשיו כסיוט שמתגשם,
היא לעולם לא תתנער, וודאי לך שהיא לעולם לא תוכל להיות מה שהייתה יכולה להיות.
מה היא הייתה יכולה להיות?

- היא הייתה יכולה להיות פנינת תיאטרון,
משהו שיהמם את הקהל ואת השחקנים ואפילו את המנהל האמנותי,
משהו שיכתבו עליו בספרי ההיסטוריה, כי כך ראיתי אותה בחזוני,
בלילות ללא שינה, שבהם חרשתי את דפי הטקסט
ומילאתי את החדר בערמה של רשימות על נייר.
אבל הכול התקלקל.

- מתי החל הכול להתקלקל?

- מההתחלה. מהחזרה הראשונה! שום דבר לא הלך כמו שצריך.

- אני מניח שאנחנו מסכימים שזהו זמן הקריסה.
זמן הקריסה הוא המושג הכולל של מה שקורה ברגע זה.
והזמן הזה צובע את החיים כולם בצבע של קריסה
מרגע זה ואחורה בזמן ועד בריאת העולם, או עד כמה שאנחנו זוכרים
וכל מה שעולה בדעתנו ברגע זה הוא שאנחנו מצויים עכשיו ברגע של כישלון שנמשך לנצח ומתחבר בזיכרון שלנו לחוויות של כשל מן העבר שלנו ונדמה לנו שהחיים שלנו כולם לא היו אלא מסע ארוך של כישלונות ודיכאונות.
אבל זהו מצב זמני והוא יחלוף
ואז נוכל לראות את חיינו בצורה מאוזנת יותר.
האם במהלך החזרות קרה דבר דומה למה שקורה עכשיו?

- כן. באמצע תקופת העבודה איבדתי אמון בכל.
איבדתי אמון במחזה, בשחקנים, בתיאטרון.
השחקנים היו בפאניקה. היו התפרצויות של כעס ומריבות אידיוטיות.

- כן. המתח המצטבר במהלך העבודה בא לידי הביטוי
בדרך כלל באמצע תקופת החזרות
ושב ומתפרץ זמן קצר לפני הצגת הבכורה.
אתה מתאר מצב נורמלי, כלומר שכיח.
הוא לא חייב לקרות ולשיטתנו יש דרך לטפל בו.
אם הוא לא מטופל מבעוד זמן, הוא עלול להתפרץ.

- כן. אז איך מטפלים בו?

- ברגע זה אתה פטור מטיפול במתח המתפרץ
משום שאנחנו בעיצומה של ההתפרצות
ועכשיו היא מטופלת על ידי כל אחד מהמשתתפים, על פי דרכו.
אני מבטיח לך, בסבירות מתקבלת על הדעת,
שהיא תסתיים לפני שיינתן האות לתחילת הצגת הבכורה.
ברגע שבו האור יעלה על הבמה, כל מעשי הכשל הקודמים יישכחו.
אתה כבר מכיר את הרגע הזה.

- כן, אני מכיר. אבל הפעם זה שונה.

- טוב. מיד נבחן במה הפעם זה שונה.
איך הייתה החזרה הראשונה?

- כמו חזרה ראשונה. באים, מחייכים, מרימים כוסית,
צחוקים, התרגשות, תקווה, צפייה דרוכה,
אולי אפילו שמחה. עושים ברכה ומתחילים לקרוא את הטקסט.

- והיו עוד רגעים כאלה. לא כן?
רגעים של גילוי והמצאות והברקות בימוי והברקות משחק ושמחת הגילוי?

- כן, היו רגעים כאלה. אז מה? מה הם יעזרו לי עכשיו הרגעים האלה.
אין הצגה. אין עם מי לדבר.

- כן. נראה שברגע זה באמת אין עם מי לדבר,
כי זמן הקריסה עוטף את הכול בענן שחור.

- ענן שחור זו לא מילה. שואה.

- זמן הקריסה הוא ביטוי פנימי של מתח מתמשך,
אבל זמן הקריסה לעצמו, אינו אלא אשליה.
זה לא באמת קורה, כלומר הקריסה.
ההצגה כבר קיימת, קודם לכול כאידיאה, ועכשיו גם כמקום במרחב,
כנוף שמוכן לקבל אל קרבו את השחקנים ואת הצוות כולו.
אמרנו שזמן הקריסה הוא שלב לא הכרחי בתהליך היצירה,
אבל הוא עלול להתרחש והנה הוא מתרחש עכשיו.
זמן הקריסה הוא פנימי. הקריסה היא אישית ופנימית. מדוע?
כי אם לא הייתה מתקיימת הקריסה הפנימית הזאת,
כי אז, יש להניח, היינו יכולים להתבונן בכל מה שתיארת עכשיו
כבחלק מתהליך היצירה:
התפאורה התמוטטה פעמיים? אפשר לומר שזהו חלק מתהליך ההקמה.
מעמידים אותה שוב, בוחנים אם זה עומד.
עומד? טוב. לא עומד? מעמידים שוב עד שזה עומד וכן הלאה.
הצוות לא מדבר אתך? אולי גם אצלם מתרחש עכשיו זמן קריסה?
אפשר לעשות פסק זמן. ללכת למקום שקט.
לשבת ולהקשיב לדממה שמסביב ולרעש ההומה בתוכנו.
ולצפות ביצירה שלנו מהצד, כצופים לא מעורבים, כחייזרים מעולם אחר.
כיצד היא נראית עכשיו, היצירה?
ואז מתרחש היפוך: אתה מוצא את עצמך בעין הסערה.
מסביב הומה הסער אבל אתה בעין הסערה. וכאן יש רגע של שקט
והשקט יכול להמשך דקה, שעה, יום.
אבל אין לנו יום. יש לנו רק עשר דקות. חמש דקות.
מקשיבים חמש דקות.
וחוזרים להתחלה.
מה היה אז החזון שלך?
מה מתוכו מתגשם ומה לא?
 
אתה הבמאי, אתה כמו הנביא שחזונו לעולם לא מתגשם לחלוטין.
אין חזון שמתגשם כפי שנחזה. שאל את גדול הנביאים, משה רבנו.
טוב, זו דוגמא טובה אבל אני לא יודע אם ברגע זה אפשר לשאול אותו,
אפשר בתודעתך פנימה. בכל אופן, לא ברגע זה. שאל את עצמך.
שאל מתוך ניסיונך האישי. יש לך ניסיון.
משהו קורה לחזון בדרך אל מימושו. זה טבעי.
כי חזונך נפגש בחזונם של יוצרים אחרים ושל אנשי מנהלה ושיווק ואחרים.
היצירה תהיה הרמוניה הנוצרת מתוך חיבורם של חזיונות רבים לכלל יצירה אחת.
וגם אתה תהיה שם.
מנהל התיאטרון יושב בחדרו וממתין.
הוא הפקיד בידיך סכום כסף שבעיניו נחשב לגדול מאד ולא במקרה.
הוא מאמין בך, שאם לא כן לא היה מפקיד אותו בידיך.
הוא חושב שההצגה היא בייבי שלו.
המנהל האמנותי סקרן לראות את ההצגה.
גם הוא חושב שההצגה היא בייבי שלו.
וכך כל אחד מהיוצרים השותפים לך בתהליך היצירה.
כל אחד מהם רואה בהצגה בייבי שלו.
מעצב הבמה והמוסיקאי מצפים שתיגש אליהם ותקשיב ותאמר מילה טובה.
במהלך היצירה לפעמים אנחנו שוכחים
שאפילו היוצרים הוותיקים והמנוסים ביותר זקוקים למילה טובה, לעידוד.
השחקנים יושבים ומצפים שתאמר להם משהו, שתקשיב.
הם רואים אותך מהלך בהבעה אטומה וזו נראית להם מאיימת והם נבהלים.
ראה אותם כילדיך, אפילו את הוותיקים והמנוסים ביותר שבהם,
אפילו את ה"כוכבים". במיוחד הכוכבים,
שהרי ככל שהוא "כוכב" ותיק יותר, רמת החרדה שלו גדולה יותר, לפחות בעיניו.
כולם בניך. עליך לאסוף אותם ולהרגיע אותם.
גם להם יש בכורה.
וגם השחקן הראשי מבקש את הכבוד המגיע לו לדעתו.
תן לו את מידת הכבוד המגיעה לו לדעתו. היכנס לחדרו והקשב לו.
אין צורך לדבר הרבה, רק להקשיב. הוא זקוק לזה.
הם הפקידו בידיך את גורלה של ההצגה.
הם נותנים בך אמון.
 
אתה הבמאי, הנביא, הכהן הגדול של האירוע.
עכשיו עליך ללבוש את בגד החושן הכבד הזה, אולי הכבד מנשוא,
ולצאת אל בית המקדש ששמו במה. הפולחן מצפה לך.
עוד מעט יבוא הרגע שבו אתה, כאותו נביא,
מרים את המטה והים הגדול נבקע לשניים,
ובתווך, בין המשברים, עוברת ההצגה שלך,
הולכת ומתחזקת מעצם הליכתה בדרך הזאת,
עכשיו אתה יכול לצאת אל היצירה שלך.
היא ממתינה.

שלך באהבה
אמיר אוריין

לאיגרת השבועית של 2015 . 11 . 5