הצטרפו לאיגרת השבועית

כל אדם יוצר. תכלית האדם היא יצירה לתיקון מצבו של האדם.


יש אומרים שתאטרון הוא בידור

אבל תאטרון הוא גם שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

דיבור עם יוצרים

3. דיבור עם שחקן: קרעתי חולצה

(דיאלוג שלישי מתוך שלושה)

 

(משך קריאה משוער: 9 דקות)

 

- כואב לי הראש. הוא משגע אותי, כאב ראש נורא.
ועייפות. כבר לקחתי שני חיזוקיות טבעיות ולא עזר.
ואני לא זוכר מתי הייתי כל כך עייף ולמה?!
הרי זה כאילו לא עשיתי היום שום דבר מתיש.
קצת תרגילי כושר בבוקר. לא הרבה, מעט. אולי זה העניין?
שעשיתי מעט מדי? אפילו לא את המנה היומית?
בגלל זה אני עייף? ומהבוקר אני יושב ומחכה.
ומחר יש לי בכורה. כן, נכון, גם לאחרים יש בכורה,
אותה בכורה. כולם באותה הצגה.
אבל למי יש כוח לחשוב על אחרים?
בקושי יש לי כוח לחשוב על עצמי,
ודווקא מחשבות דיכאון. ניסיתי לעשות מדיטציה ולא עזר.
דווקא היום זה לא עוזר. כן. ככה זה. ודווקא כשצריך.
זהו. גמרתי עם מדיטציות ואני יושב על התחת כל הבוקר ומחכה,
ואין לי מושג מה קורה. בלגן, זה מה שקורה.
לא מסוגלים לפתור את הבעיה הכי קטנה ושום דבר לא דופק כמו שצריך.
חובבנים מחורבנים כולם ואני בחדר ההלבשה ורוצה ללכת הביתה.
שיישרף התיאטרון. מצדי שילכו כולם לעזאזל.
והבמאי הזה לא יודע מה הוא רוצה מעצמו!
מה הוא רוצה מההצגה! מה הוא רוצה ממני!
הוא לא במאי!
אף פעם בחיים שלו הוא לא היה במאי!
הכול פוזה ויחסי ציבור.
ואני קרעתי את התחת בשבילו.
איך קרעתי את עצמי בשביל התפקיד הזה,
ועבדתי מסביב לשעון והבאתי רעיונות. את כל התפקיד הזה אני עשיתי לבד!
והוא רק יושב לו שם בכיסא-נוח שלו ועושה בראש: כן, כן, לא, לא. זה במאי זה?
אף אחד לא מעריך את מה שעשיתי ובסוף כל השחקנים נגדי.


- מדוע כל השחקנים נגדך?


- בסדר, לא כל השחקנים נגדי. לא כולם.
הפרטנרית שלי נגדי. בקושי אמרה לי בוקר טוב.


- אולי היא מתרגשת לקראת הבכורה ואולי גם קצת מכונסת בתוך עצמה
ולא מבחינה במה שקורה לאנשים סביבה?


- נו, באמת! אז מה?! ואני לא מתרגש? מתרגשת עלאק! אפשר לחשוב! מי היא בכלל?
בקושי עמדה פעם על במה וחושבת שהיא שחקנית.
תעזוב אותה, בדרך כלל היא בסדר. זה לא העניין.


- אם כן, מה העניין? אמרת שהשחקנים נגדך. מה יש להם נגדך?


- לא יודע. בסדר, הם לא נגדי, אבל הם לא בעדי!
ואני סוחב את כל ההצגה המזויינת הזאת על הגב שלי!
כל אחד לעצמו. ומקנאים בי. וניסיתי לעשות חזרת טקסט. לפחות זה. ולא הולך לי!
אני לא זוכר טקסט. פתחתי את התיק להוציא את הטקסט והוא לא היה שם.
הנשימה נעצרה לי. הלב דפק כאילו הוא הולך להתפוצץ... וצמרמורת... וזיעה קרה.
חשבתי אולי הוא בחדר ההלבשה? לא. הוא לא פה.
שכחתי את הטקסט בבית.
יום לפני הבכורה שכחתי את הטקסט בבית.
אני זוכר את הטקסט בעל-פה, זו לא הבעיה,
אני מקפיד להביא את המחברת לכל החזרות וההצגות.
אמונה כזאת. לא אמונה טפלה, אמונה,
שאם תקפיד להביא בכל יום את הטקסט לחזרות,
אלוהי הבמה או מי שלא יהיה, יטה לך חסד או משהו.
זה לא מזיק לאף אחד ונותן בטחון.


- כן. זה לא מזיק, וטוב שיש לך אמונה כזאת
וטוב שאתה מקפיד להביא את הטקסט.
אבל היום שכחת להביא אותו. קורה.
אולי זה המתח שלפני בכורה. בכל מקרה, אתה יודע את הטקסט בעל-פה,
ואני רואה שיש לך גם מחברת ובה רשמת את הטקסט.


- כן! זה בחיים אני לא אשכח וגם אקח להצגות. אבל הטקסט של המחזה!
ספר המחזה! זה כמעט קדוש. מה אני אומר כמעט? זה קדוש. טוב, אולי אני מגזים.
ועכשיו אני יושב לבד בחדר וסוגר את הדלת ומשעין עליה כיסא שלא יכנסו.
אין מנעולים בדלתות האלה. למה אין מנעולים? וכל אחד יכול להיכנס
מתי שהוא רק רוצה ואין לך פרטיות. אפילו לדיכאון שלך אין פרטיות.
ואז השענתי כיסא אל הדלת, בתקווה שלא יצליחו לפתוח אותה. כמו בסרטים.
בסרטים זה עובד, אבל אי אפשר לדעת אם גם בחיים. ככה זה,
סרטים זה לא החיים וההצגה הזאת שווה לתחת, ואל תשאל אותי עכשיו
מה אני מרגיש ברגע זה, כי אני לא מרגיש שום דבר. שמעת?! שום דבר!


- יש משהו שמטריד אותך עכשיו יותר מכל דבר אחר?


- ששכחתי את הטקסט בבית. לא. זה לא באמת מטריד אותי. אני מותש.
אף אחד לא רואה ולאף אחד לא אכפת, אבל אני מותש.
החזרות הטכניות האלה גומרות אותי.
ושם על הבמה פתאום הדבר הכי חשוב להם בחיים
זה שהמנורה הדפוקה הזאת דולקת או לא דולקת.
תעזבו את המנורה! תתקנו אחר כך! ומה איתי?! אני שחקן! ושחקן זה הדבר הכי חשוב בתיאטרון, לא? ככה לפחות אומרים לנו כל המלומדים וזה שקר. אני בורג. פקק. פסיק. אפילו לא פסיק. אני מוטציה של פסיק. אני מאבד את הדמות שלי,
אני כבר לא יודע מה הדמות שאני צריך לשחק. אני כבר לא יודע מי אני!


- זה מקום טוב מאד להמשיך ממנו.


- ממה?


- מ"מי אני". מ"מי אתה"


- תעזוב. יש לי מחר פרמיירה.


- טוב, אני מצטער שאתה נמצא במצב הזה ומאחל לך שהוא יחלוף וייעלם במהירות.
אולי כדאי לנוח מעט עכשיו ושיהיה לך בהצלחה מחר בפרמיירה. להתראות.


- רגע, לאן אתה הולך? חכה רגע. להמשיך ממה?


- סליחה?


- להמשיך ממה? אמרת להמשיך. ממה?


- להמשיך מהמקום שבו אתה שואל את עצמך "מי אני".
דרך אגב, אפשר להשתמש ברעיון שנמצא בספר "המעגל הפתוח".
אולי עיינת בו פעם?


- לא, אבל אני מבטיח לקרוא. בפעם אחרת.


- טוב. אמרתי שזה מקום טוב להמשיך ממנו, מהחוויה האישית המידית שלך.
אמרת שאתה לא יודע מי אתה.


- אמרתי.


- אז מי אתה ברגע זה? כל מה שעולה בדעתך יהיה טוב ואתה יכול להמציא.


- אני לא צריך להמציא. אני עמוק בחרא. עמוק בחרא של עצמי. אני כישלון.
אני הכישלון הכי גדול של עצמי. אני לא באמת שחקן טוב. אני מרמה.
אני מרמה את כל האנשים. יש לי טכניקות ואני יודע להשתמש בהן
ואנשים מאמינים לי. אבל אני לא באמת אמן. אני מרמה את האנשים.
אני מרמה את עצמי.
היום על הבמה השתוללתי, התפרעתי וקרעתי את החולצה של ההצגה.
כולם נבהלו, אבל אני ידעתי שאני עושה הצגה, אתה מבין?
ואפילו לא הייתי באמת כועס. הייתי עייף מכדי להיות כועס באמת.
פשוט הוצאתי קיטור וכולם נבהלו. הייתי לא רע. אפילו טוב מאד.


- שיחקת את הכעס שלך.


- כן, שיחקתי.


- ואתה אומר שהיית טוב.


- הייתי מצוין.


- אתה שחקן טוב.


- כן, ככה אומרים.


- אז חבל על החולצה.
ואת הכעס שלך תיעלת אל מחוץ לתפקיד,
אל מחוץ לדמות, אל מחוץ להצגה, אל הפרטנרים שלך.


- אז מה הייתי צריך לעשות?


- אפשר לתעל את הכעס אל התפקיד, אל הדמות, באמצעות הטקסט האמנותי.


- קל להגיד.


- כן. ואפשר לעשות.


- כן, כולם אומרים "תשתמש בזה!", "תשתמש בזה!". "יש לך כעס, תשתמש בזה!"
אבל לא באמת מסבירים איך עושים את זה. מדברים. סתם מדברים.


- אפשר לנסות.


- מה?


- לתעל את החוויה האישית המידית שלך אל תוך הטקסט.


- אני לא מאמין. בסדר. אפשר לנסות.


- נעשה את זה על פי נוהל "מנחה-שחקן"


- מה שתגיד.


- טוב. ישיבה נוחה. עיניים עצומות וניקח יחד נשימת אנחה עמוקה גדולה וטובה...
נשימה אוטונומית. הנח לגוף שלך להחליט מתי לקחת אויר וכמה אויר לקחת בכל פעם.
הקשבה. פשוט הקשבה לכל מה שקורה סביב לך או אצלך בתוך הגוף...
מה קורה?


- אני רגוע. פתאום אני רגוע.


- טוב. אם הרגוע הזה היה יושב עכשיו בכיסא שבו אתה יושב,
איך הוא היה יושב?... מצוין. ואם הרגוע הזה היה אומר את הטקסט,
איך הוא היה נשמע? לך בבקשה אל טקסט מתוך ההצגה.
כל טקסט יהיה טוב. בבקשה!... 


(השחקן מגיש את הטקסט באופן רגוע...)


...מצוין. מה קורה עכשיו?


- פתאום חוסר נוחות.


- חוסר נוחות. טוב. זה מצב זמני. ואם חסרה נוחות, מה יש במקומה?


- אני מתחיל להתעצבן.


- טוב, הנח למתעצבן...


- רגע, אני לא מבין את זה. אני פשוט יוצא מהכלים.


- זה טוב. זה שיוצא מהכלים יכול לומר את הטקסט?


- אני ממש בוער.


- טוב. אם הבוער היה אומר את הטקסט הזה, איך הוא היה אומר אותו?


(השחקן מגיש את הטקסט במשך דקות אחדות...)


טוב. מה קורה?


- אני לא מאמין. עכשיו אני ממש, אבל ממש רגוע.
אף פעם לא אמרתי את הטקסט בצורה כזאת. זה מוזר.
אתה יודע מה מוזר? זה כאילו שככה זה צריך להיות בהצגה.
זה פשוט נכון!


- כן. הביצוע שלך היה מצוין.


- זה נכון! אני צריך לדבר עם הבמאי. לבדוק את הטקסט הזה.


- זו הייתה החוויה האישית המידית שלך שניתבה את הטקסט,
אבל אם הביצוע הזה נכון לפרשנות של ההצגה, זהו אכן דבר שצריך בדיקה עם הבמאי.


- אבל זה הדבר!!! כנראה שלא במקרה לקחתי את הטקסט הזה דווקא.
תמיד היו לי בעיות אתו. לא ממש התחברתי אליו,
ועכשיו אני מתחיל להבין משהו בדמות. צריך לחשוב על זה.


- טוב. ניקח יחד נשימת אנחה גדולה וטובה... אפשר לפקוח עיניים. תודה, קאט.


- תודה! ועכשיו יש לי כל כך הרבה דברים לעשות ולהתנצל על החולצה הקרועה,
לא נעים, ועל ההצגה הקטנה שעשיתי להם ובכלל...


- בהצלחה!


- תודה. להתראות! ותבוא להצגה!


- אבוא.

 

שלכם באהבה
אמיר אוריין

לאיגרת השבועית של 2015 . 11 . 12